כתר המלך חלק א קמט

לומר טעם אחר ע"ז דאין הקטנה עושה שליח ע"ש. ולענ"ד לא קשה מידי קושיתו דבשלמא גבי שליח לקבלה צריכין העדים להעיד עליה שהיא עשאתם לעדות לראות איך שעשתה שליח לקבל גיטה והעדים אין מעידין על הקטן שאין בו דעת אבל הכא גבי גט שנותן לה הבעל והמה העדי חתימה והעדי מסירה יעידו רק על הבעל שעשאום עדים להעיד ע"ז שמגרשה אבל היא מתגרשת אף בע"כ ולא צריכין להעיד אם נתרצית ועיקר העדאתן הוא רק עליו שגירש אותה והוא עשאם לעדות והוא גדול אבל הכא שהיא עשאתם לעדות על השליח והעדאתן עליה בזה שפיר אומר דאין מעידין על הקטן כמבואר

פרק ו הלכה י האשה שעשתה שליח לקבלה ואמר לה הבעל כו' וכך אם אמר לה הילך ותן לה עקר שליחות הקבלה עכ"ל. וכתב הלח"מ קשה דרבינו פסק בפ"ד מה' זו"מ דבמתנה אע"ג דהולך לאו כזכי תן הוי כזכי וא"כ קשה בר"פ התקבל דפשטו בגמ' דהולך כזכי ממתניתין (דף סב) דאמר לפיכך אם אמר הבעל א"א שתקבל לה אלא הולך ותן לה דהולך כזכי דמי מנ"ל להגמ' דהולך ותן בגט הם שוים נימא דהוי כמו במתנה דאע"ג דהתם הולך לא הוי כזכי תן הוי כזכי ומתני' דקאמרה הכי דהוי כזכי הוא משום דאמר ג"כ ותן וכ"ת לימא תן לחודיה אדרבא נימא דמתניתין להכי קאמרה תן לומר לך דהולך לא מהני בלא תן משום דהולך לאו כזכי דמי כו' אבל לרבינו כיון דבמתנה איכא חילוק ה"נ א"ח ולא תפשוט כלל וצ"ע עכ"ל

ונ"ל לומר כן דלפי מה שכתב הבית שמואל באה"ע (סי' קמ ס"ק ט) דהיכא דאומר הולך ותן ביחד אז לא הוה כזכי ורק אם אמר לה תן לבד הוה כזכי ואם אמר שניהם ביחד אז מגרע גרע עיי"ש וא"כ לא קשה כלל דכיון דהמשנה אמרה דאומר שניהם ביחד הולך ותן לא הוי כזכי ואז א"ל דא"נ שניהם ביחד לא הוי כזכי אפילו במתנה וא"כ שפיר פושט הגמ' דהולך כזכי דזה דאמר אח"כ תן לא מהני להיות כזכי כמבואר

וכן הביא הפתחי תשובה בח"מ (סי' קכה ס"ק ה) בשם השב"י ת"ב (סי' קנט) דהולך ותן לאו כזכי אף במתנה עיי"ש וס' שב"י ת"ב אינו תח"י לעיין בו וא"כ ניחא שפיר קושית הלח"מ כמבואר ודוק

הלכה יא הביא המשנה למלך בסה"ד תשובת הריב"ש ז"ל (סי' שכט) על ראובן שליח קבלה וביאר דבריו עד סוף ע"ש. והנה כל דין זה של הריב"ש ז"ל הובא ג"כ בב"י (סי' קמא) ובשו"ע הביא הרמ"א (בסי' קמ ס"ט) והרמ"א ז"ל אינו מבאר דברי הריב"ש כמו שמבאר המשל"מ ועיין ט"ז וב"ש שם וצ"ע על המשל"מ שלא הביא כל זה

הלכה טו שליח שנטל הגט וקודם שיגיע ליד האשה חזר הבעל ואמר לו גט כו' בטל כו' ואם אחר שהגיע גט לידה או ליד ש"ק אינו יכול לבטלו ואע"פ שחזר בתוך כדי דיבור ובטלו כו' אינו בטל עכ"ל. והנה הט"ז (בסי' קמא ס"ק מד) תמה ע"ז דא"נ דאפילו תכ"ד אינו יכול לבטל אם הגיע לידה א"כ מאי מקשה הגמ' שם בגיטין (דף לב) אי הגיע לידה ל"ל כו' לימא דאתי לאשמועינן דאם הגיע לידה אף תוך כ"ד אינו יכול לבטלו והניח בצ"ע. ונ"ל לישב כן בהקדם קושית הרשב"א ז"ל שהביא המהרש"א לעיל (דף לב ע"א) שם בתוס' ד"ה מהו דתימא כו' ורבא דאמר לקמן בגילוי דעתא בגיטא מילתא כו' כגון דהוי רהיט בתר שליח לבטוליה וסבור שליח דהא דרהיט בתריה דבעי לומר אשור הב כו' והקשה הרשב"א ז"ל דלפ"ז דלקמן לאביי בעובדא דאותביה קרא באודנייהו ולא אסיק אדעתא למימר הכי הו"ל לאקשויי לרבא מדיוקא דהך משנה עכ"ל. וע"כ נ"ל עפ"י מה דאיתא בב"ק (דף עג ע"א) לימא כתנאי הא כו' וא"ר יוסי וסברוה דכ"ע תוך כדי דיבור כדיבור דמי מאי לאו בהא קמיפלגי דרבנן סברי מכאן ולהבא הוא נפסל ור"י ס"ל למפרע הוא נפסל אמרי אי תוך כדי דיבור כדיבור דמי דכ"ע למפרע הוא נפסל והכא בהא קמיפלגי רבנן סברי תוך כדי דיבור לאו כדיבור דמי ור' יוסי סבר תוך כדי דיבור כדיבור דמי ע"כ. ועתה יש לומר כן הנה עיקר הרבותא דאף אי בטל תוך כדי דיבור אי הגיע לידה אינו בטל הוא רק לדידן דס"ל כר' יוסי דבכל התורה תוך כ"ד כדיבור דמי מ"מ במגרש לאו כדיבור דמי כמו שאמר שם במס' נדרים (דף פז ע"א) לבד ממקדש ומגרש כו' ואשמועינן רבותא דהכא לאו כדיבור דמי וכ"ז הוא רק לדידן אבל לרבנן דסבירא ליה דבכל התורה ל"א תוך כ"ד כד"ד ליתא רבותא כלל ושפיר רוצה לאוקמי המשנה אף לרבנן אף דלית בזה הלכתא כותייהו מ"מ רוצה לאוקמי המשנה ככ"ע וכ"ז הוא רק לאביי דמתרץ במס' ב"ק הפלוגתא בין רבנן לר"י הוא בתוך כ"ד אי כדיבור א"ל אבל לרבא מוקמינן הפלוגתא אי להבא הוא נפסל כה"כ דמוקי לרבא אליבא דרבנן דאל"כ לא אתי לכ"ע דברי רבא אבל תרווייהו ס"ל תוך כ"ד כדיבור דמי ובזה לא פליגי וא"כ א"ל דלרבא רק זה אתי לאשמועינן דאף אי בטל תוך כ"ד אי הגיע לידה לא בטל דכ"ע ס"ל זה דתוך כ"ד לרבא ומתורץ קושית הרשב"א דזה אתי לאשמועינן לרבא ודוק

הלכה כח וכן עיר כו' והיוצא לדון הרי אלו בחזקת חיים כו' ובהלכה כ"ט אבל עיר כו' והיוצא ליהרג מב"ד של עכו"ם נותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים עכ"ל. והנה הרה"מ כתב וממ"ש רבינו והיוצא ליהרג מב"ד של עכו"ם נ"ל שהוא סובר כלישנא בתרא ומ"מ לא כתבו בבירור דין של ישראל ובהלכות לא כתבה אלא משנה כפשטה ובעוה"ר כבר בטלו ד"נ מישראל עכ"ל. ועיין תוי"ט במשנה הכא שכתב שסמך על ה' תרומות וכתב ע"ז הלח"מ ומ"ש הרה"מ דלא כתב בבירור דין ב"ד של ישראל נראה דהכונה דלא כתבו כאן בהל' גירושין דהא בהל' תרומות כתבו בהדיא שכתב אבל מי שנגמר דינו והניחוהו בבית הסקילה כו' וא"כ האיך קאמר דלא כתבו בבירור אלא כונתו דכאן לא כתבו בבירור ומ"ש בעוה"ר בטלו ד"נ הוא לתרץ להלכות כו' אבל אין זה טעם לרבינו דכתבו בהל' תרומות ועוד דכתב אף דבר שאינו נוהג אבל קשה כו' כיון שהוא פוסק כל"ב א"כ כו' אמאי כתב בהל' סנהדרין כו' וברח הא לפי לישנא בתרא אפילו לא ברח כו' ועוד קשה במ"ש בה' תרומות והניחוהו בבית הסקילה וה"ל לומר שם דצריך שהעידו שנגמר דינו בב"ד והניחוהו בבית הסקילה עצמה עכ"ל

ונ"ל לענ"ד לומר דלא כהלח"מ ותתיישב קושיתו וגם נ"ל דלא כהרה"מ ז"ל בזה דכתב דלא נתבאר זה בהלכות אך כמו שנמצא מבואר זה בהלכות הרי"ף שלפנינו ורבינו אזל בשיטת רבו הרי"ף ז"ל כדרכו והכל יהא ניחא בס"ד

והנה הרא"ש ז"ל כתב שם בגיטין וז"ל הרי"ף כתב רק זו הברייתא ולא כתב הני תרי מימרא דרב יוסף ויראה דס"ל דבב"ד של ישראל הלכה כל"ק לחומרא דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים דברייתא מסייע ליה דמשמע ליה שהיו אומרים איש פלוני מת איש פלוני נהרג אבל יצא ליהרג לא הלכך פוסק כל"ק ובב"ד של עכו"ם אפשר דלא פליגי הני תרי לישני ל"ב דלא חתים פורסי שמנג ואף אם פליגי הלכה כלישנא קמא כיון דת"כ כו' עכ"ל. נמצא דהרי"ף ז"ל שהביא הברייתא זו דמשמע מב"ד של ישראל דוקא מת או נהרג אבל יוצא להרג נותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים כפ"ד הרא"ש ז"ל ונימא דבדבר זה רבינו נמי ס"ל כהרי"ף דפסקינן לחומרא לענין ב"ד של ישראל כל"ק ומה שכתב רבינו בה"ת והניחוהו בבית הסקילה נ"ל כן דהנה צריך לבאר דאמר שם בגמ' דאמר אילימא מת ממש נהרג ממש דכותיה גבי עכו"ם אמאי לא ישיאוהו את אשתו כו' והא יכול להקשות ע"ז גופא א"נ דה"ל ממש למה איצטריך לאשמועינן דמשיאין את אשתו פשיטא כיון דשמע מב"ד של ישראל מה"ת נימא דלא מהימן ולימא דאיצטריך לאשמועינן משום סיפא דשמע