כתר המלך חלק א קיט

משקין ת"ל ובשל מבושל מ"מ עד כדון כרע"ק כר' ישמעאל דתניא ר' ישמעאל אומר קו"ח כו' ופירשו המפרשים כרע"ק דדריש לשונות כפולים אלא לר"י דס"ל דברה תורה כלב"א מנ"ל כו' אתיא מקו"ח נמצא דהירושלמי ס"ל דתליא בפלוגתא דתנאי והתנא דבר"י ס"ל דלא דרשינן כלל מקרא דבשל מבושל ורק ילפינן מקו"ח שאר משקין ולא ס"ל כמו שאומר בגמ' דכ"ע דרשי הקרא דבשל מבושל דאתיא על צלי קדר ולהכי שפיר הירושלמי לשיטתו אומר אין תימר דלא כהלכתא פירוש נצלה כדין שצולין לדידן שלא יהא גם צלי קדר אז צריך טרחא דצריך הוא לצלות על שפוד של רמון והמה ס"ל דצלי קדר שרי בשאר משקין ילפינן מקו"ח וקרא דבשל מבושל הוא דאמרינן ד"ת כלב"א ולא בקשו שפוד של רמון ולהכי אומר הקרא דהפסח בשלו באש בלא מים ויהיה צלי קדר כקדשים בשלו בכלים עם מים וא"כ הנודר מן המבושל אינו אסור רק בצלי קדר בזה מקרי בישול דמבשל בקדרה אבל צלי על גחלים לא מקרי מבושל אמר כמשפט כתיב משמע דעשו כהלכתא הכל כמו שאמרה המשנה בשפוד של רמון והגמ' דלא מסיק זה האין תימר משום דאנן הא ס"ל דצלי קדר לכ"ע אסור כמו שפוסק רבינו ולא נוכל לטעות בזה ודוק

הלכה ד ומחזיר את השלחן לפניו ואומר פסח זה שאנו אוכלין כו' מגביה המרור ואומר מרור זה על שום שמררו מצה זו על שום שלא הספיק כו' עכ"ל. וכתב הכ"מ בשם הר"ר מנוח ז"ל רבינו כתב תחלה אומר מרור זה ואח"כ מצה כסדר המשנה אבל בהגדה מצה קאמר תחלה וטעם המשנה שתחלה מררו חייהם ואח"כ נגאלו ע"כ

ונ"ל לבאר כן הנה בסדר המשנה שלפנינו כתב כמו בהגדה בתחלה מצה ואח"כ מרור מ"מ לרבינו ז"ל היה ע"כ הגירסא כמו שכתב ברי"ף ובילקוט תחלה מרור ואח"כ מצה ומ"מ רבינו גופיה לקמן בהגדה שסידר כתב שאומר תחלה מצה ואח"כ מרור ונ"ל לומר כן דהנה הכא דמיירי רבינו בזמן הבית דהוא אומר פסח זה שאנו אוכלין ובזמן הבית ה"ל תרווייהו מה"ת מצה ומרור וכן המשנה דמיירי בזמן הבית דהוי שניהם מה"ת אומר תחלה הטעם של מרור ואח"כ אומר הטעם של מצה כדברי הר"ר מנוח ז"ל דתחלה מררו חייהם ואח"כ נגאלו אבל רבינו שסידר הגדה לפנינו דה"ל מצה דאורייתא ומרור דרבנן אומר תחלה הטעם על מצה דהוא מה"ת ואח"כ על מרור שהוא מדרבנן אף ריש סברא דמרור תחלה שמררו חייהם תחלה ומ"מ בסדר האכילה אף בזמן הבית דהוה שניהם מה"ת מ"מ כתב רבינו לקמן בהל' ו' תחלה מצה ואח"כ מרור כמו בקרא דאמר על מצות ומרורים יאכלוהו ואף שלפי הטעם שמררו חייהם היה מרור תחלה ואח"כ מצה נ"ל כן דהא כתב רבינו לקמן בפ"ח מהל' ק"פ הל' ב' אבל מרור בלא פסח אינו מצוה כלל נמצא דאף בזמן הבית אם אין להם פסח המרור אינו מצוה כלל מה"ת וכל עיקר אכילת המרור לשם פסח בא וא"כ כיון דקיי"ל דהפסח נאכל על השובע ולהכי נאכל לבסוף או משום למשחה לגדולה כדרך שהמלכים אוכלין כמו שכתב הרשב"ם בפסחים (דף קיט) או כדברי הירושלמי שם בפ"ז כדי שלא ישבור העצמות ולהכי אוכלין תחלה מצה שהיא מצוה בפ"ע ואח"כ מרור ששייך לפסח ואח"כ לבסוף הפסח על השובע ורק גבי אמירת הטעם בזמן הבית דהוי שניהם מה"ת אומר טעם המרור תחלה שתחלה מררו חייהם ואח"כ מצה שנגאלו אבל בזמן הזה אומר מצה תחלה דהוא מה"ת וטעם של מרור לבסוף דהוא מדרבנן

ומ"מ נ"ל לומר דניחא טפי גירסת המשנה כמו דאיתא בגמרא אף בזמן הבית תחלה מצה ואח"כ מרור ואף שלפי הטעם דמררו חייהם ה"ל להקדים הוא ניחא עפ"י מה דאמרינן בגמרא מאי חזרת חסא מאי חסא דחס רחמנא עלייהו וכו'. והנה צריך להבין הלא המרור הוא שמררו חייהם ועשו לנו קושי השעבוד ואיך אומר דחס רחמנא אך זה יבואר עפ"י מה שכתבו המפרשים דקושי השעבוד השלים את הד' מאות שנה כמו שכתבו המפרשים ואם לא היה הקושי לא נשלם הזמן וזהו לטובתם כדי שיוכלו לצאת מהרה שלא נשקעו בטומאת מצרים וזהו שאומר מאי חזרת חסא היינו דחס רחמנא להיות קושי השעבוד למהר גאולתנו קודם הזמן וא"כ דנקרא חסא ומרמז נמי על הגאולה דמשום זה היתה קודם הזמן ושפיר הוא תחלה מצה ואח"כ מרור דתרווייהו הוא מענין הגאולה כמבואר

ועפ"י דברינו לעיל נ"ל לבאר הא דאיתא במכילתא ס"פ בא ר' אליעזר אומר מנין שאפילו חבורה של חכמים יושבים שמצוה לספר ביציאת מצרים עד חצות ת"ל מה העדות והחוקים והמשפטים כו'. והנה ר' אליעזר דאומר עד חצות אזיל לטעמיה דס"ל במס' ברכות (דף ט ע"א) דזמן אכילת הפסח הוא מה"ת עד חצות וכן ודאי הוא אכילת מצה וסיפור יציאת מצרים נמי עד חצות דמדמי הלל לאכילת פסח במס' ברכות (דף ט ע"א) דזמן אכילה הוא עד חצות לר"א מה"ת הה"ד סיפור יצ"מ לכן קאמר ר' אליעזר עד חצות ומה שמצינו בהגדה בר"א ור' יהושע ורע"ק וראב"ע שהיו מספרין ביצי"מ כל הלילה הוא משום דיכול להיות דהחכמים הכריעו שחלקו על ר"א דזמן אכילת פסחים היא כל הלילה וספרו כל הלילה ואף ר' אליעזר סיפר עמהם דכל המרבה לספר ה"ז משובח ויפה ביאר כמו"ח הגאון ז"ל את המאמר בהגדה אמר ראב"ע הרי אני כבן כו' ולא זכיתי שתאמר יצי"מ בלילות עד שדרשה בן זומא אשר אין שום שייכות להגדה זה דהחיוב הוא על כל לילה ומה זה שמביא בהגדה אך יבואר כן ע"פ מה שכתבו המפרשים החילוק של חיוב סיפור יצ"מ בליל פסח לכל הלילות שבכל הלילות די הוא בפסוק אחד ורק בלילה של פסח צריך להאריך ולבאר כל השלשה דברים שאמר ר"ג דאם לא אמר לא יצא י"ח וזהו מדכתיב והגדת לבנך הגדה הוא אריכות כמו שבארנו לעיל במנין המצות ולהכי אומר תחלה מצוה לספר כו' וכל המרבה ה"ז משובח ולהכי ספרו המה כל הלילה ולהכי ניחא דמזכירין יצי"מ בכל לילה ואי לא הא תקשה ל"ל קרא על ליל פסח כיון דיש חיוב בכל לילה ורק שמקדים בליל פסח צריך הוא להאריך וא"כ ניחא שהחיוב הוא כמו שאמר ראב"ע בכל לילה להזכיר ורק בפסוק אחד די אך צריך להבין מנ"ל ללמוד מקרא של מה העדות והחוקים דמצוה לספר עד חצות

ונ"ל לבאר כן דהנה בירושלמי פ' ע"פ איתא כן תני ר"ת שאלת הארבעה בנים אשר נאמר בהגדה ורק יש שינוי דבהגדה שאנו אומרים כתיב גבי שאלת החכם אשר צוה ה' אתכם והתשובה הוא כהלכות הפסח אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן ובירושלמי איתא אשר צוה ה' אותנו והתשובה הוא בחוזק יד הוציאנו ה' ממצרים אשר נאמרה התשובה אצלנו להתם ולהתם נאמרה התשובה על השאלה מה זאת אומר אין מפטירין אחר הפסח שלא יעקרו מחבורה לחבורה. ונ"ל לבאר כן והירושלמי אזיל לשיטתו דהנה הקרא של שאלת החכם מה העדות כו' הוא מקרא בפ' ואתחנן והוא שאלה על כל התורה וע"ז מסיק עבדים היינו. אך כמו"ת הגאון ז"ל ביאר דברי בעל הגדה דשואל על הסדר זהו השאלה דאוכלין תחלה מצה ואח"כ מרור ואח"כ פסח ושואל לפי העדות היינו להראות כל דבר מה שהיה לנו הא לאכול תחלה מרור על שום שמררו חייהם תחלה כמו שכתב הר"ר מנוח ז"ל ואחר כך הפסח שהוא על שום שפסח בלילה ואח"כ מצה שהוא על שלא הספיק שהיה בבקר שיצאו ממצרים זהו היה לפי העדות לאכול מרור פסח ומצה ולפי החוקים והמשפטים היינו דבר דין ומושכל היה לנו לאכול פסח ואח"כ מצה דהא קיי"ל זבחים ומנחות זבחים קודמין למנחות בפ' כל התדיר ואם כן אף אם היה איזה קדושה במצה נמי היה הפסח קודם ומכש"כ אשר במצה אין שום קדושה ודאי פסח תחלה ובא ע"ז שפיר התשובה אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן והא דאין אוכלין כלום אחר הפסח לחד מ"ד שם בפסחים (דף קיט) והוא דאוכלין אותו על השובע כדי שישאר טעמו בפיו ואוכלין הפסח לבסוף ואחרי כן אינן רשאין לאכול וא"כ שפיר הוא סדר האכילה תחלה מצה ואח"כ מרור ששייך לפסח ופסח לבסוף דאין מפטירין וישאר טעמו בפיו ושפיר אומר הוא אתכם דאינו מוציא את עצמו מן הכלל דהשאלה הוא לא על כל התורה ורק על דרשת חכמים שקבעו סדר האכילה כן ולהכי שואל דקבעתם כן