כתר המלך חלק א קמד

שאמר רשב"ל דהלכות לא נתבטלו היינו משניות והלכות קצובות אבל פלפול הגמ' שנתחדש אח"כ בעת שרבו תלמידי ב"ש וב"ה שרבו המחלוקת יש דברים שיתבטלו כי יתגלה דין אמת לאמיתו ולהכי הקדים משנה ונו"כ לגמ' דגם הפלפול אינו דבר נצחי דלעת"ל יתבטל כמבואר

אך צריך להבין דבסוף מס' נדה תנדב"א כל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עולם הבא שנאמר הליכות עולם לו אל חקרי הליכות אלא הלכות אלמא דדריש תנא דב"א על זה דכל השונה הלכות הוא בן עוה"ב ורשב"ל דריש שלא יתבטל לעת"ל ועמדו ע"ז מפרשי הירושלמי וע"ש ביפ"מ. ונ"ל לישב זה ולהמשיך סוף מס' נדה לתחלת ברכות ויבואר כן דהנה ביערות דבש בד' י"א במאמר שבא הגר עמוני לשאול מה אני לבוא בקהל י"יי בא עתה הגר בשאלה זו ביאר כן דהנה הרמב"ם ז"ל כתב במנין המצות שמצות אל תצר את מואב אינו נוהג רק בימי משרע"ה והראיה דכתיב בימות המשיח יירשו את ערי הנגב וזהו ודאי דמצות אינן בטלין לעת"ל והרמב"ן השיג עליו דודאי הוא דנוהג לדורות ורק סנחריב בלבל כל אומות העולם והותר ארצם לימות המשיח ואם כן הכריח מזה ר' יהושע להתיר לבוא בקהל דודאי לא שבו כדברי הרמב"ן ז"ל ומותר לבא בקהל אך כ"ז א"נ כדברי ר' יוחנן במס' נדה (דף ס"ג) דמצות אינן בטילות לעת"ל אבל למ"ד דמצות בטלות לעת"ל אין שום מקום לכל ראייתם מקרא דיירשו את ערי הנגב אם כן אין להכריע אם שבו או לא והנה במשנה שם אמר ראב"ע הרי אני כו' עד שדרשה ב"ז כל ימי חייך הלילות וי"ל הא מזה אינו מוכרח דהא א"ל כחכמים דס"ל דכל אתי לרבות ימות המשיח ונ"ל דס"ל דמצות אינן בטלין לעת"ל וא"כ א"ל לרבות לימות המשיח דהוה כמו שאר כל המצות ולהכי אמר לרבות הלילות ויבואר כן דמקודם היו דורשים כחכמים להביא ימות המשיח א"כ נמצא מוכרח דמצות בטלות לעת"ל דאל"כ א"צ לרבות ימות המשיח וא"כ אין הכרע אם שבו בני עמון או לא וא"כ הוי ספק דאורייתא ולחומרא ולהכי לא בא יהודה גר עמוני ורק ביום זה שנצחו כראב"ע דאתי לרבות הלילות אבל לא לימות המשיח והוא משום דהכריעו דמצות אינן בטלות לעתיד לבא וא"כ מוכרח לומר כדברי הרמב"ן ז"ל דלהכי אמר יירשו את ערי הנגב דעדיין עמון ומואב לא שבו ויש מקום להתיר אותו בקהל עכ"ל

ועתה גם הכא יבואר כן דכ"ז צריך לומר קרא דהלכות לא יתבטלו לעת"ל רק א"נ דמצות יתבטלו לעת"ל אבל ההלכות שקבלנו בע"פ לא יתבטלו אבל א"נ דמצות לא יתבטלו לעת"ל א"כ לא צריך קרא לזה דהלכות לא יתבטלו דודאי יהיו צריכין כל ההלכות לידע הדינין של תורה ומצות וע"כ תנא דב"א דדריש לו הקרא דהליכות עולם ללמד דכל השונה הלכות מובטח לו שהוא בן עוה"ב ס"ל דמצות אינן בטלין לעת"ל וא"כ לא צריך קרא לזה דרשב"ל דמצות והלכות לא יתבטלו לימות המשיח ולהכי דריש ליה שהוא בן עוה"ב כמבואר והנה המשנה התחילה בק"ש מאימתי קורין כו' וכתב הצל"ח ז"ל דלמ"ד ק"ש מדרבנן התחיל בר"ש אף שהתפלה תדירה יותר מק"ש שהוא ג"פ ביום משום יצי"מ דהוא מה"ח דמזכירין יצי"מ בלילות ועיין לעיל בהל' ק"ש וא"כ יבואר כן בנדה וסיים שמובטח הוא שהוא בן עוה"ב ולא דריש על שלא יתבטל לעת"ל משום דס"ל דמצות אינן בטלות לעת"ל וא"כ דרשינן הכל דגבי יצ"מ כל ימי חייך על הלילות ומזכירין בלילה כמו שמבאר היע"ד והתחיל מאימתי קורין משום יצי"מ שהוא מה"ת ומזכירין בלילה כמבואר ודוק

הלכות אשות

פרק א הלכה ב ובאחד מג' דברים אלו אשה נקנית בכסף או בשטר או בביאה כו' עכ"ל. והנה רבינו חשיב רק ג' דברים שהאשה נקנית אבל חופה משמע דס"ל דלא קנה ולא כרב הונא דאמר במס' קידושין (דף ה ע"א) דחופה קונה מקו"ח והנה הרא"ש ז"ל והר"ן ז"ל הביאו דעת הר"ח ז"ל דס"ל דחופה הוא ספק אם קונה ואם קדשה בחופה הוי קידושי ספק משום דדברי רב הונא לא נדחה כלל לגמרי שם בקידושין (דף ה). ונ"ל לומר דהר"ח אזיל לשיטתו ופוסק שהוא ספק ורבינו אזיל לשיטתו וס"ל דלא הוי קידושין כלל. דהנה הרא"ש ז"ל כתב שם (דף ה) ועוד דחופה אינה קונה ודלא כר"ה דשינויא דאביי לאו אליבא דהילכתא סלקי האי דקאמר מילתא דלא כתיבא בהדיא לא קתני ליתא דהא תנן במשנה ובמיתת היבם וילפינן לקמן (דף י"ד) להתיר במיתת היבם מקו"ח מאשת איש ע"כ. ודבריו ז"ל מחוסר הבנה המה לכאורה דאמר לאו אליבא דהילכתא סלקי משמע דרק אליבא דהלכתא לא סלקי אבל אביי גופיה ניחא תירוץ זה דלא קתני מילתא דלא כתיבא בהדיא ועוד דאל"כ תקשה על אביי היאך מתרץ כן הא קתני במשנה זו מיתת היבם כמו קושית הרא"ש ועמדו ע"ז המפרשים. וע"כ נ"ל לומר דלאביי לשיטתו ליתא קושית הרא"ש ז"ל ממיתת היבם ורבא דמקשי ג' תנן ולא ס"ל לתירוץ של אביי באמת לדידיה לשיטתו וכן לדידן אליבא דהילכתא ליתא תירוץ זה דמילתא דכתיבא בהדיא קתני דתקשה ממיתת היבם כמו שנבאר. דהנה הקשה המהרש"א לקמן (דף יד) קו"ח על מיתת היבם מאשת איש ת"ל לפי מה שכתבו התוס' שם (דף יג ע"ב) ות"ל דבפ' ד"מ מצריך קראי באשת האב לאסור לאחר מיתה וכן בפ' הבע"י מצריך לאסור לאחר מיתה יבמה שיש לה בנים ושאר עריות וי"ל דאחרי שראינו שהתיר הכתוב אשת איש איצטריך קרא בהני כי היכי דלא ניליף מהאי ע"כ וא"כ ה"נ כיון דליכא קרא לאסור שפיר למידין במ"מ מאשת איש שהתיר הכתוב לנו בהדיא וי"ל דהמ"ל הכי אלא דעדיפא ניליף ע"כ

והנה לפ"ד של המהרש"א ז"ל א"ל באמת דמיתת היבם מקרי שפיר כתיבא בהדיא דהא נוכל למילף במ"מ מאשת איש ועל מה מצינו זה מצינו גילוי מילתא מקראי דילפינן אותן הני קראי דכתיבי גבי יבמה שיש לה בנים וגבי אשת האב שאסור לאחר מיתה משום דלא נילף במ"מ זה מאשת איש אלמא דעל מ"מ זה יש גילוי מקראי דילפינן ומקרי כתיבא בהדיא וכמו שהביא הלח"מ הכא בהל' א' דברי הרמב"ן ז"ל בס' המצות דלהכי מחשב שטר כתובה בהדיא אף דילפינן בהיקש מויצאה והיתה משום דבגמ' דקידושין (דף ט ע"ב) אמרינן דלהכי כתיב בעולת בעל דאי מבעלה ה"א עד דמקדש והדר בעיל ואומר א"כ נערה המאורסה ה"מ לה ומשני כגון שקידשה בשטר כו' ומקרי כתיבא בהדיא דיש לנו הוכחה מקרא דילפינן ההיקש זה על קידושי שטר מזה דב"ב וצ"ל דנערה המאורסה הוי בשטר וא"כ ה"נ דגלי הני קראי דהמ"מ זה ניתן להדרש מקרי כתיבא בהדיא

אמנם כל עיקר קושית המהרש"א צריך להבין אחרי דקיי"ל בכ"ד לקולא ולחומרא לחומרא ילפינן וא"כ מאי קשה כיון דעתה כתוב לנו גבי הני קראי לאסור לאחר מיתה שפיר טפי ילפינן מנייהו לאסור יבמה לאחר מיתת היבם ולא מאשת איש להתיר. אך י"ל דהקושיא ניחא שפיר דהנה התם הוי הני תרי קראי וא"כ ה"ל שתי כתובים הבאים כאחד לאסור ושני כתובים הבכ"א אין מלמדין ולא ילפינן מהשני כתובים לאסור ולמדין מאשת איש שפיר טפי דהוה חד קרא להתיר ושפיר מקשה אך המהרש"א גופיה כתב דיש הוכחה דיש פרכא ע"כ ולא הוי שני כתובים ע"ש בדף יג ע"ב בתוס' ובמהרש"א שם. ונ"ל להביא עוד הוכחה דהני לא הוי שני כתובים מזה דהנה התוס' כתבו במס' יבמות (דף נה ע"א) וקשה דב"ב צ"ד הכא מצריך קרא על חמותו לאחר מיתה דאינה בשריפה מקרא דאותו ואתהן משמע דא"ל קרא הוי בשריפה וי"ל דבכולהו מצריך קרא לאיסור ולהיתר כי היכי דלא נילף מהדדי ע"כ אלמא דע"כ לא הוי שני כתובים מדמצריך קרא גבי חמותו לאחר מיתה דלא נילף מזה לאסור וזהו ההוכחה מקרא דאותו ואתהן דיש פרכא ע"כ ולא הוי שני כתובים. אך ע"ז הא יש פלוגתא לקמן (דף צד ע"ב) ביבמות בין אביי ורבא אביי אמר משמעות דורשין א"ב בין ר"י לרע"ק אבל חמותו לאחר מיתה ד"ה בשריפה רבא אמר חמותו לאחר מיתת