כתר המלך חלק א קנ

מקומינטריסין של עכו"ם לא ה"ל למיתני כלל ורק הסיפא לבד דאין משיאין את אשתו

וע"כ נ"ל לומר כן דרבינו מפרש לה לפי מה שכתב בהלכות סנהדרין פי"ג הל' ד' דסנהדרין אין יוצאין אחרי הנהרג שהוליכוהו לבית הסקילה שהוא חוץ למחנה דהסנהדרין היו יושבין במקומן ולזה אומר הברייתא אם שמע מב"ד של ישראל שאיש פלוני מת היינו ע"י כיפה או שנהרג והוא שהוליכוהו לבית הסקילה ולא החזירוהו מדרך אמרינן דסמכינן אחזקה שודאי נהרג ואף שהסנהדרין לא ראו הריגתו מ"מ סמכינן אחזקה דודאי נהרג שמה כיון דלא החזירוהו משום זכות וזהו דברי רבינו בה' תרומות או הניחוהו בבית הסקילה שמה הוא נידון כמת אבל אי יצא ליהרג בב"ד של ישראל כיון דחזי זכותא מהדרינן ליה ס"ל לרבינו כפסק הרי"ף ז"ל דנידון כחיים ומתים דתרווייהו לחומרא וס"ל לרבינו דיצא לידון וליהרג הוא בחדא מחתא שכתב בהל' כ"ח וא"כ ניחא כל קושיות של הלח"מ ואף שפוסק רבינו בב"ד של ישראל דאינו נידון כמת רק לחומרא כל"ק מ"מ גבי ב"ד של עכו"ם נמי פוסק לחומרא והוא כמו שכתב הרא"ש ז"ל דלא פליגי הני תרי לישני דזה מקודם דחתם פ"ש ואז לא מעידין וס"ל לרבינו דזה היה אז בעת שהיה להם הפרסא שמנג אבל אח"כ בכ"פ אין מעידין וא"כ שפיר אזלינן לחומרא כמבואר ודוק

פרק ז הלכה ה הנהרות שבא"י כו' ובה"ת יתבאר תחומי א"י ובבל כא"י לגיטין עכ"ל. והנה במס' גיטין (דף ח ע"א) דקחשיב שם דברים שבסוריא חשב זה דהמביא גט בסוריא כמביא בחו"ל וציין העין משפט שם על הכא ה"י ובאמת לא ביאר רבינו הכא דין סוריא לענין גט

ונ"ל ליישב כן דהנה לקמן בפ"א מהל' תרומות ה"ד כתב סוריא יש דברים שהן כא"י והקונה קרקע חייב בתרו"מ והכל בסוריא מדברי סופרים עכ"ד. והכ"מ כתב להקשות ע"ז כיון דלא הוי רק מד"ס למה אומר הגמ' בגיטין דס"ל כמ"ד כבוש יחיד שמיה כבוש אפילו ל"ש כבוש מ"מ חייב מד"ס ומתרץ בשם הרי"ק דהברייתא ודאי ס"ל דהוה מה"ת דכתב דחייב בתרו"מ כא"י משמע דהוי מה"ת ולהכי אומר כבוש יחיד שמיה כבוש אבל אנן ס"ל דהוי מד"ס והוא משום דאנן פסקינן כר' יוסי דכבוש יחיד ל"ש כיבוש ועתה ניחא שפיר הברייתא הכא דס"ל דחייב בתרו"מ מה"ת דאמר דשמיה כבוש וה"א דדמי לכל מילי לא"י אף לקולא דלא בעי לומר בפ"נ ובפ"נ אומר דלענין גט מ"מ הוי כחו"ל משום דאין בקיאין או דל"ש עדים לקיימו אבל אנן דס"ל דכל עיקר החיוב הוא מד"ס ורבנן החמירו לענין תרו"מ ממילא לענין קולא דלא בעי לומר בפ"נ ובפ"נ ודאי לא הוה רק כחו"ל ולא בעי לאשמועינן זה ונכלל בכלל מה שאומר רבינו ובהל' תרומות יתבאר תחומי א"י ושם ביאר דסוריא לא הוה מתחומי א"י רק חכמים החמירו לחייב בתרו"מ ממילא לענין גט ודאי הוה כחו"ל ודוק

הלכה יח נתנו לה ולא הספיק לומר בפ"נ ובפ"נ עד שנשתתק ה"ז יתקיים בחותמיו ואח"כ נותן לה כו' ועיין בכ"מ. והנה הלח"מ כתב וז"ל ומשמע מדברי רבינו דאילם שכותב בפ"נ ובפ"נ פסול כו'. וקשה אמאי לא תני במשנה (דף כג) דאילם פסול כיון דמתניתין מיירי בחו"ל דקחשיב סומא דמיירי בחו"ל בשלמא אי אית ליה תקנתא בכתב ניחא כו' וכ"ת תנא ושייר מאי שייר דהאי שייר ועוד חוץ קתני ועוד בגמ' דייק אמאי קתני עכו"ם ולא עבד עכ"ל

והנה בס' קרבן נתנאל על הרא"ש שם ס"ק ע"ה תירץ וז"ל ולק"מ דתנא ושייר דהא שייר פסולי דאורייתא אלא גבי עבד דייק דהא לא ליתני עכו"ם דאתי מכש"כ מעבד אבל מאילם לא ידעינן סומא דה"א כיון דשמע קל קולמוסא יש להכשיר עכ"ל והנה כפי תירוץ זה כבר מתרץ לה הרשב"א ז"ל בחידושיו בשם הרי"ף ז"ל לפי האמת דלא קחשיב עבד במשנה דאין למידין מן הכללות אף במקום שנאמר בו חוץ ותנא ושייר עיי"ש

אמנם לענ"ד נ"ל ליישב כן דהנה יש להקשות עוד מ"ט לא קחשיב שם במשנה הפסולים דעוברי עבירה דאורייתא דקחשיב רבינו לעיל בפ"י ה"ז ונוכל ליישב בזה כן. דהנה שם במשנה מסיק קיבל הקטן והגדיל עכו"ם כו' פסול והנה זהו רק בהני דקחשיב במשנה אבל בפסולים מחמת עבירה דאורייתא קיי"ל בש"ע אה"ע (סי' קמא סי"ד) דאם קיבל הגט בפסול ועשה תשובה אח"כ כשר הגט ולא מצי למיחשב זה וא"כ ה"נ נימא גבי אילם דאם קיבל הגט בעת שהיה אילם ואח"כ נתרפא והתחיל לדבר ויכול לומר בפ"נ ובפ"נ כשר הגט דהא אילם רק פומא כאיב ליה ולא מקרי בזה אינו ראוי לבילה רק בדבר שמה"ת בעי כמו גבי חליצה בקריאה אי אינו יכול לקרות דאמרינן בזה דלא הוי ראוי לבילה אבל בדבר תקנתא דמדרבנן כמו הכא לענין דצריך לומר בפ"נ ודאי לא אמרינן בזה כל שא"ר לבילה כו' ואם נתרפא וראה הכתיבה והחתימה בודאי כשר ודמיא הוא למי שהיה חולה וראה כתיבת וחתימת הגט ודעתו היה צלולה ורק אינו יכול לילך ואם אח"כ נתרפא בודאי יכול להביא הגט ה"נ אילם דומה לזה ולהכי לא קחשיב ליה במשנה דלא קחשיב רק הני דפסולים לעולם אף אם חזרו אח"כ ליעשות כשרים כמבואר

והנה צריך לומר לפ"ד רבינו דזה דאומר לעיל (דף ה) מאי דאמר ואינו יכול מיירי בחרש שהיה פקח ונתחרש ולא מוקי באילם כיון דאילם פסול לפד"ר הוא כמו שכתבו התוס' שם דלהכי לא מוקי ליה באילם דה"ל לומר ולא אמר ולא אינו יכול. והנה בס' תפארת שמואל על הרא"ש ז"ל כתב ע"ז בדברי התוס' וק"ל דאדרבא דלישנא דאינו יכול משמע שפיר באילם אלא נ"ל כמו שכתב הר"ן ז"ל דאילם יכול לומר בפ"נ מתוך הכתב עכ"ל. והנה הת"ש לא ראה את דברי המהר"ם לובלין ז"ל הכא ד' ה' דמבאר דברי התוס' וז"ל נ"ל דר"ל דאילם וכן מי שלא ראה כתיבת הגט דמשמע שעתה בשעה שנותנים הגט אינן יכולין לומר ואילם נמי שלא ראה כתיבת הגט בשעה ראשונה לא היו בעלי אמירה ולזה שייך למיתני גבייהו ולא אמר ולא שייך למיתני ולא יכול לומר כ"א גבי פקח ונתחרש דעד השתא היה ראוי לומר רק שעתה בשעת נתינת הגט אינו יכול לומר ולכך מוקי לה בפקח ונתחרש ולפ"ז תחלה כשאומר אילימא חרש כו' ה"מ למיפרך א"כ ולא אמר מיבעי ליה אלא דעדיפא מניה פריך דחרש אינו בר אתויי גיטא כלל עכ"ל נמצא דדברי התוס' מבוארים היטב ולא קשה כלל קושית הת"ש. וכן מה שהקשה הגאון בעל ישועות יעקב באה"ע (סי' קמב) דאמאי לא מוקי ליה הכא דאמר ואינו יכול לומר דמיירי בסומא דנמי פסול להביא גם הוא בחו"ל וזה דפקח ונתחרש הוא מלתא דלא שכיחא והקשה זה לקושיא גדולה ולפ"ד המהר"ם בפירוש התוס' לא קשה מידי דלא נוכל לאוקמי רק בהאי גוונא דעתה אינו יכול בפקח ונתחרש אבל לא באילם ולא בסומא מתחלה כמבואר

אמנם לדברי הר"ן דלא ניחא ליה בתירוץ התוס' כמו שמבאר המהר"ם לחלק בין ואינו יכול ללא אמר ולא מדייק זה ורק מתרץ דאילם יוכל לומר מתוך הכתב א"כ תקשה קושית הישועות יעקב דנוקמי בסומא ומה שמתרץ הישועות יעקב לא נ"ל דכתב דאי מיירי בסומא מתחלה האיך נתנו לו ואי כשהיה פקח שראה ונסתמא א"כ כשר הוא להביא הגט וע"כ מוקי לה בפקח ונתחרש ע"כ. וליתא דמאי קשיא ליה דלמא מיירי שעבר ונתן לו אומר המשנה דיש עצה דיתקיים בחותמיו דאל"כ תקשה על הר"ן ז"ל דלמה דחיק לומר על אילם דלא מוקי ליה משום דיכול ע"י כתב לומר הא בל"ז נימא ג"כ הכי אם היה אילם מתחלה האיך נתנו לו ואם היה פקח ונתאלם הלא חדא הוא כמו פקח ונתחרש דהוא מלתא דלא שכיחא אלא ע"כ מוקי ליה באילם מתחלה וקשה ליה דנימא בעבר ונתנו ורק על אילם יוכל לתרץ דיכול לומר מתוך הכתב וא"כ תקשה לוקמי בסומא

וע"כ נ"ל דהר"ן ז"ל ס"ל לתרץ זה כמו שכתב הריטב"א ז"ל לקמן (דף כג) וז"ל הכא בחו"ל ואע"ג דאמרינן לעיל