כתר המלך חלק א קיז

בטבל לתרומה דאיכא מיתה או בטבל למעשר עני ויש לו כזית אחר דאין עשה דוחה ולקמן בה' לולב נבאר עוד בס"ד

הלכה ט חלות תודה ורקיקי נזיר שעשה אותן לעצמן אין יוצאין בהן שנאמר ושמרתם את המצות מצה המשתמרת לענין מצה בלבד הוא שיוצאין בו אבל זו משתמרת לענין זבח עכ"ל. והנה קשה לי ע"ז דהא בגמ' דפסחים (דף לח ע"ב) מקשה ות"ל דאינן נאכלין בכל מושבות ומשני זאת אומרת חלות תודה ורקיקי נזיר נאכלין בנוב וגבעון כו' ופירש דלהכי בעי הקרא דושמרתם ללמד על זמן נוב וגבעון אשר אז היתה היתר לאכול בכל מושבות אבל בזמן הבית לא צריך קרא דושמרתם וא"כ קשה טובא על רבינו הא אינו מביא בכל ספר הי"ד דין שהיה בשעת במות כיון דאינו נוהג בזמן הבית ולא לימות המשיח וא"כ ל"ל להביא על דין של חלת תודה וכ"נ מקרא זה של ושמרתם אשר לא נצרך רק על זמן הבמה היה לו להביא מקרא דמושבותיכם כמו שמביא רבינו בהל' ח' על ביכורים דאינו יוצא מקרא זה ולא להביא מקרא דנצרך רק על זמן הבמות

ונ"ל ליישב כן דהנה בס' צל"ח שם מקשה על הסוגיא דקאמר ות"ל דאינן נאכלין בכל מושבות ומשני קסבר ז"א כו' הא ה"ל קסברי כאן דהקושיא קאי על שניהם על רבה ועל רב יוסף ועיי"ש מה שמתרץ וע"כ לדעת רבינו נ"ל כן דהנה רש"י ז"ל כתב שם לרב יוסף והיכא דלא נשחט עליהן הזבח אע"ג דעכשיו יש לה היתר כל שבעה מיהו כי עביד לאו לשם מצה כו' אדעתא לאפסולי ביום ובלילה ואית ליה לרב יוסף הא דרבה כו' וכן כתבו התוס' שם בע"א נראה לר"י כפ"ה דמיירי שלא נשחט עליהן הזבח ולא הוקדשו דאי הוקדשו ת"ל דבעינן מצתכם כו' וה"פ מצה המשתמרת לשם מצה וזה משתמרת לשם זבח כשיקדשנה וכן שאינן נאכלין ליום אחד אקרא דמשתמרת סמיך כו' והא דפריך ות"ל שאינן נאכלין באנינות ולא בכל מושבות ה"פ שאין נעשה לאכול בכל מושבות ובאנינות עכ"ל. ויתבאר כן דלרבה באמת ניחא פשוט לאוקמי כשלא שחט עליהן הזבח כיון דהקרא קפיד על השמירה שהיא בשעת לישה ואפייה אשר נשמור לשם מצה ואז בכ"ג לא נשחט עליהן הזבח ורק דעתו לשחוט עליהן ושומרן לשם זבח אבל רב יוסף דיליף מקרא ז' ימים תאכלו מצות מצה הנאכלת לשבעה וכן מהקרא דמושבות דקאי על אכילה הוא דוחק גדול כיון דקאי על שעת אכילה ואז כיון דלא נשחט הזבח נאכל שפיר כחולין ורק צ"ל דאדעתא דהכי אינו נעשה ומה שדחקו התוס' לאוקמי שלא נשחט עליהן הזבח הוא מכח הקושיא דאם נשחט ת"ל שאינו שלו ובאמת הגאון בעל נוב"י כתב שם במה"ת ח' או"ח (סי' פב) דא"ל דמיירי לאחר שנשחט הזבח ומ"מ הא התוס' כתבו במס' ביצה (דף כב) ובמס' ב"ק (דף יב) דלריה"ג דאמר קדשים קלים ממון בעלים אז אף לאחר שחיטה הוא ממון בעלים חלק הבעלים ורק חלק הכהנים הוא מחיים עיי"ש וצ"ל דהתוס' הכא סברי כשיטת הרשב"א והריטב"א ז"ל בחי' למס' קדושין דחולקים ע"ז וס"ל דלאחר שחיטה אף חלק בעלים הוה מ"ג ולרבינו ז"ל א"ל דס"ל דבזה גופא פליגי רבה ורב יוסף דרבה ס"ל דלא כריה"ג ואז לא הוי ממון בעלים ולא הוי שלו אחר שהוקדשו ולהכי אומר הטעם של ושמרתם כו' אף קודם שהוקדשו אבל רב יוסף ס"ל כריה"ג והוה שפיר שלו כדברי התוס' במס' ביצה ובמס' ב"ק דמקרי שלו אף לאחר שחיטה ומוקי לה רב יוסף אחר שנשחט ולהכי שפיר קמקשי ות"ל דאינן נאכלין בכל מושבות לר"י דמוקי לה לאחר שנשחט הזבח ומשני להכי קסבר דרק לרב יוסף קשה אבל לרבה דמוקי קודם שנשחט הזבח לא קשה מידי דאדעתא דלא נעשה לא קפדינן לדידיה וא"כ כיון דבארנו לקמן בהל' נזקי ממון פ"ח שם דרבינו ס"ל כריה"ג רק גבי נזקין דהוא ממון בעלים אבל לענין שארי דברים ס"ל לרבינו שפיר כרבנן דהוה ממון גבוה וא"כ יליף שפיר מקרא דרבה ומיירי קודם שנשחט דלאחר שנשחט ת"ל דאינו שלו וא"כ כיון דמיירי קודם שנשחט עליהן הזבח לא יוכל למילף מקרא דמושבות ורק מהקרא דושמרתם דקאי על שעת שימור כדברי רבה ולהכי מביא מקרא זה ועיין במהרש"ל שהביא גירסא שם ולרבינו גרס כן כמו שבארנו והנוב"י שם כתב דלתרווייהו מיירי שנשחט עליהן הזבח ושפיר הוא כמו שבארנו לחלק בין רבה לרב יוסף כמבואר ודוק

פרק ז הלכה יא החרוסת מצוה מד"ס כו'. וכתב הלחם משנה כאן פסק כראבר"צ וכמו שכתב הרה"מ ובפירוש המשנה כתב בהיפוך ואומר שם דלדברי ראב"צ צ"ל ברכה א"ק כו' על אכילת חרוסת ואין הלכה כראבר"צ ונראה שחזר כאן ומ"מ צריך לדידיה טעם למה אין מברכין עליו כמו שכתב בפירוש המשנה כיון שהוא מצוה דרבנן דהא מברכין אמרור בזה"ז דהוא רק מדרבנן ואע"ג די"ל דמרור היה מה"ת בשעת המקדש מ"מ הא מברכין על כמה מצות דרבנן עכ"ל. והנה בס' הר"ר מנוח ז"ל כתב לתרץ זה וז"ל ואם ישאל מפ"מ אין מברכין על החרוסת תהיה התשובה לפי שאינו נאכל בפ"ע והיא טפלה למה שאדם טובל בו ואל תתמה שהרי בלולב מצינו כה"ג שאינו מברך על כל ארבעת המינים אע"פ שהם כולן מה"ת כלולב מפני שהם טפלים לו וכולם נקראים על שמו והוא עיקר ועליו מברכין ה"נ ל"ש עכ"ל

ונ"ל דהראיה שהביא הר"מ ז"ל מארבעה מינין לאו ראיה היא כלל דהתם הא ד' מינין מעכבין זא"ז וא"כ כל הד"מ ביחד הוה מצוה חדא וכ"א לבדו לאו מצוה כלל ולהכי די בברכה אחת אבל הכא א"נ דחרוסת מצוה זכר לטיט וא"כ אפילו אי אין לו מרור מ"מ מביא חרוסת ורק אם יש לו מרור מטבל בחרוסת משום קפא ולדעת רבינו צריך אף המצה לטבל בחרוסת משום לפתן וכן הטיבול ראשון היה בחרוסת אבל אי אין לו מצה ומרור מ"מ מביא החרוסת שהוא זכר לטיט וא"כ לא דמיא להד' מינים ואכתי נצרך לברך אלא ע"כ צריך לומר דאף דאמרינן דהוה זכר לטיט זהו רק אם יש לו מרור צריך להביא לטבל זכר לטיט אבל אי אין לו מרור א"צ להביא חרוסת ותקשה א"כ שוב במאי פליגי ת"ק וראבר"צ הא לתרווייהו שוין בדין דאי יש לו מרור צריך לעשות חרוסת ואי אין לו א"צ וברכה לתרווייהו אין מצריכין ועפ"י הדחק י"ל דלראבר"צ דהוא זכר לטיט ולתפוח צריך לקהויי ולסמוכי ולת"ק דהוא רק משום קפא א"צ. ועוד י"ל דזהו הנפ"מ דלראבר"צ דהוא מצוה אף הכריכה צריך לטבול כמו שעשה הלל וטבל כמו שכתב הר"ן שם וא"כ דהוא רק משום קפא א"צ לטבול הכריכה כמו שכתבו הטור והפוסקים (בסי' תעה) ולראבר"צ ס"ל דהוא מצוה טובל לדידיה אף לכריכה כמבואר ודוק

הלכה יג מרורים האב"ת הן החזרת והעולשין והתמכא כו'. והנה הוא כפי גירסת הרי"ף והרא"ש שם במשנה דגרסי חזרת עולשין ולא כמו דאיתא במשנה דידן חזרת תמכא והנה הגמ"מ כתב וז"ל ומצוה בחזרת כדאמר התם מאי חזרת כו' ואי לית ליה חזרת מחזר אחר עולשין וכל המוקדם במשנה מוקדם לאכילה וכן פסק בש"ע (סי' תעג) עיי"ש. ועפ"ז נ"ל לומר דבר נכון שם בגמ' (דף לט ע"א) דאמר שם ר"י אומר אף עולשי שדה ועולשי גינה וחזרת עולשי גינה וחזרת הא תנא ליה רישא ה"ק אף עולשי שדה כעולשי גינה וחזרת ומדקדק הצל"ח ע"ז מה דמסיק וחזרת ה"ל לומר אף עולשי שדה כעולשי גינה ותו לא ומתרץ בדוחק. ועפ"ז ניחא דאומר דאף עולשי שדה שיש לה שם לוי מ"מ ה"ל כעולשי גינה אף לענין הקדמה לשאר מינים לתמכא וחרחבינא כמו חזרת דקדמה ואומר אף עולשי שדה שיש שם לוי עליהן ה"ל כעולשי גינה לצאת ולהקדים להמינים המאוחרים כמו חזרת שקדמה וגם זה קדום להשנויין אח"כ במשנה כמבואר

והנה הכ"מ כתב לא כתב רבינו גבי מרור דיוצאין בדמאי משום דהשתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן לא כש"כ דגלי במצה והה"ד במרור עכ"ל. והנה כן כתב גם הר"ר מנוח וז"ל ומפני טעם זה הניח הרב ההוא דאמרינן בפ' כ"ש