כתר המלך חלק א קמח

כו'. ולענ"ד נראה דלדעת רש"י בפ"ק דשבת (דף יג) דיחוד אסור מה"ת דלאו אסמכתא אלא לימוד גמור הוא א"כ מוכח דאפילו בעע"ד משה צריכה התראה דהא פשוט שם מקינוי וסתירה דהוי איסור גמור של יחוד א"כ מוכח דאפילו עוברת ע"ד משה נמי צריכה התראה ורש"י לרבותא קאמר דאפילו בדת יהודית מיבעיא ליה אי צריכא התראה עכ"ל וכן כתב הבית מאיר בסי' קט"ו דכיון דאמרינן דהיכא דמיחדת מ"מ בעי התראה ש"מ דאף עע"ד משה נמי צריכה התראה כו' וא"כ ניחא דמן התוספתא ה"א דמסיק רק על אלו שעוברת ע"ד יהודית הוא דצריכה התראה אבל עוברת ע"ד משה לא נדע להכי הכא דקמבעיא ליה להגמ' אתרווייהו אי בעינן התראה מביא ראיה מן המשנה דעברה על איסור יחוד וא"כ הוה עוברת על ד"מ ומ"מ בעי התראה ש"מ דבתרווייהו אף בעע"ד משה נמי בעי התראה אבל בהתוספתא א"ל דקאי רק אעוברת ע"ד יהודית כמבואר ודוק

ועוד נ"ל לישב הא דאינו מביא מן התוספתא כן דהנה ב"ש ס"ל במשנה דסוטה (דף כד ע"א) דמתו בעליהן עד שלא שתו נוטלות כתובה ולא שותות וכתבו התוס' במס' יבמות (דף לח ע"ב) ד"ה בש"א והא דתנן בר"פ ארוסה ארוסה ושומרת יבם לא שותות ולא נוטלות כתובה ול"פ ב"ש אור"י כו' ועוד דבארוסה ושומרת יבם יש לחשבה כעוברת ע"ד כיון שאינה יכולה ליבדק כדקאמר התם בגמ' עכ"ל. ונ"ל לבאר פשט התוס' כן דהנה התם לפי המסקנא בגמ' דעוברת ע"ד צריך התראה ומבואר שם דהקינוי זהו התראה ומקנא לה כדי להיות התראה וא"כ היכא דהיא ארוסה וש"י וכן כל הני דקיי"ל דאינן שותות הט"ו נשים דקחשיב רבינו א"כ בעת שמקנא לה ואח"כ אי נסתרה הרי תדע דלא תמצא לה היתר כיון דהמה אינן שותות מגזה"כ וא"כ בעת שמקנא לה תקבל התראה להפסיד כתובתה אבל אי מתו בעליהן אח"כ הלא לא ידעה בעת קינוי וסתירה שלא תהא שותה אח"כ ואינה מקבלת התראה להפסיד כתובתה דהיא תחשוב דתשתה אח"כ ותדע דהיא טהורה ולא תחשוב זה דתמות אח"כ דימנע מלשתותה ולהכי ס"ל לב"ש כיון דליכא התראה אינה מפסדת כתובתה זהו טעמא דב"ש וזהו סברת התוס' דבארוסה וש"י יש לחושבה כעע"ד לפי שא"י לשחות היינו דבה יש התראה דבעי לעע"ד אבל במתו בעליהן אף דגם התם ביחוד שתתיחד איכא עוברת ע"ד דעברה על איסור דאורייתא מ"מ התראה תחסר דקינוי בה לאו התראה היא דסברה דתשתה עוד זהו סברת ב"ש ע"כ. אבל ב"ה פליגי ע"ז וס"ל דאף הכא דמתו בעליהן אח"כ מ"מ אינן נוטלות כתובה כיון דס"ל דשטר העומד לגבות לאו כנ"ד וא"כ מספק לא תוכל לגבות כתובתה וחילוק בהתראה שלה לא ס"ל לב"ה אבל זה ודאי דב"ש ס"ל ע"כ דבעי עוברת ע"ד התראה וקינוי הוא התראה דאל"כ מ"ט מחלק ב"ש בין הני לארוסה וש"י וא"כ ניחא דמן התוספתא לא נוכל למפשט דה"א ב"ש היא דהוא ודאי ס"ל דבעי התראה אבל ממשנה שפיר פשיט דהא ודאי לאו ב"ש היא דהא ב"ש שם במשנה חולק על מתו בעליהן והכא כ"ע סברי זה בלא פלוגתא ומ"מ ס"ל דבעי התראה אף לכ"ע ולהכי קפשיט מזה ולא מן התוספתא כמבואר וראיתי להגאון בעל חתם סופר שמפרש לה (בסי' קמח) באה"ע ח"ר שדחק לבאר דברי התוס' דהוא מטעם דאימת מי המרים עליה ולא מקרי עוברת ע"ד בסתירה זו ודוחק הוא ודאי דהתינח היכא שיודעת שיש לו עדים בסתירה שלה בהא קיי"ל דאינה שותת כ"א עפ"י שניהם הקינוי והסתירה כמו שפוסק רבינו בפ"א מהל' סוטה לקמן אבל אם אינה יודעת מהעדים אין לה אימת מי המרים ואם נאמר דתפחד פן יסתיר לה עדים זהו דוחק והנכון הוא כמו שבארנו דב"ש ס"ל דהוא מטעם דלית לה התראה כמבואר ודוק: הלכות גירושין

פרק ב הלכה יג וכן מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו עכ"ל. והנה הבית שמואל הביא (בסי' קמ"א באה"ע ס"ק כ"ז) לענין הדין אם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב אי מהני בתירוץ א' דלא מהני לפי מה שכתבו התוס' שם (דף כו ע"א) ובחד תירוץ מהני אע"ג דאם מודר הנאה מחבירו מותר לומר כל הרוצה לתרום ולא קחשיב שלוחו לענין הנאה שאני ולא חשיב כמהנה כיון דלא צוה לו לעשות כן ועל חילוק התוס' קשה לי דהא בר"פ המדיר הקשה בהא דכל השומע את קולי יכתוב ולמה במדיר יכול לומר כל הזן לא יפסיד ולפי חילוק הנ"ל לא קשה מידי דהא אע"פ דנעשה שלוחו מ"מ לא הוי הנאה כיון דלא אמר לו דיהיה שלוחו עכ"ל ולענ"ד נ"ל דניחא עפ"ד התוס' במס' נדרים (דף לו ע"ב) ד"ה כל שכתבו תימא דהכא משמע כיון דאמר כל הרוצה לתרום לא מהני ליה ובפ' המדיר כו' ומשני באומר כל הזן אינו מפסיד ופריך כו' ומשני מי קאמר יזון כל הזן קאמר אלמא דאי אמר כל השומע יזון שייך לומר שליחותיה קעביד וי"ל כל השומע משמע לשון שליחות שצוה ור"י אומר דודאי התם הוא דמתסר אם אמר יזון דשליחותיה קעביד דקא מהני ליה שזן אשתו ומוותר לה פרנסה דמצוה לפרנס את אשתו אבל הכא דתורם משל בעל הכרי ולא משלו ובדין הוא דאיסורא ליכא דאי משום דת"ל מצוה קעביד כו' אלא משום דכיון דבתרומה צריך דעת הוה כמו שליח דמצוהו לך ותרום וכיון דרבנן הפקיעו תורת השליחות מניה שפיר עביד וראיה לדבר כו' אלא ש"מ דמשלו אפילו אומר כל הרוצה איסורא קעביד כההיא דהמדיר שהמפרנס מפרנס אשתו משלו עכ"ל. נמצא דמחלק בין הכא להתם דהכא הוי הנאה שנותן לה פרנסה וא"כ אפילו אי אמר כל השומע יזון שפיר הוה הנאה אבל הכא דההנאה הוא רק אי עביד שליחותיה ואי אמר כל הרוצה לתרום לא עביד שליחותיה להיות הנאה והתם גבי גט מקרי שליחות ורק הנאה לא הוי כמבואר ודוק

פרק ד הלכה יא כבר נהגו כל ישראל כו'. וכתב הלח"מ כבר כתבתי למעלה דהרה"מ סובר בדברי רבינו דפוסק כר' יהודה ובפירוש המשנה הסכים רבינו לזה שכתב רי"א אע"פ שגוף הגט הרי את מותרת לכל אדם צריך שיכתב בו ודין דיהוי ליכי מנאי והלכה כר' יהודה ע"כ משמע דס"ל ר"י צריך מדרבנן קאמר כו' דר"ל אע"ג דמה"ת גופו של גט הוא כך מ"מ מדרבנן צריך לומר כן והלכה כר"י ועפ"ז פסק ר"י ויסכימו דברי הרה"מ ולא יחלוק רבינו עם מ"ש למעלה וגופו של גט עכ"ל וכן מפרש התויו"ט במשנה דרבינו ס"ל כר' יהודה רק מה שאמר גופו של גט הוא מה"ת ע"ש. ולענ"ד קשה א"נ דרבינו פוסק כר' יהודה א"כ לעיל בפ"ג ה"ז דכתב מפני תקנת סופר התירו חכמים לסופר לכתוב טופסי גיטין ויניח מקום הזמן והאיש והאשה והרי את מותרת לכל אדם וא"נ דפוסק כר' יהודה הא צריך להניח גם מקום ודין דיהוי דהא הר"ן והרשב"א ז"ל כתבו במס' נדרים (דף ו ע"ב) דשמואל דאמר במס' גיטין (דף קו) דצריך להניח גם מקום והרי את כו' ולא כתב דצריך להניח מקום ודין הוא אי משום דס"ל בגיטין דלא כר' יהודה או אפילו ס"ל לא נחית לפלוגתא וכתב רק הדבר דכ"ע מודים בזה אבל לדינא ודאי כ"ע ס"ל דאי הוה כר' יהודה דצריך להניח מקום ודין והוי כמו מקום האיש והאשה והזמן אף דהוי רק מדרבנן כמו שכתב לעיל הלח"מ בפ"א מהל' גירושין (הל' ב') ד"ה כיצד וז"ל ומדאורייתא בהרי את מותרת סגי ושם האיש והאשה והזמן הוא מדרבנן ואעפ"כ צריך להניח הה"ד ודאי זה של ודין צריך להניח לר"י וא"כ אם פוסק רבינו כותיה מ"ט השמיט זה וצ"ע

פרק ו הלכה ט האשה כו' וקטנה אינה עושה שליח לקבלה אע"פ שחצרה קונה לה גיטה כגדולה מפני ששליח קבלה צריך עדים ואין מעידין על הקטן שאינו בן דעה גמורה עכ"ל. והקשה ע"ז הפני יהושע במס' גיטין (דף סה) וז"ל ולפי טעם רבינו דאין מעידין על הקטן להכי אינה עושה שליח לקבלה יש תמיה דא"כ קטנה היאך מתגרשת הא בעינן עדיו או ע"ח או ע"מ ואין מעידין על הקטן ומפני זה רוצה