כתר המלך חלק א קמה

אשתו א"ב לרע"ק אינה בשריפה ועתה נבאר לאביי דליכא כלל קרא גבי חמותו לומר דלאחר מיתה אינה בשריפה שפיר נוכל לומר דהוי שני כתובים הני תרי קראי דאסור לנו עריות לאחר מיתה ושפיר נוכל ללמוד במ"מ מאשת איש להתיר וזה מקרי כתיבא בהדיא דהקרא מגלה לנו דילפינן במ"מ זה ולהכי שפיר אביי לשיטתו אומר מילתא דכתיבא בהדיא קתני ודל"כ לא קתני ומיתת היבם מקרי כתיבא בהדיא אבל רבא לשיטתו דהוא ס"ל דחמותו לאחר מיתת אשתו אינה בשריפה וא"כ הקראי דאסרי לא הוי שני כתובים דהא מצריך הקרא דאותו ואתהן דלא נילף מהן וא"כ ליתא קושית המהרש"א דל"כ במ"מ זה להתיר דילפינן מהני קראי לחומרא לאסור וא"כ מיתת היבם לא הוי כתיבא בהדיא ושפיר מקשי ד' לא תנן ותירץ אביי מילתא דכתיבא בא בהדיא ליתא דהא קתני מיתת היבם. וזהו דברי הרא"ש ז"ל דמילתא לאו אליבא דהלכתא סלקי דאביי אליבא דנפשיה שפיר קאמר לה ול"ק ממיתת היבם אבל אליבא דהלכתא דאנן פסקינן דחמותו לאחר מ"א אינה בשריפה כמו שכתב הרא"ש שם ביבמות (דף צד) וכן פוסק רבינו לקמן בפ"ב מהל' א"ב ה"ח וא"כ לא סלקי דקשה ממיתת היבם. והנה הר"ח ז"ל אזיל לשיטתו דפוסק דחופה קונה מספק משום דס"ל לפסוק גבי חמותו לאחר מיתה דאינה בשריפה כמו אביי שם כמבואר דעת הר"ח ז"ל בהרא"ש ביבמות שם וא"כ לדידיה ניחא תירוץ אביי מילתא דל"כ בהדיא ל"ק וא"כ אין לנו הוכחה ברורה דחופה אינו קונה

וניחא נמי לפ"ז פסק הטור ז"ל דפוסק בריש הל' קדושין דחופה קנין ספק הוא דאזיל לשיטתו דפוסק ביו"ד (סי' רסט) כהר"ח דחמותו לאחר מיתה הוא בשריפה ודעת רבינו דאינה בשריפה מביא בשם י"א ועיין ש"ך שם ס"ק י' וכמו שמבאר הכל הנוב"י מה"ת ח' אה"ע ועיין לקמן בפ"ב מה' א"ב שנבאר בזה וא"כ שפיר פוסק דחופה קונה בספק דתירוץ אביי הוא אליבא דהלכתא ול"מ לדחות דברי ר"ה אבל רבינו דפוסק דחמותו לאחר מיתה אינה בשרפה כרבא וא"כ נדחה דברי אביי ופוסק להכי דחופה אינו קונה כלל כמבואר. ול"מ למדחי זה לפי מה שכתב שם המהרש"א בקדושין (דף יג ע"ב) דלהכי מצריך להקיש מיתה לגירושין להתיר א"א לאחר מיתה כי היכי דלא ניליף מאשת האב ומיבמה שיש לה בנים דאסורין לאחר מיתה אלמא דמהיקש זה נמי נוכל לידע דלא הוי שני כתובים אף לאביי דחמותו לאחר מיתה בשריפה ולא מקרי שני כתובים ע"כ ושפיר למידין מזה לאסור לחומרא וליתא קושית המהרש"א דנילף במ"מ ואף לאביי תקשה אכתי דמיתת היבם לא הוי כתיבא בהדיא אך י"ל דההקישא אינו מיותר דהא איצטריך נמי ההיקש זה דהוקש מיתה לגירושין דהוקשה נמי הה"ד גירושין למיתה דמה מיתה מוציאה מרשות הבעל אף גירושין כמבואר בתוס' תמורה (דף ה ע"א) ד"ה מיתיבי ואף לאביי צריך זה דגם אליביה שם גירושין לא מהני וא"כ היקש זה אינו מיותר לגלות דלא הוי שני כתובים ודוק

שם בביאה ובשטר מה"ת ובכסף מד"ס עכ"ל. והנה זה הכלל כייל רבינו בס' המצות דכל דבר הנלמד מי"ג מדות שהתורה נדרשת מקרי דברי סופרים וכן כתב בפסולי עדות בקרובים מן האם דהוי רק מד"ס כמו שמבאר הש"ך בח"מ (סי' לג) עיי"ש. והלח"מ הקשה ע"ז מסוגיא דקדושין דאמר מלתא דכתיבא בהדיא קתני ולדברי רבינו אף כסף לא הוי כתיבא בהדיא ועיין בתירוצי

ונ"ל לומר עפ"ד רבינו הא דאיתא במס' גיטין (דף ס ע"ב) א"ר אלעזר תורה רובה בכתב ומיעוטה בע"פ שנאמר אכתב לו רובי תורתי ור' יוחנן אמר תורה רובה בע"פ ומיעוטא בכתב שנאמר כי על פי כו'. והנה רש"י ז"ל פירש לר"א רוב תורה תלוי במדרש שכתובה למדרש בכלל ופרט וג"ש וי"ג מדות שהתורה נדרשת ומיעוט בע"פ שאין רמז ללמד לה אלא למשה נאמר בע"פ כו' וכתב המהרש"א בח"א ולא ידענא לפ"ז מאי פליג ר"י וקאמר רובה בע"פ דהא ודאי מיעוטן הן לגבי כלל התורה עם מה שנדרש במדות כו'. ונ"ל לומר ע"כ דפליגי בזה דהנה הרמב"ן ז"ל בסה"מ חולק על רבינו וס"ל ז"ל דזה שנלמוד מי"ג מדות מקרי תורה שבכתב ולא מד"ס ויש לומר דבזה פליגי ר"א ור"י ר' אלעזר ס"ל כשיטת הרמב"ן ז"ל דמקרי דברי תורה ואומר רובה בכתב דמה דנלמד בי"ג מדות נקרא בכתב ורק מה שאין רמז כלל אלא בע"פ נאמרה למרע"ה זה נקרא בע"פ והוה מיעוטא ור' יוחנן ס"ל כדברי רבינו דאף זה דנלמד בי"ג מדות נמי מקרי בע"פ ולהכי אמר רובה בע"פ ומיעוטה בכתב היינו המבואר בקראי בהדיא ורבינו פוסק בזה כר"י דהלכה כמותו לגבי ר"א דהוה תלמידיה וא"נ דהוה פלוגתא בזה א"ל דסוגיא דקדושין דקשה לדברי רבינו ז"ל איכא למימר דר"א הוא ואנן קיי"ל כר' יוחנן כמבואר ועיין לקמן בפ"ב מהל' אבל הל' א' מה שנבאר בזה עיי"ש ודוק

פרק ה הלכה ב המקדש בפרש עגלי עכו"ם אינה מקודשת שהכל מעכו"ם אסור בהנאה שנאמר ולא ידבק בידך מאומה מן החרם אבל המקדש בפרש שור הנסקל ה"ז מקודשת אע"פ ששור הנסקל אסור בהנאה פרשו אינו אסור בהנאה שאינו דבר חשוב לגבי השור עכ"ל. והנה שם בסוגיא דע"ז (דף לד ע"ב) אר"א אמר רב המקדש בפרש עגלי עכו"ם אינה מקודשת בפרש שוהנ"ס מקודשת אב"א קרא אב"א סברא אב"א קרא כתיב הכא ולא ידבק בידך מאומה מן החרם וכתיב התם סקול יסקל השור ולא יאכל את בשרו בשרו אסור הא פרשו מותר אב"א סברא גבי ע"ע ניחא ליה בנפחיה אבל גבי שור הנסקל לא ניחא ליה בנפחיה כו'

והנה רבינו הביא גבי מקדש בפרש עכו"ם דאינה מקודשת מקרא דולא ידבק כו' והמקדש בשוהנ"ס דמקודשת כתב סברא דאינו חשוב לגבי השור ותקשה דאי יליף מקראי כהאי אב"א קרא ה"ל לומר גבי תרווייהו מקראי וא"כ יליף ליה בשור הנסקל בשרו אין פרשו לא או ה"ל לומר תרווייהו מסברא וכמו גבי שור הנסקל דאומר לא ניחא ליה בנפחיה וה"נ ה"ל לומר בעגלי עכו"ם דניחא ליה בנפחיה כו'

ונ"ל ליישב כן דהנה הנוב"י במה"ת ח' יו"ד (סי' עח) עמד על שינוי הסוגיות הכא מבמס' תמורה (דף ל ע"ב) דהתם אומר על עגלי עכו"ם משום דכתיב והיית חרם כמוהו כל מה שאתה מהוה ממנו הרי הוא כמוהו והכא בע"ז יליף מקרא דולא ידבק בידך מאומה מן החרם ותירץ כן דזה הקרא של והיית חרם כמוהו הוא תחלה במקרא ורק באשר מקרא זה לא ידעינן רק איסור עשה ולא ל"ת ולהכי התם בע"ז דמייתי לה לענין מה שאסרו גבינות ב"א ואסר ר"מ אף בהנאה והוא מטעם שמעמידין בקיבת עגלי עכו"ם ואף הפרש אסור כמו שכתב רש"י ז"ל שם במשנה וכן אומר רשב"ל שם בגמ' דלר"מ אסרו גבינות ב"א מפני שמעמידין בקיבת עגלי עכו"ם ורוב עגלים שם נשחטין לעכו"ם ופירש רש"י ז"ל ומעמידין החלב בקיבתן והאיסור הוא רק משום דחיישינן למיעוטא וכמו דמבואר בסוגיא שם ומאחר דנקטינן דלא חיישינן למיעוטא רק בדבר שאסור בלאו אבל לא בדבר שאסור רק בלאו הבא מכלל עשה ולהכי מייתי מקרא דולא ידבק המאוחר דהוא לאו והתם בתמורה לענין איסור מביא הקרא דוהיית המוקדם לענין איסור עכ"ל

ועתה יבוארו דברי רבינו הנה התוס' כתבו במס' שבועות (דף כד ע"ב) דהיכא דאומר אב"א קרא אב"א סברא צ"ל דבלא קרא מסברא גרידא לא הוה ידעינן ואי ידעינן והסברא הוי דבר פשוט תקשה ל"ל קרא עיי"ש וא"כ כיון דחזינן הכא בגמ' דמייתי הקרא המאוחר של ולא ידבק כו' ולא הביא הקרא של והיית חרם כמוהו משמע דמן הסברא לחוד אף אם נצרך גם הקרא של והיית חרם כמוהו לא הוה ידעינן ללאו וא"כ ניחא שמביא רבינו לענין דינא לאסור אם קידש מקרא דולא ידבק לגלות דיש ע"ז גם איסור לאו דאי מן הסברא ודאי לא הוה ידעינן רק לאיסור ולא ללאו ולהכי מביא מקרא זה אף ללאו כמבואר. אבל לענין היתר בשור הנסקל דמייתי לה רבינו מסברא ולא יליף לה מקרא דבשרו י"ל כן. דהנה איתא במסכת