כתר המלך חלק א קכב

ותמה הלח"מ לקמן בפ"ד מהל' תו"מ מ"ט השמיט רבינו זה ולפ"ד ניחא דגם זה לא נהגו מדינא רק היה המנהג כן בבית שני ולהכי לא הביא וכן יש לבאר בכמה דוכתי וכן מה שלא הביא שכל אחד מביא ס"ת מביתו וקורא בו שבארנו לעיל בה' שביתת עשור נמי רק מנהג היה בבית שני להראות חזותו לרבים שקיים מצות ואנוהו ולהכי השמיט זה דלאו דינא הוא. וא"כ הכא נמי נימא כן דכיון דזה דבעי שיהיה מצופה זהב בר"ה ובתענית של כסף לא נמצא לימוד ע"ז אמרינן דעשו זה במקדש משום הידור מצוה ולהכי ניחא מה שבגבולין לא עשו כן דגם במקדש היה רק להדיר וניחא מה שהשמיט רבינו זה דלאו דינא הוא. וא"ל דמזה גופיה היה לו הוכחה לרבינו דכיון דאמרינן דשלא במקום הנחת פה כשר ומוכח דבגבולין לא עשו זה ש"מ דזהו רק הדור ולא דין

ועוד יש להביא ראיה דהוא רק משום הידור ולא דין דהתם בר"ה מקשה מ"ש דבר"ה של זהב ומ"ש בתענית של כסף והקשה הטורי אבן הא ודאי שאני דבר"ה השופר הוא העיקר ולהכי בעי ציפוי זהב אבל בתענית העיקר הוא החצוצרות להכי לא היה מצופה זהב ולפ"ד ניחא פשוט כיון דלאו דינא הוא רק להידור מצוה להביא במקדש שמצופה זהב שייך זה אף בתענית דלא היה השופר עיקר המצוה

ועוד יש להביא ראיה מהא דאמר שם ובתענית של כסף התורה חסה על ממונם של ישראל והקשה הט"א הא אמרינן במס' מנחות (דף פט) גבי מלמטה למעלה דאין עניות במקום עשירות וא"כ ה"נ נימא דאין עניות במקום עשירות ומתרץ הט"א דהכא כיון דזה היה גם בגבולין ל"ש כאן אין עניות במקום עשירות דהא שופר היה גם בגבולין אך לפי מה שבארנו דבגבולין לא היה מצופה זהב ולא מצופה כסף וא"כ אכתי נצפה במקדש גם בתענית בשל זהב דאין עניות במקום עשירות אלא ודאי דזה דאמרינן אין עניות במקדש הוא רק במקום עבודה לצרכי עבודה ולבגדי כהונה דאיתא בזבחים (דף פח) דהוא לצרכי עבודה וחיובא בזה ל"א התורה חסה במקדש אבל הכא דלא הוי דינא ורק מנהגא בעלמא ומשום הידור עשו זה בבית שני אמרינן דהתורה חסה על ממונן של ישראל ורק בשופר עשו זה משום כבוד יו"ט אבל לא בתענית ודוק

הלכה ג שופר הגזול שתקע בו יצא כו' שאין המצוה אלא בשמיעת הקול אע"פ שלא נגע בו ולא הגביהו השומע יצא ואין בקול דין גזל עכ"ל. והראב"ד ז"ל כתב ע"ז בהשגות א"א ואפילו יהיה בו דין גזל יום תרועה יהיה לכם מ"מ והכי איתא בירושלמי ע"כ. והנה הרה"מ הביא דברי הירושלמי רפ"ג דסוכה דאומר שם שני הטעמים כן ורבינו בחר לו טעם זה כו'

והנה שפיר מבאר ליה דברי רבינו הכא הר"ר מנוח ז"ל וז"ל שהביא הכ"מ הכא אך הוא קיצר בדבריו ויש עוד ט"ס בדברי הכ"מ וכתב אחרי שהביא דברי הירושלמי ומשמע מהכא דשופר גזול כשר מתרי טעמי חדא מיום תרועה ותו שאין בקול דין גזל ומאחר שאין בקול דין גזל אין כאן משום מה"ב וא"כ לא קשה ליה לר"מ ממה שכתב בה' חו"מ פ"ו שפסק דחיישינן למצוה הבאה בעבירה ומפני זה הניח הרב הטעם וכתב הא דאין בקול דין גזל כה"כ דלא תקשי דידיה אדידיה והראב"ד ז"ל השיג ללא צורך עכ"ל. וכן ביאר הלח"מ הכא דצריך טעם משום מצוה הבאה בעבירה דלית ביה משום דאין גזל בקול. והנה לכאורה תקשה לפי מה שכתב הש"א (בסי' צח) דיש ליה לחוש למצוה הבאה בעבירה מהסוגיא דר"ה (דף כח) דאר"י בשופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא בשלמים לא יתקע ואם תקע לא יצא דעולה ב"מ היא כיון דתקע נפיק לחולין שלמים דלב"מ נינהו איסורא הוא דרכיב כו' ותחלה אומר רבא דכי תקע באיסורא תקע ואחד זה ואחד זה לא יצא ואח"כ מסיק אחד זה ואחד זה יצא דמצות לאו ליהנות ניתנו והא דלר"י בשופר של שלמים ולרבא מקמיה דהדר ביה לא יצא בע"כ ה"ט משום דכי תקע באיסורא תקע ה"ל מצוה הבאה בעבירה כו' ואפילו רבא בתר דהדר ביה לא קאמר דיצא אלא משום דמצות לאו ליהנות ניתנו וכי תקע בהתירא תקע אבל כל היכא דתקע באיסורא לא הדר ביה ומודה דלא יצא מטעם דה"ל מצוה הבאה בעבירה וש"מ דמצוה הבאה בעבירה מלתא היא כיון דס"ל לר"י ורבא דבתרא הוא הכי עכ"ל הש"א וא"כ תקשה דהא חזינן דגמ' דידן ס"ל דיש בזה מצוה הבאה בעבירה אף בקול

אמנם נ"ל לומר כן דהא הלח"מ מקשה הכא דרבינו כתב וכן שופר של עולה לא יתקע ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה וא"ת והלא נהנה בשמיעת הקול מצות לאו ליהנות ניתנו ע"כ אלמא דכתב דאין בקול מעילה ור"י אומר בהדיא דיש בשופר של עולה דין מעילה ורק כיון דנפיק לחולין אחרי שמעל ורבא לא פליג עליה בזה דתחלה אומר דאימת מעל וכן לבסוף לא הזכיר זה דלא מעל הכא

וע"כ נ"ל ליישב דברי רבינו שפיר כן. דהנה הטורי אבן כתב שם ע"ז המאמר דר"ה וז"ל בקיצור וי"ל הא דטעמא דמצוה הב"ע מה"ת לית לן בה ה"מ היכא שהעבירה נעשית ונגמרת כבר והיא גורמת למצוה שבא ע"י לאחר זמן כגון סוכה וציצית גזולין דאפ"ת דא"י י"ח המצוה בגזל זה אפה"כ אין העבירה מתוקן כו' משא"כ בתקיעת שופר של עולה אין איסור זה של מעילה נעשית ונגמרת אלא ע"י תקיעה של מצוה דהא א"א דא"י בתקיעת שופר זה ממילא אין כאן איסור מעילה דהא אין כאן שום הנאה אלא הנאת המצוה הגורמת לאיסור מעילה וכיון דאינו יוצא ידי חובתו ליכא מעילה ממילא דהנאה ליכא וא"א לבא לידי מעילה אא"כ תאמר שיצא ואזי איכא הנאת מצוה וממילא חל איסור מעילה דהא נהנה מן ההקדש נמצא המצוה וקיומה היא הגורמת להביא לכאן איסור זה של מעילה ול"מ לרבא דאמר לא מהני אלא אפילו לאביי כו' אבל הכא בתוקע בשופר של עולה ושלמים דלא אזהר כו' אלא שלא ליהנות מן ההקדש אלא דממילא האיסור דקיום המצוה תליא כו' עד וכ"ע מודו דבכה"ג דל"מ וא"י י"ח עכ"ל. ונמצא דעתה תתיישב דברי רבינו דאומר כן דאין מצוה הבאה בעבירה הכא משום דאין גזל בקול וכן כתב דאין מעילה בקול וכ"ז הוא רק אחרי דס"ל דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ הנאת המצוה לא שמה הנאה ושמיעת הקול לית ביה מעילה אבל רב יהודה וכן רבא מקמא דהדר ביה ס"ל דיש הנאה בזה דס"ל מצות ליהנות ניתנו וא"כ איכא הנאת מצוה וזה גורם למעול כמו שמבאר הט"א וממילא איכא איסור מצוה הבאה בעבירה מטעם דנהנה מן האיסור אבל כיון דמסקינן דהנאה ליתא דמצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ רק משמיעת הקול ליתא שום איסור לא בגזל מצוה הב"ע ולא הכא בעולה מעילה וזהו שאומר רבינו ואם תקע יצא שאין בקול דין מעילה ואם תאמר הלא נהנה בשמיעת הקול וא"כ ממילא איכא איסור מעילה מה שנהנה כמו דס"ל לר"י כו' מצות לאו ליהנות ניתנו וא"כ כיון דליכא הנאה ליתא שום איסור מעילה כמבואר ולא צריך לדחיקת הלח"מ הכא כמו שבארנו. ואגב נבאר ג"כ הא המ"ד דבירושלמי שם קאמר בלולב כתיב ולקחתם לכם משלכם ולא משל איסור הנאה ברם הכא יום תרועה יהיה לכם מ"מ ופירש הק"ע דמקרא דיהיה מרבינן וכן פירש הפ"מ בירושלמי דיבמות פ' י"ב דיהיה ריבוי הוא עיי"ש

ונ"ל לומר דזה לא מצי לפרש דיהיה ריבוי הוא דהא מהקרא זה דיהיה דרשינן כן בתורת כהנים יהיה לאסור אף לאחר שלש שנים פירוש דהפירות שנשארו אחר ג' שנים נשארו באיסורן לעולם ואעפ"כ דרשינן התם בירושלמי דערלה פ"א ה"א אתרוג שנטעו למצותו חייב בערלה ולא כן תנינן ולקחתם לכם ולא מן המצוה ברם הכא כמה דתימר בשופר יום תרועה יהיה לכם מ"מ והכא שלש שנים יהיה לכם מ"מ והא התם לא מצי למימר דיהיה יתירא דהא מרבינן בתורת כהנים על לאחר זמן כמו שבארנו ואעפ"כ דרשינן התם דלא בעינן לכם למדרש. אמנם פשט הירושלמי שפיר מפרש לה הט"ז באו"ח (סי' תקפו ס"ק ב') דהתם כתיב ולקחתם לכם כתיב הלכם אצל הלקיחה וכן גבי