כתר המלך חלק א קלא

מלאכות הוא וזה של קיימא הוא שאינו חשש להתירו עולמית עכ"ל וכתב ע"ז הכפ"ת וז"ל ומ"ש רש"י דקשר דעושין בלולב הוא של קיימא אזדא רש"י ז"ל לטעמיה דפירש ביו"ק דקשר של קיימא חייבין עליו אף דאינו מעשה אומן אבל הרי"ף והרמב"ם רפ"ו ס"ל דחייב מה"ת אלא כשהוא קשר של קיימא ומעשה אומן וקשר שבלולב הוא אינו מעשה אומן ומ"מ כיון דהקשר של קיימא אע"ג דאינו מעשה אומן אסור מדרבנן לפיכך אמרו כו' נמצא דלרבינו אם יקשור הלולב בקשר מ"מ לא הוי רק איסור דרבנן דהא הוי אינו מעשה אומן וא"כ לישתרי לקשור ביו"ט דהא קיי"ל בהל' שבת פ' כ"ד דשרי לקשור כל קשירה של מצוה היכא דלא הוי של קיימא ולא הוי רק איסור דרבנן וא"כ ה"נ דלא הוי מעשה אומן שרי ביו"ט דהוי של מצוה

אמנם נ"ל לומר דא"ל דזה הפלוגתא שבין רבינו והרא"ש והטור ז"ל שהמה ס"ל דאף אם אינו מעשה אומן מ"מ חייב חטאת פליגי בזה התנאים ר' יהודה ורבנן דר' יהודה ס"ל דעניבה נמי קשירה וחייב ע"ז ס"ל כדעת הפוסקים ודאי דאף אם לא מעשה אומן הוא חייב דהא עניבה ודאי לאו מעשה אומן הוא ורבינו דפוסק דפטור על עניבה פוסק שפיר כרבנן ובעינן מעשה אומן דוקא. ועתה יבואר שפיר הברייתא ההיא אתיא כר' יהודה דעניבה נמי קשירה וא"כ לא לחייב בשבת מעשה אומן דוקא ושפיר אומר קושרו כאגודה של ירק והגמ' מקשי ולענבי מענבי דזה שרי ודאי אף בלא סברא דקשר של מצוה א"נ דלא כר' יהודה ומשני ר' יהודה היא וא"כ כל קשר חייב ורק שרי כאגודה של ירק וכן הביא הטור דשרי רק בעניבה דשאר קשר הוי אב מלאכה ואף דס"ל דלא בעי מעשה אומן מ"מ ס"ל דמ"מ עניבה ל"ק היא כחכמים דפליגי על ר"י ולהכי שרי בקשר של מצוה אבל רבינו דפוסק דקשר שאינו מעשה אומן אינו אב מלאכה וא"כ הוי שבות ושרי היכא דהוי של מצוה לקשור כל קשר ושפיר השמיט דכל קשר של לולב שרי כמבואר

והנה בחידושי הגאון בעל חתם סופר על מס' סוכה כתב לתרץ דס"ל לרבינו דלא מקרי קשר של קיימא דאורייתא אלא לתנא דברייתא דס"ל לעיל שמורישין את לולביהן לבני בניהם ומבואר בר"ן שהם מורישין שין כשהוא אגוד באגודה ומש"ה ה"ל קשר של קיימא אבל לדידן אינו עשוי אלא ליו"ט של סוכות דהשתא לא הוי קשר של קיימא ומותר עכ"ל. והנה לבד דזהו דוחק דמשום דשרי לשהות בדיעבד על שנים רבות יאגדנו לכתחלה וישהה כן באגודה ליתא בל"ז לדעת רבינו גופיה דהא הוא פוסק בהדיא הכא בפ"ח ה"א דאינו כשר יבש בשעת הדחק רק לולב יבש אבל הדס וערבה יבשים פסולים וא"כ למה יאגדנו על זמן רב דאינו כשר רק הלולב וליתא תירוץ זה ודוק

הלכה יב אגד כו' הבדיל ביניהן בעלי הדס אינו חוצץ שמין במינו אינו חוצץ עכ"ל. והנה רבינו הביא זה דהוא מימרא הראשונה דרבא שם (דף לז ע"ב) דרבה אמר לא לדוץ אינש לולבא בהושענא דדלמא נתרי טרפי כו' ורבא אמר מין במינו א"ח והמימרא השניה דרבא דמותר לגוז לולב בהושענא דמין במינו א"ח לא הביא רבינו וכן הרי"ף לא הביא רק מימרא הראשונה ולא מימרא השניה

ונ"ל לומר פשוט כן דהנה הכ"ת כתב שם דהני תרי מימרות צריכה דחדא הוה רבותא דרבא דאפילו הדס וערבה דנתרי טרפייהו לא הוי חציצה בלולב דהוי מין במינו והשניה הוי רבותא דרבה דס"ל דאפילו בלולב חוצץ העלי לולב וא"כ כיון דאמרינן דהמימרא השניה הוא רק רבותא לרבה וא"כ לדידן דפסקינן כרבא דאפילו בזה דהדס וערבה שרי לדוץ דלא הוי חציצה מכש"כ בהאי דליגזז בעלי לולב דלא הוה חציצה וא"צ לאשמועינן והשמיטו ודוק

הלכה יג מצות לולב כו' חל להיות בשבת אינו ניטל בשבת גזירה שמא יוליכנו בידו ד"א ברה"ר כמו שגזרו בשופר עכ"ל. והנה בגמ' דסוכה (דף מב ע"ב) אמרינן גזירה שמא ילך אצל בקי ללמוד ופירש רש"י ז"ל נענועו או ברכתו וכן פירש הר"ן שם. והנה אם נפרש דילך ללמוד נוסח הברכה או סדר של הנענועים תקשה ע"ז הרבה דא"כ ל"ל לרבה לומר במס' ר"ה (דף כט) הכל חייבין בתקיעת שופר ואין הכל בקיאין בתקיעת שופר משמע דרק הוא משום חסרון הבקיאות הלא גם בלולב יש גזירה זו משום לימוד הברכה וא"כ אף אם יהיו בקיאין נמי יש הגזירה ועוד מקשין העולם דא"כ מ"ט ל"ג גם במצה ומרור אי חל בשבת שמא ילך אצל בקי ללמוד הברכות. והנה הפני יהושע כתב לקמן במס' סוכה (דף מד) דאמר הגמ' א"ה ערבה נמי נגזור ויש לתמוה לפי מאי שפירש רש"י לעיל גבי לולב דהגזירה הוה שמא ילך אצל חכם ללמוד נענועו או ברכתו א"כ לא שייך הא מלתא כלל גבי ערבה נענוע מאן דכר שמיה ולענין ברכה נמי ולא מיבעיא למאי דקיי"ל דאין מברכין עליה אלא אפילו למ"ד דמברכין לא שייך בקיאות כלל דדוקא בד' מינין אפשר דאין הכל בקיאין דאל"כ כל מצוה הצריך ברכה יהא אסור בשבת ויו"ט מיהו לולי פירוש רש"י דלעיל היה נ"ל דאפילו במידי דלא שייך בקיאות אפ"ה שייך גזירה דרבה דלמא אתי למטעי דעיקר מצותן דוחה שבת והא דנקיט רבה טעמא דבקיאות היינו לרוחא דמלתא משום מגילה עכ"ל

והנה מה שכתב מלת ויו"ט ודאי ט"ס הוא דביו"ט שרי הוצאה או יש לדחות דניחא לומר יו"ט כמו גבי טבילת כלים דאמרינן שם כן במס' ביצה (דף יח) לרבה דגזרינן יו"ט אטו שבת ועיין שם בתוס' דלא הוי גזירה לגזירה דשבת ויו"ט חדא מלתא היא ומה שכתב הפ"י על ברכה למאי דקיי"ל דאין מברכין עליה זהו ליתא דזהו רק לדידן דס"ל דערבה הוא מנהג נביאים אזי אין מברכין עליה אבל הגמ' דמקשי שם על זמן המקדש ואז היה ערבה או מה"ת או מהלמ"מ ודאי שפיר מברכין וזה שמקשה א"כ כל דבר שצריך ברכה יהיה אסור בשבת תקשה ודאי

ונ"ל לומר פשוט דברי רש"י והר"ן הוא כן. דלפי מאי שכתבו התוס' לעיל (דף לט) וכן בפסחים (דף ז) דכל מצות מברך עובר לעשיתן וא"כ גבי לולב דקיי"ל דמשעה דאגביה נפיק ביה צריך ליקח שלא כדרך גדילתן שיהפוך קודם הברכה או כמו שכתבו הפוסקים שיכוין שלא לצאת עד אחר הברכה וזהו כונת רש"י לא נוסח הברכה רק איך שיברך שיהיה קודם לעשייתן אשר זה רק בלולב אשר מכי אגביה נפיק ביה ובשופר ובמגלה אמרינן דאין הכל בקיאין בשופר התקיעות לתקוע ובמגילה הקריאה אבל במצה ש"ד אינו שייך כלל משום הברכה לגזור דרק הוא בלולב וכן הוא בערבה דהוי נמי כמו לולב דמכי אגביה נפיק ביה צריך ללמוד אופן הברכה כמו לולב וא"כ לדידן למ"ד יסוד נביאים וצריך לברך יסבור באמת דלא דחי שבת משום דאינן בקיאין בקביעא דירחא ולמ"ד דמנהג נביאים וליתא הברכה ס"ל דלא אקלע בשבת כמו שאמר שם בגמ' ועיין לקמן בהל' מגלה מה שנבאר עוד בזה

פרק ח הלכה א ד' מינין האלו שהיה אחד מהן יבש או גזול או גנוב אפילו לאחר יאוש או שיהיה מאשירה הנעבדת אע"פ שבטלו האשירה מלעבדה או שהיה של עיר הנדחת ה"ז פסול היה אחד מהן של עכו"ם לא יטול לכתחלה ואם נטל יצא עכ"ל. וכתב הכ"מ כתב הרה"מ ומבואר בגמ' שאפילו אחר יאוש הגזול פסול ותמהני דגרסינן בר"פ לולב הגזול פסול אפילו ביו"ט שני משום מצוה הבאה בעבירה ור' יצחק א"ש ל"ש אלא ביו"ט ראשון אבל בשני מתוך שיצא בשאול יוצא בגזול כלומר דביו"ט ראשון לא מיפסיל אלא משום לכם ופוסק רבינו כר' יצחק כמבואר בס"פ וטעמא משום דבגמ' איתיביה עליה דר' יצחק ופריך רב אשי אליבא וכיון דרב אשי דבתרא הוא פריך ליה הלכתא כותיה ומעתה אילו היה פוסק רבינו כר' יוחנן ודאי היינו אומרים שנתבאר בגמ' דלאחר יאוש פסול כיון דפסול משום מצוה הבאה בעבירה אבל כיון שפוסק כר' יצחק דטעמיה משום לכם כיון שקנהו אפילו שהמצוה מסייעת בקנין יצא דכיון שקנאו אפילו כו' יצא דכיון שקנינו ומצותו בב"א שפיר קרינן ביה לכם אלא כך י"ל דרבינו סובר כמ"ד דיאוש כדי לא קנה כמבואר בפ"ד מהל' גזילה וכיון דפסולה בגזול ביום א' משום לכם ודאי דאפילו