כתר המלך חלק א קמב

לשון ומגלת אסתר אין נכתב אלא אשורית ולפ"ד רבינו הא איתא חילוק זה מה שמגלה לא בעי עיבוד לשמה עיי"ש

והנה לענ"ד יש ליישב כן דהנה בביאורי הגר"א ז"ל באו"ח (סי' תרצא) כתב שם ס"ק ד' דרבינו אזיל לטעמיה דהוא ס"ל דמזוזה נמי א"צ עיבוד לשמה ואע"ג דבס"ת בעי עיבוד לשמה ס"ל דלא אמרו אלא בס"ת ותפלין דאקרי תורה אבל ש"ד כגון ספרים ומזוזה אע"ג דדינן כס"ת לא ולמד ממ"ש במנחות (דף מב) ספרים ומזוזות נלקחין כו' ואין לנו ספרים אלא מגלה כו' נמצא דתלי בזה דאי מזוזה לא בעי עיבוד לשמה הה"ד נמי מגלה

והנה בירושלמי במס' יומא פ"ג הל' ו' איתא שמה עור שעבדו לשם קמיע מותר לכתוב עליו מזוזה רשב"ג אוסר. והנה מדברי הת"ק יש ראיה לדעת רבינו דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה כמו שבארנו לעיל בהל' ס"ת וא"כ רשב"ג דאוסר הוא ודאי בעי גם במזוזה עיבוד לשמה ולא ס"ל כהברייתא דדוקא ס"ת ותפלין והה"ד נמי מגלה וא"כ א"ל דהברייתא זו שמביא הירושלמי במס' מגלה אתיא כרשב"ג דבעי אף במזוזה עיבוד לשמה ואף דע"כ זה הברייתא לא אתיא כרשב"ג דהא רשב"ג מתיר לכתוב אף יוונית בין בספרים ובין במגלה כדאיתא בגמ' (דף ט ודף טז אך א"ל דהברייתא בזה לא ס"ל כותיה ורק בדין דעיבוד בזה ס"ל כרשב"ג דבעי לשמה

אמנם הא הברייתא זו שמביא הרמב"ן מן הירושלמי נזכר גם בגמ' דידן במס' שבת (דף קטו ע"ב) ותמוה לי על הרמב"ן ז"ל שמביא זה מהירושלמי להקשות ולא הקשה מגמ' דידן. והנה הא בגמ' דידן לא נזכר כלל שום פלוגתא דת"ק ורשב"ג לענין עיבוד במזוזה וקשה לאוקמי הברייתא כהאי מ"ד

וע"כ נ"ל ליישב פשוט כן דהא בברייתא שם במס' מנחות (דף מב) אמר ספרים ומזוזה נקחין מכל אדם ומפרשים התוס' משום דלא בעי עיבוד לשמה ומכאן הוציא רבינו את דינו דמזוזה לא בעי עיבוד לשמה ומפרשים דספרים היינו בשאר ספרים לבד ס"ת וכן במס' שבת (דף קטו ע"ב) מפרשים כן בשם הר"ר יוסף ז"ל דמיירי הברייתא דאמר ספרים נכתבים בכל לשון בשאר ספרים דבס"ת בעי על ספר ובדיו עיי"ש וא"כ דמיירי בשאר ספרים והמה יש להם חד דינא עם מזוזה דאם מזוזה לא בעי עיבוד לשמה הה"ד שאר ספרים ושפיר דמי דאמר שם הברייתא דשוה בזה ספרים דמיירי בשאר ספרים למגלה דתרווייהו לא בעי עיבוד לשמה ואפילו לפי פירוש ר"י שם בתוס' שבת בסה"ד ד"ה מגלה דשם מיירי דוקא לענין הצלה ולזה מיתנו הך ברייתא אלא שהספרים שנכתבים בכל לשון ואפילו בלא ספר ודיו חשיבי לענין דמצילין מפני הדליקה אע"ג דלא חזי לקריאה משום דיש בהו אזכרות אבל במגלה אין מצילין אלא א"כ ראוי לקריאה שתהא כתובה אשורית על הספר ובדיו לפי שאין בה הזכרה ע"כ וא"כ ה"ל לומר גם כן עד שיהא מעובד לשמה א"נ דבמגלה אינו כשר עד שיהא מעובד לשמה

אך גם זה יש ליישב כן עפ"י מה דכתבו התוס' במס' מנחות (דף לב ע"א) ד"ה תפלין וז"ל ותימא דלא קחשיב ליה בהדי אין בין ספרים לתו"מ בפ"ק דמגלה וי"ל דלא מיירי בדבר שכתובין בו כדאשכחן גבי אין בין שבת ליוה"כ דל"ח אכילה וגבי אין בין יו"ט לשבת דל"ת סקילה א"נ משום דתו"מ לא מחד טעמא מיפסל אגויל ולא דמי לאשורית דהוי מחד טעמא משום דכתיב והיו ע"כ

והנה דברי המהרש"א שם תמוה מאד וז"ל לא ידענא מאי האי דלא חשיב גבי א"ב שבת ליוה"כ דליכא למימר דקאי נמי על סקילה שכתבו נמי גבי א"ב שבת ליו"ט הא קחשיב ליה שם דקתני א"ב שבת ליוה"כ אלא שזה זדונו בידי אדם וזה בכרת והיינו זדונו בידי אדם היינו סקילה שם וא"נ משום כו' ר"ל דלית ביה טעמא דמפסלן אגוויל אלא מהלמ"מ ול"ד לאשורית דקחשיב שם דאית ביה טעמא דקרא מדכתיב והיו בהוייתן יהו עכ"ל והנה פשט התוס' הוא כן דל"ח אכילה היינו מה שיוה"כ אסור באכילה ושבת מותר דלא קחשיב רק העונשין שבשניהם ולא היתר ואיסור המחולקים ובחנם הקשה המהרש"א ז"ל ל"י כו'. ומה שכתבו בתו"מ לא מחד טעמא מפסלי אגויל נ"ל דהפשט הוא דזה מפסל מטעם דבעינן קלף וזה בעי דוכסוסטוס ופשט המהרש"א דלא קחשיב משום דלא מפסל אלא מהלמ"מ ולא מקרא מפורש גם זה תמוה דהא במגלה (דף ח ע"ב) אמר שם הא לתופרן בגידין ולטמא הידים זה וזה שוין ופירש רש"י ז"ל הלמ"מ הוא בתו"מ שיהיו נתפרין בגידין אלמא דהוא רק הלמ"מ וא"כ תקשה מאי ראיה דלזה שוין הא בזה לא מיירי וכן בזה שמטמא את הידים דהוא רק מדרבנן לא קמיירי דלפ"ד המהרש"א לא קמיירי רק מה שלמידין מקרא אלא ע"כ כמו שפרשנו דפשט התוס' דלא נמעט מחד טעמא אך זה חזינן דלפי תירוץ התוס' לא מיירי רק בדבר שכותבין בו ולא על דבר שכתובין בו וה"נ א"ל דגם הברייתא הוא כהמשנה דלא קחשיב שמה רק במה שכתוב ולא על מה שכותבין וכמו דלא קתני דיהיה נכתב על קלף ה"נ לא קתני מה שזה בעי עיבוד לשמה וזה לא בעי אף דמיירי לענין הצלה מה"ד כפירוש התוס' כמבואר

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו. דהנה לקמן (דף יט ע"א) איתא על הספר ובדיו מנלן אתיא כתיבה כתיבה כתיב הכא ותכתוב וכתיב התם ויאמר להם ברוך מפיו כו' ואני כותב על הספר בדיו ע"כ והקשה הט"א ל"ל להגמ' הכא להביא הג"ש מדברי קבלה אמאי לא מייתי כמו לעיל (דף יח) דאמרינן קראה ע"פ לא יצא ואמרינן ג"ש כתיב הכא והימים האלה נזכרים וכתיב התם כתוב זאת זכרון בספר מה כאן בספר אף להלן בספר וא"כ ניליף נמי זה דבעי דוקא בספר מקרא דדברי תורה שזה כתיב בתורה ועיי"ש שתירץ דעל דיו איצטריך למילף מד"ק ואכתי גם דיו נוכל למילף מג"ש מס"ת דבעינן נמי בדיו דוקא מהלמ"מ כמו שכתב רבינו בה' תו"מ פ"א ה' ג' עיי"ש. ולפ"ד רבינו ניחא שפיר דאי ילפינן מג"ש זו ה"א אין ג"ש למחצה ומה ספר בעי עיבוד לשמה אף מגלה נבעי עיבוד לשמה ולהכי מגלה לנו הקרא דאגרת כה"כ דכתב הר"ן ז"ל דאגרת אתיא נמי לענין זה דלא בעי עיבוד לשמה דרק לענין דברים שבגופו וה"נ מגלה לנו הכא דהג"ש לא נתנה ללמוד רק לענין קריאה אי הוה מכתב או בע"פ אבל לא לענין כתיבת המגלה דנקראת אגרת ורק מג"ש דד"ק ילפינן דבעי ספר ודיו כמבואר

והנה לענין כתיבה דמגלה לא נתבאר אי בעי לשמה. והנה לדעת רבינו דבארנו לעיל בה' ס"ת דעיקר החיוב לשמה רק לכתוב האזכרות אבל לא כל הס"ת וא"כ במגלה דליתא אזכרות לא בעי לשמה אלא לדעת הפוסקים דכל הס"ת בעי כתיבה לשמה וקודם שמתחיל לכתוב אומר שכותב לשם קדושת ס"ת איך הוא במגלה לא נתבאר ומשמע מזה דסתמא דלא בעי זה רק בס"ת תו"מ דיש בהן אזכרות וקדושה שלהן שוה אבל מגלה דמי לשאר ספרים ולא בעי כתיבה לשמה דע"ז לא מצינו לימוד וצ"ע

הלכה יד ומותר בעשיית מלאכה ואעפ"כ אין ראוי לעשות בו מלאכה אמרו חכמים כל העושה מלאכה בפורים א"ר סימן ברכה עכ"ל. וכתב הלח"מ וז"ל ולא ידעתי אמאי לא חילק רבינו בין אתרא דנהיג ללא נהיג וכן נטיעה של שמחה שאמרו שם שמותר והטור ז"ל ביאר כל זה

והנה מה שכתב הלח"מ דהטור ביאר הכל הנה גם הטור לא ביאר דנטיעה של שמחה שרי אפילו במקום שנהגו לאיסור ורק חילק בין מקום שנהגו לאיסור בסי' תרצו ע"ש. והנה דברי הטור יש לישב כן דהתם בגמ' איכא שני תירוצים חדא לחלק בין מקום שנהגו וחדא אינו מחלק ומשמע דס"ל דבכל מקום אסור ורק נטיעה של שמחה שרי בכל דוכתא ול"ק א"ל דס"ל דאף נטיעה של שמחה אסור במקום שנהגו והנה בכ"ד דאיכא תרי לישני קיי"ל דבשל תורה הלך אחר המחמיר ובשל סופרים אחרי המיקל והנה הכא בתרתי לישני יש קולא וחומרא לשון ראשון מחלק במקומות ומקום שלא נהגו שרי כל המלאכות