כתר המלך חלק א קט

על הקרא דמקשה ר"ש לר"י והא כתיב לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות וע"ז אומר ר' יהודה דאתי לקבעו חובה והראב"ד סותר דבריו מקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא אשר הגמ' לא מיירי כלל התם והוא ז"ל פריך ליה מאי דפריך ר"ש לר"י הוא לא פריך ליה מזה רק מקרא אחר של שבעת ימים שאור לא ימצא דבארנו גם מה שמסיק פסק הרב צ"ע דהא קיי"ל ר"ש ור"י הלכה כר"ש ע"ז תמה כמו"ח הגאון ז"ל עה"ג של הר"מ דהא קיי"ל איפכא במס' עירובין (דף מו) דהלכה כר' יהודה נגד ר"ש

והנה באשר כי הר"ר מנוח ז"ל היה גאון קדמון אשר הכ"מ מביאו מצוה לאמשוכי נפשיה לתרץ דבריו ואם כי לשונו יהיה אינו מכוון מ"מ כוונתו יהיה טובה ורצויה כן ע"פ מה שכתב הנוב"י מה"ק סי' כ' לבאר דרבינו ס"ל באמת דב"י יש מחצות והוא מטעמיה דיליף ג"ש שאור דב"י וב"י מהשבתת שאור דכתיב ביום הראשון ורק תלוי בזה הפלוגתא דר' יהודה ור"ש א"נ כר' יהודה דמחצות לוקה וא"כ ליתא הקישא להקיש איפכא השבתת שאור לאכילת חמץ כו' וילפינן הג"ש דמחצות איתא ב"י אבל אי ס"ל כר"ש ואכילת חמץ ליתא איסור מה"ת מחצות וא"כ שוב קיי"ל דהיקשא עדיף מג"ש וגם איסור ב"י אינו מחצות ע"ש מה שהאריך בזה ועתה יבואר היטב דברי ה"ר מנוח ז"ל דכיון דס"ל לר' משה כר' יהודה מוקי ליה האי קרא דז' ימים למאי דמוקי ר"י לקבעו חובה זהו כוונתו דאי הוה מוקי הקרא דלא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות להיקשא דאכילת חמץ אינו נוהג אלא בשעה שישנו בקום אכול מצה ממילא שפיר ממעטינן מקרא דשבעת ימים שאור לא ימצא דב"י ליכא רק בפסח גופיה ומג"ש לא נוכל למילף דהיקשא עדיף אבל אי מוקמינן ליה לקבעו חובה בזה"ז וא"כ ליתא לנו היקשא למעט דאינו נוהג איסור חמץ אלא בלילה ונוהג גם מחצות ממילא שוב גם בל יראה איתא מחצות וא"כ כל פרכות הראב"ד הוא רק א"נ כר"ש וקאמר להכי דפריך ליה מה דפריך ר"ש לר"י דא"נ כרבי שמעון דאתיא למעט איסור חמץ מחצות א"כ לא מ"ל הג"ש וממעטינן מז' ימים בל יראה נמי וזהו שמסיק מיהו פסק הרב צ"ע דהא קיי"ל ר"י ור"ש הלכה כר"ש היינו לפי זה דהא רבא מפיק ליה לקמן (דף קכ) על בזמן הזה מקרא דכתיב תאכלו מצות והוא כר"ש דהא רבי יהודה הוא דיליף לקבעו חובה מהיקשא וזהו שאמר דהכא הלכה כר"ש דרבא ס"ל כוותיה בזה ונהי דהא דפסק רבא לקמן (דף ל) הלכה כר"ש הוא נימא דקאי על לאחר זמנו מ"מ מדברי רבא זה מוכח כר"ש הוא ההיקשא וא"כ ממילא גם בל יראה ליתא וכמו שבאמת מביא רבינו לקמן בפ"ו ה"א דרשת רבא על מ"ע של אכילת מצה וע"ש בלח"מ שדחק בזה וזהו כוונת הר"מ דהכא הלכה כר"ש משום דרבא שהוא בתרא ס"ל כוותיה כמבואר

ואגב נ"ל לבאר דברי רש"י ז"ל במס' ב"ק (דף כט ע"ב) חמץ משש שעות כו' ועשאו הכתוב כולו ברשותו לעבור עליו בבל יראה ובל ימצא כו' אלמא משמע דס"ל לרש"י ז"ל דמחצות ואילך איכא בל יראה וב"י ושם בפסחים (דף ו ע"ב) גבי הא דאר"א שני דברים כו' וחמב"פ לא הזכיר רש"י ז"ל זה דעובר על ב"י ועוד דנמצא דברי רש"י מפורש להיפך דלקמן שם בפסחים (דף ס"ג) במשנה כתב רש"י במועד חייב משום לא תשחט בהדי לאו דבל יראה וכתב התוי"ט דברישא לא פרשו כן משום דב"י אינו בי"ד דכל שבעה כתיב וכדמסיק הרה"מ ז"ל בפ"ג מה' חו"מ ה"ז ונמצא דדברי רש"י ז"ל סותרים זא"ז אך לפ"ד הרב הנוב"י ז"ל ניחא שפיר דהכא במס' פסחים קאי המשנה אליבא דר"ש דהוא ס"ל ההיקשא דאינו נוהג איסור חמץ לפ"ז וגם לדידן דקיי"ל היקשא עדיף להכי שפיר ס"ל דב"י ליתא עד הלילה אבל בב"ק איתא הגירסא ר' אלעזר משום ר' ישמעאל והנה לקמן בפ"ה מה' מעה"ק ה"ו הוכחנו דר' ישמעאל ס"ל דהיקשא וג"ש עדיפא ג"ש מהיקשא וא"כ לדידיה שפיר ילפינן הג"ש דהוא מחצות כמו שביאר הנוב"י אבל בפסחים (דף ו) איתא שם ר' אלעזר לבד בלא ר' ישמעאל להכי לא הזכיר רש"י ז"ל בל יראה דס"ל כמו במשנה שכתב דעד הלילה ליתא ב"י ורק עשה דתשביתו ועיין ש"א סי' פ"ד דגם הוא תולה בזה דג"ש והיקשא איזה עדיף אך דחה דשנה הכתוב תרי זימני ז' ימים ויש לדון בזה ע"ש ודוק

פרק ב הלכה ב ומהו השבתה זו האמורה בתורה הוא שיבטל בלבו ויחשוב אותו כעפר וישים בלבו כו' ושם בפ"ג ה"ז כתב וכשגומר לבדוק כו' צריך לבטל כל חמץ שנשאר ברשותו ואינו רואהו ואומר כל חמץ שיש ברשותי שלא ראיתיו הרי הוא בטל והרי הוא כעפר כו'. והנה רבינו ז"ל מבאר דבעי תרתי חדא שיבטל בלבו ויחשוב כעפר וישים בלבו שאין רשותו חמץ כלל ועוד צריך לומר בפירוש דהחמץ יהא בטל והרי הוא כעפר ואם זהו לעיכובא האמירה אי די המחשבה לבד ורק לחזק הדבר וליפות אומר נמי נבאר בזה כן

הנה הטור ז"ל כתב (בסי' תל"ו) דאין מברכין היכא שמבטל בלא בדיקה כיון דהביטול הוא רק בלב ואין מברכין ע"ז אע"ג שנוהגין לומר כל חמירא לא שתקנו חכמים זה אלא שנהגו כך כו'. והנה הב"י לעיל שם בסי' תל"ד הקשה ע"ז כיון דמצינו בירושלמי פרק כל שעה דאומר אמר רב צריך לומר כל חמץ שיש לי ברשותי וא"י בו יבטל וכיון שנמצא בירושלמי הרי תיקנו לומר בפה והניח בקושיא. ונ"ל לבאר כן דהנה א"נ דביטול הוא גזירת הכתוב תשביתו הוא ביטול בלב א"כ דודאי די בביטול בלב לחוד ולא בעי אמירה ורק א"נ כסברת הר"ן ז"ל דהוא מטעם הפקר וכיון דקיי"ל דהפקר הוא מטעם נדר ובנדרים הא קיי"ל דגמר בלבו צריך שיוציא בשפתיו במס' שבועות (דף כ"ו ע"ב) וא"כ ה"נ בהפקר בעינן שיוציא בשפתיו וא"כ גם בביטול נבעי אמירה דוקא

אמנם הא הב"י כתב בסי' תל"ד על מה שכתב הטור שם דשלוחו יכול לבטל וכתב ול"נ דהטעם דהפקר לא מהני שליחות היינו משום דהפקר יש לו דין נדר כו' וכיון דדין נדר יש לו מש"ה לא מהני שליחות שהאומר לחברו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהיה אסור בו אינו כלום אבל ביטול שאינו ענין לנדר שפיר מהני ביה שליחות ע"כ והב"ח ז"ל תמה עליו דממ"נ א"נ דביטול הוא מטעם הפקר הוא כהפקר לכ"ד והוא כנדר כמו הפקר דהוא מטעם נדר ומ"ט אמר על ביטול אינו ענין לנדר כו'. ונ"ל לבאר כן דהנה בהפקר יש שני דברים מה שמסלק את עצמו מנכסיו ומה שנאסר לו אח"כ כמו נדר שעובר על בל יחל ואסור לו גם בהפקר להחזיר כמו שמבאר הקצוה"ח בסי' רע"ה ואת זה דנאסר עליו ואינו יכול לחזור הוא בהפקר מטעם נדר ולהכי לא מצי ע"י שליח כמו שכתב הב"י בשם הר"ן שהאומר לחברו קבל עליך נדר זה בשליחותי שאהיה אסור בו אינו כלום ולא יכול חברו לאסור עליו אבל מה שמסלק מרשותו זה יכול ע"י שלוחו נמי שמצי לזכות ע"י אחר דבר לחברו ויהיה מסולק מידו וא"כ ה"נ גבי ביטול דדי בזה מה שמסלק מרשותו אף אי לא לשלם זה דאינו יכול לחזור דודאי ניחא ליה בסילוק ולא יחזור להכי יכול גם כן ע"י שליח וזהו כוונת הב"י דהכא בביטול אין ענין בזה לנדר שאינו יכול ע"י שליח היינו האיסור דאינו יכול לחזור וא"כ יוכל היות אי הפקיר ע"י שליח ואחר זכה בזה קנה אם זכה קודם שחזר בו הוא והה"ד בביטול ודאי מהני ע"י שליח ואם כן הה"ד די הכא אף א"נ דגבי נדרים בעינן שיוציא בשפתיו וכן גבי הפקר לענין איסור חזרה אבל מה שמסלק את עצמו די במחשבה בלבו כמו יאוש בעלים וסגי במחשבה בלבו גבי ביטול לכ"ע רק גבי נדר דלא יכול לחזור מאיסור לא יחל דברו זה בעי דיבור אבל מרשותו יוציא אי גמר בלבו הכא גבי ביטול כמבואר ולקמן בה' נדרים פ"ב שם נבאר עוד בענין זה נמצא דעיקר התקנה של ביטול הוא בלבו הוא לכל הטעמים ורק כדי לברר הדבר אומר הירושלמי דטוב לומר אבל הגמ' דמיירי מעיקר התקנה אומר דצריך שיבטל בלבו ונפ"מ הוא לענין אלם ששומע וחייב בכל המצות ורק א"י