כתר המלך חלק א קלז

דא"ה נמי פוטר מירוח כמו הקדש דפוטר ומבאר שם הסוגיא דפסחים (דף לג) דיליף מקרא דתתן לו ולא לאורו דקאי כל הסוגיא כמ"ד דחמץ בפסח מותר בהנאה ושהוא יסבור נמי דאחר הפסח אסור הוא מה"ת והוא יליף מקרא דתתן לו ולא לאורו דמ"ד דאסור בהנאה יליף מתתן לחוד עיי"ש ותמוה הוא לכאורה האיך מצינו מ"ד כזה דיסבור דאסור לאחר הפסח ומותר בהנאה והכל מה"ת אם לא דנאמר דס"ל להש"א דהאי סוגיא ס"ל כמו דאיתא בירושלמי דפסחים בפ"ב ה"א דאמר שם מודה ר"ש דאסור איסורו מהו ר' ירמיה אומר איסורו דבר תורה ופירש הק"ע כן איסורו דבר תורה דכתיב אך ביום הראשון תשביתו והיינו משש שעות ולמעלה וכיון דצריך להשבית קודם שש ש"מ דאסור באכילה ולאו הבא מ"ע ולאחר זמנו כקודם זמנו עכ"ל. וא"כ ס"ל דמותר הוא בהנאה קודם זמנו ואחר זמנו ומ"מ באכילה אסור ואיסורו הוא מה"ת וכן יסבור האי מ"ד שם ויליף מקרא דתתן לו על חמץ קודם זמנו דבהנאה מותר ובאכילה אסור מה"ת ואין היתר לאיסורו דלאח"ז נמי אסור מה"ת. ועיין שו"ת נוב"י מה"ת ח' או"ח (סי' ס וס"א) שמבאר בדברי הירושלמי זה ואכ"מ. וכן מה שמבאר שם הש"א דאיסורי הנאה לא מקרי דגנך קשה לי מן הירושלמי דפסחים פ' כ"ש הל' ג' עשה כרי והשתחוה לו ומרחו ואח"כ אכלו אם התרו בו משום האוכל טבל אינו לוקה משום האוכל עכו"ם לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין קל חל ע"ח וכ"ז הוא רק משום דאין איסור קל חל ע"ת אבל בודאי נאסר משום טבל אף דמרחו אחר שהשתחוה דנאסרה בהנאה אלמא דמירוח א"ה מקרי דגנך ואין פוטר ודלא כדברי הש"א ובהל' תרו"מ נבאר בס"ד

הלכה יג והאיך היתה שמחה כו' ומנגנין בכנור ובנבלים כו'. והנה במשנה שם (דף נא ע"ב) איתא והלוים היו מרקדין בכנורות ובנבלים על ט"ו מעלות משמע דהלוים היו דוקא המנגנים ולא ישראלים ורבינו כתב ומנגנים סתם משמע דאף ישראלים כשרים לזה ולא ביאר דישראלים דוקא. וצריך לומר דכיון דרבינו כתב לקמן בפ"ג מהל' כלי המקדש הל' ג' ואחרים היו מנגנים בכלי שיר מהן לוים מהן ישראלים מיוחסין המושאין לכהונה ופוסק כמ"ד שם במשנה דערכין (דף יג) דלא בעינן לוים לשורר בכלי שיר משום דעיקר שירה בפה וא"כ כש"כ הכא גבי שיר של שמחת בה"ש דלא בעינן לוים והמשנה דתני לוים דוקא אתיא כר"ח ב"ע דבעי בשיר לוים דוקא משום דס"ל דעיקר שירה בכלי דוקא ולהכי מצריך לוים אבל אנן דפסקינן כמ"ד עיקר שירה בפה כמו שכתב הלח"מ הכא כשר אף בישראלים כמבואר ודוק: הלכות שקלים

פרק ג הלכה ד והקלבונות אינן כשקלים אלא אלא מניחין אותן השולחנות בפ"ע עד שיסתפקו מהן ההקדש כו' עכ"ל. והראב"ד ז"ל השיג וז"ל הרבה חלוקות יש בתוספתא ובירושלמי כו' והביא הכ"מ דברי ר"מ דס"ל דהוא כשקלים ודעת החולקים עליו ורבינו אינו פוסק כר"מ דהוא יחידאה לגבי אינך תנאי עיי"ש. וקשה לי דהא אמרינן במנחות (קח ע"א) כולהו נמי מותרות מעה נמי לשקלים אזלא דתניא להיכן קלבון זה הולך לשקלים דברי ר' מאיר ר"א אומר לנדבה כו'. נמצא דסברי ע"כ הכא כולהו אמוראי כר' מאיר דמעה לשקלים אזלא וה"ל לרבינו לפסוק כותיה דסברי כולהו כותיה ובפרט שפוסק רבינו לעיל בפ"ד ה"ב כר"א דקחשיב נגד מותר אשם כו' והוא נמי ס"ל ע"כ כן כמו שכתבו התוס' שם במנחות דלהכי קחשיב זה וה"ל ודאי לפסוק כן וצ"ע ומה שמציין המ"ע הכא במס' בכורות פ' יש בכור לתרץ בזה קושית הראב"ד ז"ל ליתא כלל במס' בכורות עיי"ש

הלכה יא היה של עיר הנדחת לא עשה כלום עכ"ל. וכתב הכ"מ היה של עיר הנדחת הטעם מפני שהוא אסור בהנאה וצריך טעם למה פרט עיר הנדחת עכ"ל. והנה הכ"מ אומר דלהכי של עיה"נ לא עשה כלום משום איסור הנאה משמע דס"ל דאיסורי הנאה לא מקרי שלו וזהו סותר לדברי הכ"מ גופיה לעיל בפ"א מהל' ציצית הי"א שכתב רבינו ולא משל עיר הנדחת. וכתב הכ"מ ומ"ש רבינו ולא משל עיר הנדחת טעמא לאו משום דאיסור הנאה דהא מצות לאו ליהנות ניתנו אלא טעמא משום דלשריפה קאי מכתת שיעורא וציצית יש לו שיעור למטה ע"כ אלמא דס"ל דלא מיפסל מעיר הנדחת רק מטעמא דמכתת שיעוריה אבל לא מטעם דבציצית כתיב ועשו להם משלהם ואיסורי הנאה לאו שלו הוא כמו שבארנו שם וא"כ ה"נ לפ"ד הכ"מ התם טעמא גבי שקלים הכא צריך לומר ע"כ נמי משום דכתותי מכתת שיעוריה דהא גם גבי שקלים א"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו ורק הוא לפי מה שכתב רבינו הכא בפ"א הל' ה' ולעולם אינו שוקל פחות מחצי השקל שהיה בימי משה רע"ה שהוא משקלו מאה וששים שעורה. נמצא דלשקלים בעינן שיעור ועה"נ כתותי מכתת שיעוריה

ומה שכתב הכ"מ וצריך טעם למה פרט עיר הנדחת כו' לענ"ד לא קשה מידי דאיזה איסור הנאה יש גבי שקלים רק מעיר הנדחת או של ע"ז שהשתחוה לו או שהחליפו בע"ז או נוי ע"ז דקיי"ל דחליפין ונוי ע"ז אסור בהנאה ושאר איסורי הנאה ל"מ ליה דאם מודר הנאה משקל נ"ל דמותר לשקול כמו דקיי"ל במשנה דנדרים (דף לג) דמודר הנאה מן חבירו שוקל לו את שקלו דלא משתרשי ליה והה"ד אי מודר הנאה מן השקל עצמו וכמו דהמודר הנאה משופר מותר לתקוע בו תקיעה של מצוה כמו המודר הנאה מחבירו וה"נ כן ואף א"נ דאם מודר הנאה משקל לפרוש שקל זה או אם מודר הנאה מחבירו אסור לו בעצמו להפריש שקלו של חבירו ורק אם חבירו הפריש אמרינן דל"מ ליה מ"מ הכא לא מצי מיירי במודר הנאה דהא אמר אם עבר ושקל לא עשה כלום וזה לא שייך רק בדבר שהוא איסור הנאה לכ"ע אמרינן דאף אם הפרישו מ"מ אין השקל נתפס בקדושה אבל אם מודר הנאה והוא עבר והפריש לתרומת הלשכה נהי דהוא עבר מ"מ השקל הוא כשאר שקלים לתרומת הלשכה וא"כ ליתא רק למעט משל עיר הנדחת ושל ע"ז וכיון דדין זה לא נמצא בגמ' ובירושלמי ורק רבינו אומר מדעתו להכי אומר של עיר הנדחת והה"ד של ע"ז בחד גוונא הוא דכתותי מכתת שיעוריה היכא דלית ליה ביטול כמבואר ועיין שו"ת חתם סופר ת' או"ח (סי' קפ) ובמ"א נבאר

פרק ד הלכה ב אבל פר העלם דבר של צבור ושעירי עכו"ם בתחלה גובין להם ואינם באין מתרומת הלשכה כו'. והכ"מ לא הביא את המקור לזה והוא גמ' וברייתא ערוכה במס' מנחות (דף. נב ע"א) פלוגתא דר' יהודה ור"ש ופוסק כר"י נגד ר"ש ועיי"ש בהגהות הב"ח וצ"ע

הלכות קידוש החדש פרק ב הלכה ב ד"ת שאין מדקדקין בעדות החדש שאפילו קדשו את החדש עפ"י עדים ונמצאו זוממין בעדות זו ה"ז מקודש עכ"ל. והמפרש והלח"מ לא הביאו מקור לזה והוא ירושלמי מפורש במס' ר"ה פ"ג ה"ז ובפ"ג ה"א דאם קידשו ונמצאו העדים זוממין ה"ז מקודש וכן הוא במס' שבועות בירושלמי שם פ"ה דאם נמצאו העדים זוממין ה"ז מקודש. והנה הטעם הוא שפיר כמו שכתב הלח"מ הכא דכיון דקיי"ל אתם אפילו מוטעים ולהכי אין מדקדקין ואפילו נמצאו העדים זוממין מקודש הוא

ומצאתי לאחד מהאחרונים שכתב הטעם לזה הוא משום דהוי כאשר עשה דכבר קידשו החודש ובכל עדות שייך כאשר זמם ולא כאשר עשה. ולענ"ד ליתא זה חדא א"נ דעדות קידוש החדש דמי למלקות הלא גם בעדות למלקות ס"ל לרבינו לקמן בפ"כ מה' עדות דלא אמרינן בזה דוקא כאשר זמם ולא כאשר עשה אלא