כתר המלך חלק א קיא

והנה רש"י ז"ל כתב (בדף ו ע"א) דאמר המוצא חמץ בביתו ביו"ט כופה וכו' ובבל יראה לא עבר דהא בטליה בלבו אתמול כדאמרינן לקמן הבודק צריך שיבטל. והנה בש"ע (סי' תמו) ובטור יש דעות בזה אי לא ביטלו אם שרי לבער ביו"ט או נימא דמ"מ כופה עליו רק כלי. והנה אם נכריח כדעת הפוסקים דרק משום דביטלו להכי כופה עליו כלי וא"ל ביטלו מבערו ביו"ט וזהו רב אמר כופה עליו כלי רב אמר צריך לומר כל חמירא והוא מבאר דלהכי די בכפיית כלי ואינו מבערו ואינו מוציאו משום דכל אחד מבטל בעת הבדיקה ואם כן כבר בטלה מאתמול. רב אמר צריך לברך יבואר כן דהנה המג"א כתב (בסי' תמו ס"ק א) דהמוצא חמץ בביתו ביו"ט ושורפו בחוה"מ מברך הברכה על ביעור חמץ בעת השרפה ואע"פ שכבר בירך בעת ביטול מ"מ מברך בעת שמקיים מצות שריפה וזהו אומר תחלה דכופה עליו כלי ומבאר דלהכי די בזה משום דמבטל תחלה ואומר דאח"כ בעת השריפה ג"כ צריך לברך ע"ב חמץ בחוה"מ ולהכי נקיט הברכה אחר הביטול ועוד יש לבאר דקאי הברכה שמברך בעת הבדיקה ויבואר כן. דהנה הב"י הקשה מ"ט מברכין על ביעור חמץ ולא על ביטול חמץ ומתרץ שני תירוצים חדא דביטול הוא בלב ואין מברכין על דברים שבלב ועוד דביטול בכלל ביעור ואין ביעור בכלל ביטול והק"ע בירושלמי כתב הכא בפ"א ואינו מברך על הביטול כיון דעל הרוב כשבודק החמץ עדיין חמץ ידוע בביתו וכבר אמרנו דלא מהני ביטול לחמץ ידוע ע"כ. והנה לפ"ד הגמ' וכדעת הפוסקים ליתא תירוץ זה דבארו דרק הירושלמי ס"ל דלחמץ ידוע לא מהני ביטול אבל אנן פסקינן דמהני ורק הב"י הא מתרץ לה שפיר כמו שבארנו. והנה א"נ תירוץ הראשון של הב"י דאין מברכין על דברים שבלב והנה רב אומר דצריך לומר כל חמירא וא"כ הוא באמירה לא בלב רק כבר בארנו דמ"מ עיקר התקנה היה בלב שדי בזה ורק כדי לברר תיקנו לומר אבל לא לעיכוב וא"כ שפיר מסיק אף דרב אומר דצריך לומר כ"ח מ"מ מברכין על ביעור ולא על ביטול ומסיק רב אמר הטח ביתו חמץ צריך לבער והוא בא לבאר כמו שבארנו בתירוץ השני על הטור דלהכי אומר רב דצריך להיות באמירה משום חמץ נוקשה דבעי לבער ומותר בהנאה ומסיק בזה דהטח ביתו דינו של רב דח"נ צריך ביעור וא"כ שפיר הוא לפ"ד הירושלמי עיקר התקנה באמירה וא"כ ה"א דבעי לברך על ביטול כיון דלא הוי דברים שבלב מ"מ אומר רב דהברכה הוא ע"ב חמץ משום התירוץ השני של הב"י דביעור אין בכלל ביטול וביטול בכלל ביעור הוא והאמירה דוקא הוא משום דרב אמר הטח ביתו כמו שבארנו דצריך לבער חמץ נוקשה

ומה שהקשה הב"י נמי מ"ט אין מברכין על בדיקת חמץ פשוט ניחא דביעור הוא מה"ת והבדיקה הוא רק תקנת חכמים הכנה לביעור ולהכי מברכין על דבר התורה ולא על ת"ח כמבואר

והנה ע"ד רבינו נמי אית למימר דס"ל כהטור דהעיקר הוא מה שבלב ומה שכתב בפ"ג ה"ז ויאמר כל חמץ שיש לי ברשותי הוא נמי לא הוה עיקר של התקנה ואם הוא אלם השומע ואינו מדבר די לו במחשבה לבדו וכפי מה שבארנו דרק רב לשיטתו דס"ל דנוקשה מותר בהנאה צריך אמירה א"כ רבינו דפוסק דאסור בהנאה וגם עוברין על ב"י סגי גם לזה הביטול וכן מבאר הכא הר"ר מנוח ז"ל דדעת רבינו הוא דהעיקר הוא בלב. ובהאי ענינא ראיתי דבר תמוה בס' עטרת זקנים בש"ע (סי' תלד ס"ק ד) וז"ל ואע"פ שאין שליח יכול לבטל ולכן אין להקל ועכ"פ האשה אין לעשות שליח לבטל החמץ שלה כי אצלה גבי הפרה ממעטת התורה שאין שלוחה כמותה משום דכתיב אישה יקימנו עכ"ל. ודבריו אין לו שום הבנה דהנה זהו גזה"כ גבי הפרת נדרים שאין הבעל יכול לעשות שליח להפר אבל לגבי אשה לא מצינו בשום מקום שבדבר שהיא יכולה לעשות לא תוכל לעשות שליח וכל מלתא דהיא מצי עבדי שליח מצי משוי ומה ענין הפרת נדרים לכאן שאין הבעל עושה שליח ועיין תוס' ב"מ (דף צו ע"א) ד"ה פלוגתא והתם ממעטינן משום דכתיב בעליו וצ"ע דבריו

הלכה ד אין כו' ואמצע החצר אינו צריך בדיקה שעופות מצויין שם והן אוכלין כו' עכ"ל. וכתב הלחם משנה ואמצע החצר קשה א"כ מאי מקשה בגמ' אילימא בחצר והא"ר חצר א"צ בדיקה דלמא התם הוא אמצע והכא הוו צדדין ואולי י"ל שמה שכתב ותירצו בגמ' אלא לצדדים לעיל אחצר נמי קאי עכ"ל וזהו ודאי דוחק דא"כ ה"ל לשנויי תיכף אלא לצדדים ולא להפסיק באכסדרה א"נ לעולם אחצר והב"ע בצדדים

אמנם לא קשה מידי עפ"י מה שכתב הר"ן ז"ל שם וז"ל חצר א"צ בדיקה אמצעי של חצר כו' אבל חורין צריכין בדיקה וכן דעת הרמב"ם ז"ל בפ"ב מהל' חו"מ והכי נמי איתא בירושלמי עכ"ל אלמא דמפרש ליה הר"ן דהאי דכתב רבינו אמצעי של חצר בא למעט בזה חורין ולא למעט צדדין וע"ז שפיר כתבו המפרשים דל"מ להקשות דלימא לאור החמה בחצר ועל חורין דהחורין ודאי צריך לבדוק לאור הנר כמו חורין שבבית דליתא שמה חמה אבל הצדדין של חצר שוה לאמצע. ומה שמסיק הר"ן והכי איתא בירושלמי הוא ראיה לדעת רבינו ממה דבירושלמי הכא פ"א אומר חצרות שבירושלים מהו שצריכין בדיקה כו' שלא לחלק בין בדיקה לבדיקה וא"כ תקשה על חצרות למה צריך בדיקה הא אמרינן בגמ' דחצר א"צ בדיקה והירושלמי ודאי ל"פ ע"ז. אך מבאר הר"ן דקאי על החורין שבחצר שצריך בדיקה ודוק

פרק ב הלכה יג נכנס עכבר כו' וכ' המל"מ וא"ת אפילו אם לא ביטל למה צריך בדיקה הא ס"ס הוא כו' ומדלא חילק הכא בין ככר גדול לקטן משמע דבכל גוונא א"ל ביטל צריך לבדוק כו' וי"ל דהאי ספק הוה ספק גרוע כו'. והנה קושיא זו כבר מקשה הד"מ בטור או"ח (סי' תלט) ד"ה אין להקשות ומתרץ שם לחלק בין הספיקות עיי"ש וצ"ע על המשל"מ שלא הביא דברי הד"מ אלו

הלכה טו בצק שבסדקי העריבה אם יש כזית במקום אחד חייב לבער וא"ל אם היה עשוי לחזק בו שברי העריבה כו' וא"ל חייב לבער כו' עכ"ל. והנה קשה ע"ד אלו מהא דכתב בהל' כלים (פ' כ' הל' ט') בצק שבסדקי העריבה שנגע בו שרץ אם בפסח הואיל ואיסורו חשוב חוצץ ולא נטמאת העריבה כו' ואם בשאר ימות השנה אם מקפיד עליו כו' ותקשה מ"ט לא חילק בין אם פחות מכזית או כזית ורש"י ז"ל חילק בדף מו) וכתב דבפסח איסורו חשוב חוצץ כו' ובפחות מכזית כי אינו מקפיד עליו לא ורבינו לא חילק כלל בין כזית ובין עשוי לחזק או לא. ומצאתי אח"כ בצל"ח שהקשה זה והניח בצ"ע

ולענ"ד נ"ל ליישב דברי רבינו כן דהנה המג"א כתב הכא (בסי' תמב ס"ק ז) דאף פחות מכזית מ"מ חייב לבטלו ורק פטור מלבער וזהו א"נ כשיטת האחרונים דס"ל דעל חצי שיעור נמי עוברין על בל יראה מה"ת וא"כ תקשה על רש"י ז"ל מ"ט חילק בין כזית לפחות מכזית א"נ דעל פחות מכזית נמי עוברין על בל יראה ומקפיד. אך יש לומר דרש"י ז"ל אזיל לטעמיה דהנה הט"ז הקשה הכא בס"ק ה' דלמ"ד דלהכי צריך בדיקה שלא יבא לאכלו וא"כ אף בפחות מכזית נמי תתחייב לבער דאף דנימא דבח"ש ליתא ב"י מה"ת מ"מ לגזור שמא יבא לאכלו ותירץ דמיירי שנמאס ונדרס שאין ראוי לאכול והנה זה התירוץ רק למ"ד הטעם של הבדיקה שמא יבא לאכלו אבל רש"י ז"ל הא פירש דבודקין שלא יעבור על בל יראה וב"י וא"כ א"נ דאף על ח"ש עוברין על ב"י לא מהני מה שאינו ראוי לאכילה דהא צריך לבער שלא יעבור על ב"י כמו עיקר התקנה של הבדיקה וצ"ל לרש"י ז"ל כמו שכתב אליביה הקרבן נתנאל בהרא"ש הכא ס"ק י"ח דס"ל כשיטת הפוסקים דעל חצי שיעור אין עוברין על ב"י עיי"ש וא"כ לדידיה חצי זית או דאף ביטול לא בעי או דבעי ביטול משום איסור דרבנן כמו שכתב המקור