כתר המלך חלק א קלו

בעידנא מ"מ כתבו המפרשים דהכא גבי לולב משכחת לה בעידנא שפיר כגון דבשעה שאוחז הלולב בידו ומתקן ליה וא"כ תיכף שמלקטן השחורות ונעשה כשר בשעה זו יוצא י"ח והוי בעידנא ורק הכא לא דחי ע"כ אף בכה"ג משום דיו"ט עשה ול"ח הוא ואף איסור שבות אינו דוחה כמו גבי שופר דאמרינן כל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תיקון וא"כ א"ל דלמ"ד יו"ט לא הוי רק ל"ת גרידא אי לית ליה הושענא אחריתא שפיר דחי דהוי בעידנא ויוכל לתקן וא"כ א"ל דהתוס' במס' סוכה דכתבו דהוי בידו לתקן להכי לא הוה דיחוי קאי להאי מ"ד דיו"ט לא הוה רק ל"ת גרידא אבל במס' זבחים דקאי אליבא דרב אשי דהוא אמר שם כל שבידו כו' שפיר כתבו התוס' דלרב אשי לא הוי בידו לתקן משום דרב אשי המ"ד שם הא ס"ל דיו"ט עשה ול"ת הוא ולא יוכל לתקן בכ"ג וא"כ לדידן דקיי"ל דיו"ט עשה ול"ת שפיר דחה הט"ז דברי הב"י אלא צריך לומר ע"כ לדעת רבינו כמו שכתב הכא הר"ר מנוח ז"ל דס"ל דאין דיחוי אצל מצות בין לקולא ובין לחומרא אפילו נראה ונדחה וכמו שמבאר נמי הט"ז והשעה"מ הכא הביא דזהו רק איסור דרבנן אי לקטן ביו"ט ולא זכר דברי הריב"א שבמרדכי שכתבנו דכתב דהוי איסור דאורייתא ואף שהביא דברי המרדכי שם מ"מ כתב בפשיטות דהוא רק מדרבנן עיי"ש ובמ"א נבאר בזה

הלכה ט כל הפסולין מפני מומין כו' והפסלנות כו' או מפני שאותו אתרוג אסור באכילה בין ביו"ט ראשון בין ביו"ט שני ובשאר הימים פסול עכ"ל. משמע דס"ל לרבינו דאתרוג של טבל של ערלה ושל תרומה טמאה דאסור באכילה אסור אף בשאר הימים אבל התוס' והרמב"ן ושארי הפוסקים חולקים על רבינו וס"ל דכיון דילפינן מלכם על היתר אכילה או על דין ממון אינו פוסל רק ביו"ט ראשון כמו בגזול וכמו כן מעשר שני בירושלים למ"ד ממון גבוה דממעטינן מלכם נמי אינו פסול רק ביו"ט ראשון והביא הרמב"ן ראיה דהגמ' קאמר אתרוג של מ"ש אין אדם יוצא י"ח ביו"ט לר"מ ומ"ט אומר ביו"ט ולא אמר בחג כמו שאמר לעיל גבי מצה בפסח אלא משום דאינו יוצא רק ביו"ט ראשון ואם אמר בחג ה"א כל החג אבל לעיל אמר בפסח דלא נוכל לטעות דרק לילה הראשונה חיוב מצה. והנה לפי הנראה הוא ראיה נכונה

ונ"ל לבאר דברי רבינו כן דהנה חזינן דלבד הטעם שאומר הגמ' גבי ערלה ותרומה טמאה לפסול מטעם דלכם יש לומר דפסול מטעם שכתבו התוס' שם (דף לה) כיון דבעי שרפה כתותי מכתת שיעורא וכתבו דבאמת לענין ערלה ותרומה טמאה לא בעי הקרא דלכם לפסול ורק למ"ד מ"ש ממון גבוה בעינן זה הטעם ונ"ל דעל תרומה טמאה ניחא בל"ז קושית התוס' מכתותי מכ"ש עפ"י מה שכתבו התוס' במס' סוטה (דף כה ע"ב) ד"ה לאו דל"א כתותי מכתת שיעורא רק גבי איסורי הנאה ובעי שרפה ולא הוי רק כעפרא בעלמא אבל לא בדבר שאינו אסור בהנאה וא"כ תרומה טמאה דבשעת ביעורו שרי ליהנות ל"א כתותי מכתת שיעורא בזה וגבי ערלה מיישב לה כמו"ת הגאון ז"ל עפ"י מה שכתב הפני יהושע במס' ברכות (דף לו) דלא בעי שרפה

ונ"ל להביא ראיה לזה מגמ' דקדושין (דף לט) דאמר והכרז על פירותיהן שטעון גניזה משמע דלא בעי שרפה וא"כ ערלה של חו"ל דלא בעי שרפה ומ"מ בהנאה אסור ושפיר צריך למילף מקרא דלכם וכ"ז א"נ כדעת הסוברים דערלה של חו"ל נמי פסול כמו שהובא במג"א (סי' תרמט ס"ק כ) עיי"ש אמנם לדעת התוס' במס' יבמות (דף קד ע"א) דכתבו גבי ע"ז דכיון דאמרינן דטעון גניזה אין לך כתותי גדול מזה וא"כ כיון דגם על פירות ערלה של חו"ל נמי אמרינן דטעון גניזה א"כ שפיר אמרינן כתותי מכתת שיעורא וליתא תירוץ זה

והנה הפני יהושע מתרץ לה דגבי ערלה ל"א כתותי מכ"ש דהא חזי ליהנות שלא כד"ה אף דמצותו בשרפה. והנה תירוץ זה ליתא רק לחד תירוץ של התוס' במס' פסחים (דף כח) דע"ז אסור שלא כד"ה ולהכי ניחא דאמרינן בע"ז כתותי מכתת שיעורא אבל לפי חד תירוץ שם ולפ"ד רבינו דבארנו לעיל בהל' יסוה"ת משמע דע"ז שרי שלא כד"ה וא"כ ליתא תירוץ הפ"י דהא גבי ע"ז אמרינן כתותי מכ"ש. וע"כ צ"ל כפי התירוץ של התוס' דנקיט רק משום מ"ש דבירושלים הטעם דלכם אבל ערלה ותרומה טמאה פסול בל"ז וא"כ ניחא נמי טעמיה של רבינו ז"ל שכתב בפירוש המשנה במס' סוכה (דף לד ע"ב) וז"ל ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים הטעונין שרפה כו' ולפיכך הוא פסול למאמר השי"ת פרי דאלו אינן ראויין לאכילה בשום פנים עכ"ל

והנה צריך לפרש לדברי רבינו כן דודאי למ"ד דיליף לפסול מטעם דאין בה דין ממון ודאי יליף מקרא דלכם ודאי דנתמעט מזה דא"ב דין ממון דהא אמר שם בגמ' א"ב מ"ש למ"ד דין ממון מ"ש ממון גבוה הוא ואח"כ אמר הגמ' בשלמא אתרוג של מ"ש לא דכתיב לכם משלכם והוא כמו שפירש רש"י לפי שאין בו דין ממון שאינו ש"פ דאיסורי הנאה הוא הלכך לאו שלכם הוא וה"נ מעשר שני דממון גבוה הוא לאו שלכם הוא אבל למ"ד משום דאין בה היתר אכילה א"ל דאינו מפרש כפירוש רש"י דיליף נמי מלכם דבעי שיהיה שלכם בכל דרכי הנאתו אלא רבינו מפרש לה לפי שאין בה היתר אכילה ולא מקרי פרי כמו שמבאר דאין ראוי לאכילה בשום אופן אבל מקרא דלכם לא נדע למעט שאין בה היתר אכילה דהא מצינו לקמן (דף מ) דגבי פירות שביעית אף דכתיב לכם לא דריש הת"ק שם לכל צרכיכם דס"ל דאין מוסרין פ"ש למשרה וכותיה פסקינן עיי"ש. וה"נ לא דדרשינן בכל דרכי הנאתו אלא ילפינן למעט מקרא דפרי וזהו המיעוט שאין בה היתר אכילה ולהכי שפיר אמר הגמ' בהיתר אכילה כ"ע לא פליגי דבעינן כ"פ בדין ממון והיינו דהיתר אכילה לא דרשינן מקרא דלכם אלא מקרא דפרי וזה לכ"ע ילפינן כ"פ בדין ממון דזה ילפינן אי נדרוש מקרא דלכם או לא. וצריך לומר לדעת רבינו דבאמת ערלה ותרומה טמאה מכתת שיעורא דהוא בשרפה כמו שכתבו התוס' ובעי להכי טעם דהיתר אכילה לענין טבל דרבינו פוסק כשיטת רש"י דטבל פסול הוא כמו שכתב לעיל בה' א' של טבל בהדי הנך פסולים וטבל הא שרי בהנאה שאינו של כילוי ורק כיון דאסור באכילה ממעטינן זה מקרא דפרי וא"כ כל הני בין ערלה ובין תרומה טמאה וטבל דכיון דהמה אסורין באכילה וממעטינן מקרא דפרי המה שפיר פסולין כל שבעה דנתמעט ממאמר השי"ת פרי דודאי הוא כל שבעה כמו דממעטינן הדר דבעי כ"ז וקו"ח הוא מהדר אבל מ"ש בירושלים דחזי לאכילה וממעט רק משום דלא הוי דין ממון וממעטינן מקרא דלכם כמו דאמר בגמ' מפורש מלכם א"כ לא ממעט רק ביו"ט ראשון כמו שממעט מגזול ולהכי שפיר אמר הגמ' גבי מ"ש לדברי ר' מאיר אין אדם יי"ח ביו"ט דכיון דמ"ש ממעטינן מלכם הוא דוקא ביו"ט ראשון א"י אבל שאר הפסולים דא"ר לאכילה וממעטינן מקרא דפרי שפיר כתב רבינו דפסולין כל שאר הימים נמי כמבואר. ולפ"ד רבינו ליתא מה שהקשו התוס' והר"ן א"נ דבטבל א"י מטעם שאינו שלכם א"כ גם גבי מצה נמעט מזה דלכם והש"א (בסי' צז) מאריך בזה ולפ"ד רבינו ניחא דלא ממעטינן טבל מקרא דלכם רק מקרא דפרי כמבואר

וראיתי להר"ר מנוח ז"ל שכתב בפ"ח ה"א ושל תרומה טמאה מפרש בגמ' פרי עץ הדר א"ר והאי לאו הדר הוא וא"נ לפי שאין בה היתר אכילה ולא לכם קרינא ביה ושל טבל הוי נמי מפני שא"ר לאכילה עכ"ל. ונ"ל כי ט"ס יש בדבריו דזה דמסיק והאי לאו הדר הוא לא נמצא בגמ' ורק צ"ל והאי לאו פרי הוא כמו שכתב רבינו בפירוש המשנה ומה שמסיק אח"כ א"נ לפי שא"ב היתר אכילה ולא לכם קרינא ביה זהו לפי שיטת התוס' ורש"י ז"ל אבל לפד"ר הוא כמו שבארנו דממעטינן א"ב היתר אכילה מזה דאקרי פרי כמו שבארנו

ואגב נבאר מה שמאריך הש"א שם (בסי' צז) לענין טבל אם מקרי לכם ואם ממעטינן מקרא דדגנך איסורי הנאה