כתר המלך חלק א קיג

וא"כ בחלה דינו שוה לתרומה דצריך לבער מע"ש ולא להשאיר על שבת דהוי כמו תרומה ולזה הביאו ודוק

הלכה ח לפיכך כו' ואם של הקדש הוא א"צ לכפות כו'. והנה המגיה בס' משל"מ כתב ז"ל אתיא כמ"ד דהאוכל חמץ של הקדש במזיד מעל כדאיתא בפ' כ"ש (דף כט) ועיין בדברי המחבר בפ"ד מהל' מלוה ולוה מ"ש ע"ד המרדכי עיי"ש עכ"ל. ודבריו תמוהין דמה זה המשך להתם דאמרינן דלא מעל או משום דס"ל כר' נחוניא בה"ק דקים ליה בדרבה מיניה או משום דלא שוה ההקדש ש"פ דאסור בהנאה או בדבר הגורם לממון כממון דמי כמו דמוקמינן שמה אבל ודאי זה לא נימא דאפקיה איסור הקדש לגמרי מחמץ דלא יהא בדיל מניה וזה ודאי לא דאיסורא ודאי איתא וכן איתא בפירוש בתוספתא דפסחים פ"א האוכל חמץ קדש בפסח בשוגג משלם קרן וחומש ואשם ודאי במזיד פטור בד"א בקדש שהפריש קודם לפסח אבל המקדיש חמץ בפסח אינו קדוש אלמא דאיתא מבואר להדיא דלא מפקע איסור, הקדש מן חמץ לכ"ע ובדיל מניה ואף א"נ דלא מעל מ"מ איסור הקדש איכא על החמץ ול"צ לכפות כלי ומה שהביא מן המשל"מ פ"ד דהל' מלוה ולוה אינו ענין לכאן עיי"ש

הלכה ט מי שיצא מביתו קודם שעת הביעור לעשות מצוה או לאכול כו' ונזכר שיש לו חמץ בתוך ביתו אם יכול לחזור ולבער ולחזור למצותו יחזור ואם לא יבטל בלבו כו' ועד כמה הוא חוזר עד כביצה פחות מכביצה מבטלו בלבו ודיו עכ"ל. והנה רבינו כתב קודם שעת הביעור וכתב המג"א (בסי' תמד ס"ק יב) דאם הוא אחר זמן הביעור דלא מהני הביטול יחזור מיד ובס"ק י"ד כתב עוד פחות מכאן אבל אם היה פחות מכזית אינו חוזר אפילו הוא לאחר זמן איסורו דלא מצי לבטלו אפה"כ א"צ לחזור עכ"ל

והנה נ"ל לומר עוד דהה"ד אם נזכר שיש לו חמץ שקיבל עליו אחריות אשר עוברין ואשר הכריע ע"ז הש"א בתשובה (סי' עז) דלא מהני ביטול ואז אפילו קודם שעה ששית נמי חוזר דדמי לשאר חמץ לאחר זמן וכן לקמן גבי ההולך להציל מן הגייס כו' שמביא המג"א בס"ק י"ב דלדעת רש"י והרה"מ נמי תליא משום דסגי בביטול הה"ד הכא אם יש לו חמץ שקיבל עליו אחריות חוזר עליו דלא סגי בביטול כמבואר

אמנם בס' אבן העוזר הכא חולק על המג"א וס"ל דאפילו לאחר שש שעות נמי אינו חוזר דאף דאינו יכול לבטל וטעמו דכיון דיש מצוה דחה הל"ת עשה שמקיים ועוד הביא מה שכתב הר"י ז"ל דהמשהה חמץ ודעתו לבערו לא עבר על בל יראה וא"כ בהני דלמול את בנו ודאי אינו חוזר הה"ד בהולך לשחוט את פסחו דחה העשה את הל"ת דלא תשחט ע"ח ומה שדחה הצל"ח את דברי אה"ע ז"ל כבר מיישב אותו הגאון רע"ק איגר בגליון המשנה הכא ס"ק י"ג ובמ"א נבאר. והנה נ"ל עפ"י דברי אה"ע אלו ליישב את דברי הירושלמי ס"פ א"ע וז"ל תני פחות מכאן אין מטריחין עליו שיחזור מה בין זה לזה זה יש לו ביטול עד כדון בשר קדש חמץ מניין אריבר"ב מן מה דתנינן וכן מי שיצא מירושלים הדא אמרה מה דנפל לדין נפל לדין עכ"ל

והנה הק"ע מקשה בש"ק בא' שאומר תנו פחות מכאן אין מטריחין עליו שיחזור וקשה מאי קמ"ל פשיטא הא עיקר פלוגתייהו דמתניתין מיירי עד כמה מטריחין עליו שיחזור וממילא ידעינן דפחות מכאן א"ח. הנה זה נ"ל ליישב פשוט עפ"י מה דאיתא בתוספתא פ"ג הכא כן וא"ל חוזר ושורפו לפני הבירה מעצי המערכה הוי לא אמרו להחזיר אלא להקל עליו כו' והיינו הקולא שיוכל לשרוף מעצי המערכה וא"כ ה"א דאי הוה פחות מכשיעור א"י לשרוף מעצי המערכה דזהו קולא מה שחוזר ושורף מעצי המערכה וזהו רק היכא שיש לו שיעור גדול אבל בפחות אינו רשאי ואומר הירושלמי דפחות מכאן אין מטריחין עליו אבל אם רוצה לחזור ולשרוף אף מעצי המערכה רשאי כמבואר. ומסיק לזה יש ביטול היינו חמץ ומקשה נימא איפכא עד כדון בשר קודש שפיר אמרינן דאם הוא פחות א"ח בכל זמן אבל בחמץ לאחר הזמן דלא דמי לבשר קדש דהתם אי משהה אינו עובר בכל שעה באיסור שפיר א"ח אבל חמץ לאחר הזמן דאינו יכול לבטל וא"כ בכל שעה עובר או על בל יראה או על עשה דתשביתו וא"כ נימא דחוזר אי הוה כזית לכ"ע וא"נ דאף על ח"ש עובר על ב"י ה"ה אף על ח"ש ואומר דתני מי שיצא מירושלים כו' ה"א מה דנפל לדין נפל לדין דאף חמץ בכזית והוא עובר על בל יראה אף על פחות מכזית להסוברים דעוברין מ"מ כיון דאין בו כביצה א"ח כמבואר הכל בדברי אה"ע

והנה ראיתי בזה תרי מלתא דתמיה חדא הרי"ף ז"ל הביא כל המשנה והמסקנא עד כמה הוא חוזרין והפלוגתא דעד כזית או כביצה לא הביא כלל אשר הוא נפ"מ גם לדידן לענין חמץ כמו שהביאו כל הפוסקים דהוא עד כביצה ועוד דברי רבינו בפירוש המשנה דכתב דלהכי קודש חמור מחמץ דקודש חוזר אף על כזית וחמץ בכביצה הוא משום דחמץ חולין הוא וכן הרע"ב בפיה"מ כתב כן ובאמת בירושלמי הוא אומר הטעם דלזה יש ביטול ולזה אין ביטול כמו שהביא התוס' שם ותקשה מ"ט שבקי דברי הירושלמי

וע"כ נ"ל ליישב כן דהנה הירושלמי שבארנו מפרש לה הק"ע בפ"א וז"ל ל"א עד כדון בשר קודש הוא דשורף לפני המערכה מעצי המערכה חמץ מנין שמותר לשורפו לפני הבירה מעצי המערכה ומשני מדתניא כו' וכן מי שיצא משמע דאף חמץ מותר שם דלב ב"ד מתנה עליהם עכ"ל ומפרש לה הרי"ף ז"ל כן דבשלמא לענין קודש דאי אינו חוזר אינו עובר עוד שום איסור ורק לקיים מצות שריפתו בקודש לרש"י ז"ל הוא מה"ת ולהתוס' הוא מדרבנן אמרינן דשיעור חזירתו לשרוף בקודש הוא כביצה לחד מ"ד אבל גבי חמץ דאיסור בל יראה הוא בכזית כמו דאיתא במס' ביצה דב"ה אומרים זה וזה בכזית והוא לענין ביעור וא"כ השיעור נדע לנו מכבר כמה שהו בחמץ ורק תלוי אם יכול לבער קודם זמנו חוזר ואם לאו אינו חוזר. וע"כ מפרש לה הרי"ף ז"ל כן דבאמת לחזור לביתו לשרוף חמץ ודאי הוא כן א"נ דשיעור בל יראה הוא רק בכזית ועל פחות אינו אסור מה"ת נמי כהאי שיטה א"ח רק על כזית וא"נ דגם על חצי שיעור יש איסור בל יראה אז חוזרין אף על פחות מכזית אם יכול לחזור למצותו כמו שאמרה המשנה תחלה סתם ונזכר שיש לו חמץ ולא קאמר כמה חמץ ורק מה שאומר המשנה אח"כ עד כמה הוא חוזרין קאי ע"ז שאומר תחלה מי שיצא מירושלים ונזכר שיש לו בשר קודש דחוזר ושורפו לפה"ב מעצי המערכה אומר ע"ז עד כמה דקולא היא שהתירו לשרוף מעצי המערכה כמו שאומר בתוספתא ולפ"ד הירושלמי דמדמי חמץ לבשר קדש אף חמץ שרי לשרוף מעצי המערכה אומר עד כמה הן חוזרין היינו עד כמה התירו לשרוף מעצי המערכה ואומר בשר קדש בכזית וחמץ בכביצה וכמו דס"ל לר"מ דלענין שריפה מעצי המערכה הוא כשיעור טומאתו בכ"ד כן ס"ל לחכמים דרק בחמץ הוא שיעור זה להתיר לשרוף מעצי המערכה וא"כ לדידן אינו צורך להביא כל הבבא של עד כמה דהשיעור לא נאמר רק לענין לשרוף מעצי המערכה אזי אמרינן דשיעור הקדש בכזית ושיעור חמץ בכביצה אבל לענין חזרה הוא ליתא השיעור הזה אלא כמו שבארנו דא"נ דליתא איסור ב"י על ח"ש אזי הוא בכזית כדאיתא במס' ביצה ואי יש איסור מה"ת בכ"ש אז בכ"ש נמי חוזר כמבואר וא"כ לפ"ז שפיר אומר רבינו בפירוש המשנה דלהכי שני קדש מחמץ דלענין לשרוף מעצי המערכה חמץ הוא בכביצה והקדש בכזית משום שזה קדש וזה חולין ולקודש התירו מעצי המערכה בשיעור פחות מבחמץ שהוא חולין והרי"ף ז"ל שפיר השמיט כמבואר ודוק

הלכה יא חמץ שנפלה עליו מפולת כו' הרי הוא כמבוער וצריך לבטל בלבו כו'. והנה דבר זה שצריך ביטול הוא מחלוקת הפוסקים הכא דעת של רש"י ז"ל שהוא רק