כתר המלך חלק א קמו

ב"ק (דף מא ע"א) ת"ר ממשמע שנאמר כו' א"י שהוא נבלה כו' מה ת"ל כו' מגיד שאם שחט כו' אסור כו' אי ס"ד האי לא יאכל את בשרו איסור הנאה הוא נכתוב רחמנא לא יהנה א"נ לא יאכל את בשרו ל"ל דאע"ג דעבדיה כעין בשר כו'. ונ"ל דשני התירוצים שבגמ' חד א"כ לכתוב לא יהנה וחד מבשרו דאע"ג דעבדיה כעין בשר צריכא דהנה התוס' הקשו שם ד"ה אינו וא"ת והא איצטריך לבן פקועה לרבנן דר"מ דלא בעי שחיטה וי"ל דבלא"ה פריך שפיר ולפי המסקנא ניחא דנפ"ל מבשרו אע"ג דעבדיה כעין בשר

והנה השער המלך הביא לקמן בפ"ה מהל' מ"א בשם הריטב"א דמתרץ דהאי סוגיא אתיא כר' מאיר דס"ל דבן פקועה טעון שחיטה והקשה השעה"מ דהא מצינו בחולין (דף פה) דאף רבנן סברי דשור הנסקל שנשחט אסור בהנאה. ונ"ל לומר דאי כונת הריטב"א לומר על עיקר דינא דודאי אף רבנן מודים דשור הנסקל שנשחט אסור בהנאה ורק מבאר דהתירוץ הראשון דאמר א"כ לכתוב לא יהנה זה לא אתיא רק לר"מ דאלו לרבנן לא נדע מקרא דלא יאכל על הנאה דלמא אתיא רק על אכילה של בן פקועה שסקלו ולא לאסור אכילה על שור שנגמר דינו אם שחטו ומדלא כתיב לא יהנה אלא לא יאכל נדע על בן פקועה שסקלו וליתא כל ההוכחה ורק התירוץ השני אע"ג דעבדיה כעין בשר מקרא דבשרו זה אתיא אפילו לרבנן דכיון דידעינן מקרא דאע"ג ששחטו אסור מלא יאכל ידעינן תרווייהו בין איסור אכילה ובין איסור הנאה דהא מלא יאכל ודאי תרווייהו ידעינן בין אכילה ובין הנאה כמו דאמר שם כ"מ שנאמר לא יאכל כו' וא"כ שפיר ס"ל לרבנן אליבא דדינא דאם שחטו אסור בהנאה מקרא דבשרו כמבואר

ובזה יתבאר הסוגיא בע"ז שם דאמר אב"א קרא ואב"א כו' קרא דכתיב בשרו אין פרשו לא והקשו התוס' הא האי קרא דבשרו איצטריך ליה במס' ב"ק (דף מא) דאע"ג דעבדיה כעין בשר ומתרצים בדוחק ולפ"ז ניחא דתליא השני אב"א בע"ז שם בהשני תירוצים בב"ק דא"נ כר' מאיר דב"פ טעון שחיטה וילפינן הכל מלא יאכל ול"א רק על הנאה לחוד דא"כ לכתוב לא יהנה ולא ילפינן מבשרו אתיא הקרא דבשרו לומר בשרו אסור פרשו מותר אבל לרבנן דמלא יאכל לא נדע דא"ל על ב"פ וילפינן מקרא דבשר דעבדיה כעין בשר ילפינן בע"ז מסברא דהפרש מותר וקאי האב"א סברא לדידן דפסקינן כרבנן גבי ב"פ וליתא לימוד מקרא דבשרו ולפ"ז שם הסוגיא בע"ז דקאי אליבא דר' מאיר דאמר שם במשנה דגבינות אסורות בהנאה כמו שמבאר שם הנוב"י להכי מייתי הגמ' האב"א קרא דבשרו אבל רבינו דפוסק לענין בן פקועה כרבנן ומצריך הקרא של בשרו לאסור בהנאה אם שחטו ויליף להכי זה מסברא להתיר המקדש בפרש שוהנ"ס כמבואר

ועפ"ז ניחא הא דהשמיט רבינו האי בעיא דאיתא בירושלמי בפ"ב דע"א הל' ז' ר' יוחנן בעי מצא בה טבעת א"ר יוסי טבעת בעינה הוא פרש גופה הוא עכ"ל הירושלמי ורבינו לא ביאר לא הכא ולא בהל' ע"ז דשרי אם נמצא בה טבעת. ולפ"ז ניחא דצ"ל דהירושלמי דקמבעיא ס"ל לאסור מסברא דאסרינן ליה מטעם דניחא ליה בנפחיה וא"כ ה"א דגם בטבעת אסור דניחא ליה בנפחיה וגם מהטבעת יש נפחיה מ"מ פשיט ליה ר"י דאפילו לפי הסברא מ"מ לא אסרינן רק מה שבגופה אבל טבעת שבעינה אינה נאסרת אבל אי ילפינן מקרא דולא ידבק בידך מאומה מן החרם ופירש רש"י שם מאומה אפילו פרש ולא הוי כמו בשור הנסקל דרק בשרו אסור וכל דבר שהוא מן החרם אסור וכ"ז הוא הפרש והוא מגוף הע"א מהעגל דנשחט לע"א והוא מן החרם הבהמה והפרש יוכל לאסור אבל על טבעת ודאי לא איתא שום סברא לאסור דלא הוי מן החרם דלא הקריב זה לע"ז ולהכי רבינו דיליף מקרא דולא ידבק לא צריך להביא דין דטבעת ודי בזה שאומר בפ"ג מהל' עכו"ם ה"ז אפילו פרשה עורה קרנותיה ועצמותיה הכל מה שבגופה ויותר לא אסר דלא. מצי למטעי כלל כמבואר ודוק

פרק ז הלכה יד הנותן שתי פרוטות לאשה ואמר לה הרי את מקודשת לי היום באחת מהן ובאחת לאחר שאגרשך ה"ז מקודשת כו' עכ"ל. וכתב הרה"מ ז"ל בעיא דר' אושעיא ולא אפשטא התם אבל רבינו פסק אותה כפשטה דהוי קדושין ואמר שיצא לו לרבינו מסוגיא דפ' אע"פ דאמרינן שדה זו שאני מוכר לך לכשאקחנה ממך תקדש דקדשה עכ"ל. וראיתי להמקנה ז"ל שם בקדושין שמתרץ כן דבעל הבעיא הכא י"ל דס"ל כרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו ולהכי הכא קמבעיא ליה כיון דלא הוי בזא"ז אבל לדידן בד"ז במס' עירובין פסקינן כשמואל ולא כרבה ולהכי שפיר מקודשת כו' עיי"ש

ולענ"ד דבריו ז"ל קשה טובא דהיאך רוצה לומר דרבינו לא יסבור כרבה בזה דנהי דפסקינן לקמן בפ"ט הל' כ"ט דאי קידש אשה ובתה או אשה ואחותה כאחת אינה מקודשת אף דס"ל כאביי דקדושין שא"מ לביאה הוי קדושין וא"כ אינה מקודשת ע"כ מטעם דרבה דאמר כל שאינו בזה אחר זה אף בב"א אינו זה נוכל לתרץ כמו דמתרץ המקנה ז"ל לעיל שם על אביי דמקשה לרבה שם והא אביי ס"ל דקדושין שא"מ לביאה ה"ק האיך יפרש המשנה הטעם דאינה מקודשת ומתרץ שם ועיין פני יהושע מה שמביא בשם חידושי הרשב"א ז"ל וכן נתרץ לדברי רבינו אף דנימא דלא ס"ל כרבה. אך הא זה תקשה מהא דפוסק רבינו לקמן בפי"ב מהל' נדרים דאי אמר לה קיים לך ומופר לך בבת אחת הוי קיים והוא הטעם כמו שמבאר רבה שם בגמ' דנדרים (דף סט ע"ב) דכל שאינו בזה אחר זה אף בבת אחת אינו וכמו שמבאר הכ"מ שם אלמא דס"ל לרבינו כרבה בזה ומה שמביא המקנה מגמ' דעירובין דפוסק כשמואל אינו ראיה כלל כמו שכתבו התוס' שם במס' עירובין (דף מט ע"ב) ד"ה מ"ט דהכא אף רבה מודה משום שני טעמים או משום דבעירוב הקילו או מטעם אחר שכתבו התוס' אבל גם שמואל וגם הת"כ דמייתי הגמ' מצי ס"ל כרבה עיי"ש וא"כ מהא דעירובין אין ראיה ומהא דנדרים מוכרח דרבינו פוסק כרבה וצ"ע

פרק יב הלכה יג האשה שפסקו לה מזונות היה בעלה כהן אינו נותן לה כל מזונותיה תרומה כו' אלא נותן לה מחצה חולין ומחצה תרומה עכ"ל. וכתב הרה"מ ז"ל סברת רע"ק שם במשנה דבכ"ג נותן מחצה חולין ומחצה תרומה וידוע שהלכה כרע"ק מחבירו עכ"ל

והנה צריך לבאר דברי הרה"מ ז"ל שאף דדברי רבינו הכא קאי על אשה נשואה בכל הפרק וא"כ בנשואה כ"ע סברי דמחצה חולין ומחצה תרומה ולא צריך הרה"מ ז"ל לומר דהלכה כרע"ק כמבואר שם בגמ' (דף נח) מ"מ אומר הרה"מ זה לגלות על ארוסה בת כהן שנתארסה לכהן והגיע הזמן שקבעו חכמים אז אפילו לפי משנה אחרונה אוכלת בתרומה כיון שהיא בת כהן ליכא חששא מ"מ אינה אוכלת רק מחצה חולין ובזה פליגי רע"ק ותנאי כו' דהמה סברי דארוסה בת כהן אוכלת בתרומה לגמרי ורבינו לא מחלק בזה משום דס"ל כרע"ק מחבירו ודוק

הלכה כג המדיר את אשתו מליהנות לו כו' ובאותן הל' יום תהיה היא עושה ואוכלת ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה דברים שהיא צריכה להן יתר על מעשה ידיה אם אין מעשה ידיה מספיקין לכל עכ"ל והנה הרה"מ ז"ל הביא דברי הגמ' שמקשה והא שליחותא קעביד ומתרץ ר"ה באומר כל הזן אינו מפסיד ונתבאר שם בגמ' שמותר לילך אפילו אצל חנוני הרגיל אצלו ולומר לו איש פלוני כו' וכבר נזכר בדברי רבינו בפ"ז מהל' נדרים עכ"ל

והנה רבינו לא כתב כלשון הגמ' דמוקי לה באומר כל הזן אינו מפסיד ורק כתב ויהיה אחד מחביריו מפרנס אותה משמע דהוא העצה כמו שם בחנוני הרגיל אצלו דמבואר בפ"ז דנדרים וצריך טעמא לזה ויש לומר פשוט דרבינו ס"ל כמו שהביא הש"מ בשם הריב"ש דלהכי מוקי כשאומר כל הזן ולא בחנוני