כתר המלך חלק א קיח

דיוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שנטלה תרומתו דכיון דגלי הרב דיוצאין במצה הה"ד במרור עכ"ל

והנה שם במשנה (דף לט ע"א) ויוצאין בדמאי ובמ"ר שנטלה תרומתו כו' וכתב רש"י ז"ל אבל בודאי טבל לא ואע"ג דמעשר ירק דרבנן מ"מ ה"ל מצוה הבאה בעבירה עכ"ל. ואתי רש"י ז"ל לומר דזה ודאי לא איצטריך לאשמועינן דיוצאין בדמאי גבי מרור דהשתא לעיל גבי מצה נפיק מרור דרבנן דמעשר ירק דרבנן לא כש"כ ורק אתי לאשמועינן דבטבל ודאי לא יצא דרק בדמאי הקילו ויצא אבל לא בודאי וא"כ תקשה על רבינו בזה דה"ל למכתב דאינו יוצא בטבל ודאי במרור דזה לא נדע ממצה שאיסור טבל שלו הוא מה"ת אבל מרור דרבנן דמעשר ירק מדרבנן אימא לא וכן מצאתי שהקשה האור חדש והניח בצ"ע: ונ"ל ליישב כן עפ"י מה שנבאר לקמן בהל' לולב דאף דרבינו ס"ל טעמו של מצוה הבאה בעבירה זהו רק מצוה דאורייתא אבל במצוה דרבנן כמו לולב ביו"ט שני ל"ח למצוה הבאה בעבירה עיי"ש. וא"כ ניחא שפיר דהנה הש"א כתב (בסי' צה) כן דא"נ דפסול טבל הוא מטעם דאמרינן לעיל לר"ש לא תאכל עליו חמץ כל שישנו כו' אז אמרינן דהוקשה מצה למרור דכמו דאינו יוצא במצה הה"ד במרור אבל א"נ הטעם משום מצוה הבאה בעבירה א"כ במרור בזה"ז שהוא מצוה מדרבנן שפיר יוצא והביא ראיה לזה מדברי התוס' פ' ע"פ (דף קיד) דאמר שם טעמא דהחמירו בודאי דרבנן דטבל דאורייתא מפיק התם מלא תאכל עליו חמץ עיי"ש. וא"כ א"ל דרבינו ס"ל דאי לאשמועינן דאף דמעשר ירק מדרבנן לא נפיק ועל מרור בזמן הבית דהוא מה"ת זה ודאי לא צריך לאשמועינן הא קתני לעיל במשנה הראשונה אבל לא בטבל ומוקמינן ליה בטבל דרבנן שזרעו בעציץ שאינו נקוב וכל דתיקון רבנן כעין דאורייתא תקון והוה מצוה הבאה בעבירה או מטעמא דר"ש כל שישנו בב"ת כו' נמי הוה כעין דאורייתא וא"כ הכא במרור דמעשר שלו הוא מדרבנן אבל המרור הוא דאורייתא בזה"ב דמי הוא לזרע בעציץ שא"נ דידעינן ממשנה ראשונה דא"י ורק כן המשנה ס"ל כר"ש דלהכי לא נפיק במצה של טבל הוא מטעם כל שישנו כו' וא"כ אתי לאשמועינן דאף מרור בזה"ז דהוא רק מצוה מדרבנן מ"מ במקום שנוהג תרומות ומעשרות בזה"ז אינו יוצא בטבל וזהו רבותא דא"נ דפסול טבל הוא משום מצוה הבאה בעבירה אזי במרור בזה"ז שפיר יוצא ואשמועינן המשנה דהפסול של טבל הוא משום דר"ש כל שישנו וא"כ אף במרור דרבנן בזה"ז נמי לא נפיק וא"כ רבינו דהוא ס"ל הטעם דאינו יוצא במצה של טבל הוא משום מצוה הבאה בעבירה ולא מטעמא דר"ש דהא ס"ל איסור חל ע"א כמו שבארנו לעיל וא"כ לאשמועינן דבזמן הבית דמרור מה"ת לא נפיק אף שמעשר ירק מדרבנן זה לא איצטריך לאשמועינן דהא הוי כמו זרע בעציץ שא"נ ועל זמן הזה דהוא מדרבנן הוה כמו לולב ביו"ט שני דיוצא בגזול דל"ח למצוה הב"ע ולהכי לא הזכיר כלל זה גבי מרור ולהזכיר בפירוש דיוצא בזה"ז אף בודאי טבל במקום שעוד נוהג תרו"מ אין דרכו של רבינו להביא כיון שלא נזכר בגמ' וסמיך ע"ז שכתב לקמן בהל' לולב דביו"ט שני יוצא שנזכר שם המאמר בגמ' דסוכה (דף ל) אבל המשנה כר"ש אתיא כמו שבארנו ודוק

פרק ח הלכה ב שבכל הלילות אנו אוכלין בשר צלי שלוק ומבושל והלילה הזה כולו צלי כו' עכ"ל. והקשה הלח"מ ע"ז דשם בגמ' דפסחים (דף ע) אמרינן מתניתין דלא כב"ת דתניא ב"ת אומר כו' ואינה נאכלת כו' נאכלת צלי כו' ת"ש הלילה הזה כולו צלי ואמר רב חסדא זו דברי ב"ת והשתא יש תימה ע"ד רבינו דכתב בפ"י מהל' ק"פ כמתניתין דנאכלת לשני ימים ולילה אחד וא"כ ודאי דלא כב"ת וא"כ לדידן אינה נאכלת צלי דלית לנו הקישא דב"ת כו' וא"כ ל"א הלילה הזה כולו צלי דהוא דברי ב"ת דהא איכא חגיגה וצ"ע והצל"ח ז"ל מתרץ כן וקיצור דבריו הוא כן דהאי קרא של וזבחת פסח לה' צאן ובקר דרשינן לחגיגה וכן הביא רבינו לקמן בפ"י מהל' ק"פ וחד מ"ד דריש דדחה שבת ורבינו ס"ל דאתי זה הלימוד של וזבחת פסח דקרי ליה פסח לענין דנאכלת צלי כמו הפסח ותליא זה בפלוגתא דאי ילפינן ממשמעות דמועדו שבת וטומאה דדחי ע"כ דלא מקיש רחמנא חגיגה לפסח לענין שבת וטומאה דאל"כ ל"ל במועדו בתמיד ושאר קרבנות ניליף מפסח ואי פרכינן מה לפסח שכן כרת אמרינן חגיגת י"ד יוכיח אלא ודאי מדאיצטריך במועדו בכולהו ש"מ חגיגה די"ד לא אתקש לפסח לענין שבת וטומאה כלל וכ"ז אי דרשינן ממשמעות דמועדו אבל אי דרשינן מג"ש שפיר ילפינן גם חגיגת י"ד בהיקש זה וכאן כו' איצטריך למכתב בתרווייהו במועדו לג"ש וכמ"ש התוס' (ד' סו ע"א) דאי מג"ש יליף א"צ לשום צריכותא כו' אלא להורות שאותן צאן ובקר שישחט בי"ד בניסן הוא כפסח לענין צלי כו' עכ"ל. ועפ"ד הצל"ח ז"ל נ"ל ליישב הא דאיתא במס' נדרים (דף מט ע"א) תניא ר' יאשיה אומר כו' ואע"פ שאין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר ויבשלו את הפסח באש כמשפט ע"כ והקשה הגאון רע"ק איגר ז"ל בגהש"ס שם מ"ט הביא הקרא של דה"י ולא הביא מקרא מה"ת ובשלת ואכלת דכתיב בפ' ראה גבי ק"פ והניח בצ"ע

והנה במכילתא פ' בא כתוב כן ראיה מזה הקרא וז"ל המכילתא אין ובשל אלא צלי שנאמר ובשלת ואכלת וכן ויבשלו את הפסח באש כמשפט מכאן היה ר' יאשיה אומר הנודר מן המבושל אסור בצלי ע"כ

ונ"ל ליישב כן דהנה בגמ' עיקר הלימוד תחלה דצלי אקרי בישול אומר ר' יאשיה ור' יאשיה ס"ל במכילתא פ' ח' כן נם לו ר' יאשיה הרי הוא אומר צו את בני ישראל כו' במועדו כו' אלא להקיש ולדון בג"ש נאמר כאן במועדו ונאמר להלן במועדו מה כאן דוחה את השבת אף להלן דוחה את השבת כו' נמצא דר' יאשיה ס"ל דילפינן מג"ש דמועדו וא"כ א"ל דקרא דוזבחת פסח צאן ובקר אתי ללמד דדוחה שבת אבל לא על הצלי דנוהג בחגיגה דהוי רק בישול וא"כ א"ל דקרא קאמר תחלה וזבחת פסח צאן ובקר דבקר קאי על חגיגה ומסיק הקרא ובשלת ואכלת על חגיגה דלא הוי צלי אלא בישול והא דקרי ליה פסח הוא לענין שבת דדוחה כיון דילפינן מג"ש אבל דברי המכילתא גבי הנודר מן הצלי הוא תחלה סתם המכילתא ואח"כ מסיק מכאן היה ר' יאשיה אומר נמצא דא"ל דילפינן מן משמעות דבמועדו וא"כ שבת לא מצי למימר דדחי וא"כ ע"כ הא דקרי ליה פסח דמביא מבקר הוא ע"כ לענין דנאכל צלי וא"כ ובשלת לא קאי על חגיגה אלא הוא כולו צלי ולהכי שפיר מייתי קרא זה של ובשלת ואכלת כמבואר

והנה אגב נ"ל לבאר דברי הירושלמי שם במס' נדרים שאחרי שמביא הראיה זו מקרא של דה"י דכתיב ויבשלו את הפסח באש אין תימר שלא כהלכה ר"י אמר כמשפט כתיב התם כדאר"י כו'. וקשה ע"ז דאיך נוכל לומר דטעו במקרא מפורש דבעינן צלי דוקא ואי לא הוה כתיב כמשפט ה"א דעשו שלא כדין ובשלו אותו והכתוב מסיק כי לא עשו כפסח הזה ועוד דהא הקרא מסיק אחרי דכתיב ויבשלו את הפסח באש ואת הקדשים בשלו בסירות ובדודים אלמא דקרא גופיה מסיק דהוא לא כקדשים ובעי דוקא צלי ואיך נוכל לומר שטעו. וע"כ נ"ל לומר כן דהנה זה הירושלמי אזיל לטעמיה דהנה רבינו כתב לקמן בפ"ח מהל' ק"פ ה"ח צלאו ואח"כ בשלו או שבשלו ואח"כ צלאו או שעשאו צלי קדר ואכלו חייב עכ"ל. וכתב הכ"מ ויש לתמוה על רבינו שמאחר שפוסק כרבנן דצלאו ואח"כ בשלו או שבשלו ואח"כ צלאו ה"ז חייב ה"ל למפטר בצלי קדר דלא מחייבינן אלא לרבי דלית הלכתא כותיה. וי"ל שרבינו מפרש דלרבנן נמי חייב על צלי קדר מרבויא דבשל מבושל וכי אמרינן דא"ב צלי קדר היינו לומר דמקו"ח לא משתמע אבל מבשל מבושל משתמע שפיר לכ"ע עכ"ל. ועיי"ש לקמן מה שנבאר בס"ד. נמצא דרבינו פוסק דלכ"ע חייב על צלי קדר ורק אתיא מקרא דבשל מבושל אבל בירושלמי דפסחים שם ספ"ב איתא כן מניין לרבות שאר