כתר המלך חלק א קטז

באילפס פטור א"כ ר' ישמעאל בר"י היינו חכמים ע"כ וע"ש במהרש"א וא"כ כיון דרבינו פוסק לקמן בפ"ו מה' בכורים ה' י"ב כמ"ד זו"ז לחיוב שפיר פסקינן כר' יוחנן דכל מה דדחיק לאוקמי כתנאי ומדתה הוא רק למ"ד זו"ז לפטור אבל כיון דפסקינן כתנא זה שפיר הוא כר' יוחנן

והנה בזה קשה לי דברי הכ"מ לקמן בפ"ו מה' בכורים ה"ז וז"ל שם שפוסק רבינו כלישנא דאמר זו"ז לחיוב וטעמו משום דהירושלמי פ"ק דמס' חלה שנייה בלשון הזה וחכ"א לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא הנאפה בתנור חייב וכיוצא בזה בגמ' דידן בפ' כ"ש וכיון דתניא בלשון חכמים אלמא סבר דהלכתא כותיה והכי אמרינן בפ' החולץ עכ"ל. ולא הבנתי זה מאי ראיה הוא זה מחכמים הא החכמים שם בירושלמי ובגמ' דידן מסקו הנאפית באילפס פטור ובתנור חייב ורבינו הא כתב הכא אי הרתיח המים והשליך הקמח כו' אם אפאה בין בתנור ובין בקרקע בין על המחבת והמרחשת בין שהדביק כו' ובין שהרתיח כו' וא"כ אינו פוסק כחכמים רק כאמרי לה דס"ל זו"ז לחיוב אף באילפס ופליג על החכמים כמו שכתבו התוס' וא"כ איך מייתי ראיה ע"ז מהחכמים וצ"ע

הלכה ז אין אדם יוצא י"ח באכילת מצה שהיא אסורה לו כגון שאכל טבל או מעשר ראשון שלא נטלה תרומתו או שגזלה זה הכלל כו' כל שא"מ עליו בהמ"ז אין יוצא י"ח עכ"ל וכתב הלחם משנה בגמ' פ' כ"ש (דף לה) אמר ת"ר יכול יוצא אדם בטבל כו' יצא זה שאין איסורו משום בל תאכל חמץ והקשה הגמ' ואיסורא דחמץ להיכא אזלי ומתרץ ה"מ ר"ש היא דאמר אין איסור חל ע"א דתניא רש"א האוכל נבילה ביוה"כ פטור ולכאורה היה נראה להקשות דכיון דהך ברייתא אתיא כר"ש ולדידיה א"י משמע דפוסק כר"ש ובה' שביתת עשור כתב א' האוכל אוכלים אסורים כגון פיגול ונותר ה"ז חייב כרת משום אוכל ביוה"כ משמע דפוסק הלכה לא כר"ש והא לאו מלתא היא דא"ל דמה שאמר בה' ש"ע דחייב היינו כגון דהוא איסור בת אחת או מוסיף או כולל וסמיך על מה שכתב ספ"י מה' מ"א ובפ"א מה' א"ב והשתא שפיר פוסק כר"ש דאין איסור חל על איסור כגון ההוא דטבל וחמץ דאיסור טבל מעיקרא והדר אתיא איסור חמץ דאין שם לא כולל ולא מוסיף ולא בת אחת כו' אבל כשנעיין בפי"ד מהל' מ"א א"צ לכ"ז דשם כתב רבינו דיוה"כ חל על נבילה ופיגול משום דהוי איסור כולל שכולל כל האוכלים והשתא צ"ל לדעתו דמה שאמרו בגמ' האוכל נבילה ביוה"כ פטור אינו ר"ל פטור מיוה"כ דע"כ חייב ביוה"כ ממ"נ אם נתנבלה מבערב וחל איסור נבילה קודם זה אתי יוה"כ וחל עליו דהוי איסור כולל וא"כ חייב כרת ואי נתנבלה בו ביום דחל יוה"כ קודם. כש"כ דחייב טפי על יוה"כ אלא ודאי דמאי דפטור הוא דפטור מנבילה ואיירי דנתנבלה בו ביום דחל איסור יוה"כ קודם והשתא א"ש מה שכתב בה' ש"ע דחייב כרת האוכל נבילה או פיגול ביוה"כ דחייב ממנ"פ כפירש"י וחמץ וטבל כיון דכשחל איסור חמץ על הטבל אין כאן לא כולל ולא מוסיף ולא ב"א להכי קאמר ר"ש דפטור זה נ"ל מבואר בדעתו ז"ל אבל רש"י סובר דפטור מיוה"כ משמע דלא ס"ל דיוה"כ הוא איסור כולל כדעת רבינו עכ"ל

והנה דברי הלח"מ תמוה הוא דזה ודאי שפיר מפרש לה רש"י ז"ל דפטור הכא לר"ש הוא מיוה"כ וגם רבינו מפרש כן דזהו גמ' מפורשת במס' כריתות (דף כג ע"א) דאמר שם לר"ש והא נבילה דאיסור קל ויוה"כ איסור חמור ולא אתי איסור יוה"כ וחייל על איסור נבילה אלמא דזה דפטור מיוה"כ הוא וכן אמרינן בקידושין (דף ע"ז ע"ב) רש"א האוכל נבילה ביוה"כ פטור כו' אפ"ת רבנן כי אמרי רבנן איסור חע"א ה"מ איסור חמור על איסור קל כו' דאי ר"ש השתא איסור חמור על קל לא חל איסור קל ע"ח מיבעי ופירש רש"י איסור חמור יוה"כ דהוא בכרת איסור קל נבילה דהוא בלאו אלמא דפוטר ר"ש מיוה"כ ולא מנבילה כמו שמבאר הלח"מ ונ"ל לומר דמוכרח הגמ' לפרש דפטור קאי על יוה"כ ולא על נבילה דאיסור נבילה ודאי חייל וחייב דהא נבילה הוא לדידן שיעורו בכזית ולר"ש בכל שהו אבל לא יוה"כ ואף לר"ש דס"ל כל שהו למכות מ"מ זהו רק היכא דכתיב אכילה ס"ל לר"ש דהוא כ"ש אבל יוה"כ דילפינן מלשון עינוי בעי גם לר"ש ככותבת דמייתבא דעתא כמו לדידן וא"כ האוכל נבילה כמה שאוכל לר"ש הוא שיעור גמור אבל לגבי יוה"כ הוא חצי שיעור דבעי ככותבת והא קיי"ל לקמן בפ"ד מה' שבועות דעל חצי שיעור חייל איסור וא"כ חייל איסור נבילה למלקות אי אכל על יוה"כ או אכל פחות משיעור כותבת דהוה ח"ש ואף א"נ דאסור מה"ת אף לר"ש מ"מ חייל למלקות וע"כ מפרש הגמ' דמיירי הפטור לענין יוה"כ אי אכל שיעור של יוה"כ ככותבת דלא חייל יוה"כ על נבילה ופטור משום יוה"כ ורש"י מפרש לה אפילו נתנבלה היום מ"מ אסורה מאתמול משום אמה"ח והתוס' מפרשים משום עשה דאינה זבוחה משום דס"ל לר"ש דרק בקדשים גלי רחמנא דחייל ובשאר איסורים אף כולל אינו חייל אבל רבינו ס"ל דחייל יוה"כ על נבילה ואי ס"ל כרש"י ז"ל דהוה תחלה איסור אמה"ח או איסור שאינה זבוחה מ"מ חייב אף אי נתנבלה בהיום על שני האיסורים כמבואר

וכן מה שכתב הלח"מ דחמץ על טבל לא הוי לא איסור כולל ולא מוסיף לענ"ד ליתא כמו שכתב הש"א (בסימן צו) דחמץ בפסח הוה איסור כולל מגו דחייל על שאר תבואה שאינו של איסור חל נמי על של איסור טבל ועוד שהרי טבל שרי בהנאה וחמץ אסור בהנאה והרי הנאה לפירש"י והרמב"ם ז"ל הוי איסור מוסיף ולהתוס' הוה איסור חמור עכ"ל. ואף א"נ בזה דאם נתחמץ הטבל בפסח לא מקרי איסור כולל דלא דמי ליוה"כ דחייל איסור יוה"כ על כל אוכלין חייל נמי אף על אכילות אסורות אבל הכא דאי חייל איסור חמץ על שאר עיסות חמוצות בכ"ז אינו נכלל בזה עיסה זו של טבל דאינה שייכה עיסה זו לשאר עיסות שבעולם. או נוכל לומר כדברי הש"א דחייל שפיר וגם הכא דומה ליוה"כ דקדושת היום של יוה"כ חיילי לאסור כל המאכלים והכא קדושת היום של הפסח חייל לאסור כל מיני חמץ שבעולם הן ההיתר והן של טבל האיסור וספק לנו בזה בטעם איסור כולל אבל זהו דבר ברור דמטעם איסור הנאה דהוא לרבינו איסור מוסיף ודאי חייל וראיה לזה מהירושלמי בפ"ב דפסחים ה"ג וז"ל ארבעת רבעים כו' וחמצן ועירבן אם התרו בו משום אוכל טבל אינו לוקה משום האוכל חמץ בפסח לוקה איסור חמור חל על איסור קל ואין איסור קל חל על איסור חמור כו' וע"כ מפרשינן התם דחמץ הוא איסור חמור משום דהוא אסור בהנאה וניחא נמי מה שמסיק שם הירושלמי עשה כרי והשתחוה לו ומירחו ואח"כ אכלו כו' משום האוכל עכו"ם לוקה איסור חמור חל על איסור קל ודחק הק"ע שם בש"ק מהו חומרא יש אי חל איסור תקרובת עכו"ם או עכו"ם עצמה על טבל הא טבל במיתה ואיסור אכילת ת"ע הוא בלאו אבל הפשט דעכו"ם אסור בהנאה וטבל שרי בהנאה לבד הנאת כילוי כמו שמבאר הש"א ומה שיש להקשות מהירושלמי זה דעשה כרי והשתחוה לו ומרחו ע"ז דמביא הש"א (בסי' צו) דא"ה לא מקרי דגנך וא"ח בתרומה נבאר במ"א אבל זה חזינן שפיר מדברי הירושלמי דחמץ הוה ליה איסור חמור על טבל וחייל וא"כ לא מצי למימר דלהכי ס"ל לרבינו דאינו יוצא במצה של טבל משום דס"ל כר"ש דהא לדידיה חייל והוה ביה איסור בל תאכל חמץ אלא טעמא של רבינו דאינו יוצא י"ח מצה בהני הוא כמו שהביאו הש"א בשם הר"ן ז"ל שם בפסחים דהוה מצוה הבאה בעבירה ולהכי אינו יוצא י"ח מצה. והוא דברי רבינו ברור הוא בפ"ד דנדרים בפירוש המשנה שם תחול קרבן כו' כמו מי שלא ימצא בליל פסח אלא מצה של טבל או הקדש שאסור עליו אכילתן לפי שהוא מצוה הבאה בעבירה כו' אלמא דגם רבינו עצמו אומר כן על טבל דהוא מטעם מצוה הבאה בעבירה ולא מטעמו של ר"ש דאינו בל תאכל חמץ וא"כ א"ל לדעת רבינו דאי אין לו אלא מצה של טבל מן מעשר עני דלית ביה אלא ל"ת בלבד אשר הש"א מכריע שם דע"ז ליתא מצוה הבאה בעבירה דעשה דוחה ל"ת א"ל דשפיר יוצא לדברי רבינו אי אין לו רק כזית ממצה זו ורק כיון דאין זה מפורש בגמ' אין דרכו של רבינו להביא וא"ל דמה שאומר שאינו יוצא הוא או