כתר המלך חלק א קח

ר"א במס' שבת (דף קד) וה"נ מיירי כן אבל דברי חכמים דאמרו משום שבות ודאי קשה דהא ח"ש אסור בשבת מה"ת כמו דמבואר בדברי רש"י ז"ל במס' שבת (דף עד ע"א) וכי מותר לאפות פחות מכשיעור ומבאר ליה הח"צ ז"ל בתשובה סי' פ"ז דח"ש בשבת נמי אסור מה"ת וא"כ היאך אמרי משום שבות וע"כ צ"ל דכל עיקר החיוב הוא משום דחזי לאצטרופי ואם כן בכותב בשבת ויו"ט סמוך לערב דל"ח לאצטרופי ליכא איסור תורה ורק משום שבות מדרבנן ואמרו להכי משום שבות בכ"ג אף היכא דל"ח לאצטרופי. אמנם הנוב"י גופיה מספק בזה שם ורוצה לומר דבשבת סמוך לערב מ"מ מקרי חזי לאצטרופי דכ"ז דאמרינן ימים שבינתים מחלקין הוא רק בשגגת שבת אבל אם קיבל התראה מצטרף אם בירר חצי גרוגרת בשבת זו וחצי בשבת אחרת ואף למ"ד החראת ספק ל"ש התראה מ"מ חיוב סקילה וכרת בידי שמים יש ולהכי מצטרף אף סמוך לערב מה שיעשה בשבת אחרת כו'. והנה מדברי תוספתא זו משמע דל"ב דהא אומר אינו אלא משום שבות ועל יו"ט אומר ר"א דלוקה משמע דמיירי אף במזיד והאיך אמרו משום שבות אלא ודאי כמו שכתב הנוב"י תחלה דזה דאמר הגמ' וכי מותר לאפות פחות מכשיעור מיירי נמי אף על איסור דרבנן ומיירי אף בסמוך לערב דל"ח לאצטרופי ואסור משום שבות כמבואר

ואגב נבאר מה שכתב שם הנוב"י עוד דגבי נזירות אי שתה ביום שלשים סמוך לערב דל"ח לאצטרופי מ"מ גבי נזיר לא דמי להני שתלוי בזמן דהכא אם יאמר תיכף הריני נזיר ה"ז חזי לאצטרופי ולהכי ניחא דברי התוס' במס' שבועות (דף כג) דלא מוקי בכה"ג ע"ש. והנה לענ"ד יש לדון בזה דהא במסכת שבועות (דף כב) אמרינן דשני שבועות אין מצטרפות מתוך שחלוקין לקרבנות לחטאות א"מ וא"כ גבי נזירות נמי דקיי"ל שהם חלוקין לקרבנות וכמו שכתב רבינו בפ"ד מה' נזירות ה"ו דאם אמר הריני נזיר לאחר כ' יום ומעתה חוזר ואומר הריני נזיר כ' יום מונה כ' יום ומביא קרבנותיו כו' וחוזר ומונה כ' יום ומביא קרבנותיו וע"ש בלח"מ וא"כ הוי חלוקין בקרבנות כמו גבי שבועות ואם כן אינן מצטרפות ואם שתה חצי שיעור בנזירות השניה א"ח משום שיעור כמו גבי שבועות ודלא כהנוב"י ז"ל. וכן הלשון שאמר הנוב"י ביום שלשים סמוך לערב הוא נמי שלא בדקדוק דלא תלוי בזמן השלשים יום אלא תלוי בהבאת קרבנותיו וכ"ז שלא הביא קרבנותיו אי שתה אין לוקה כמו דאיתא במס' נזיר (דף טו) והבאת קרבנותיו הוא לאחר שכלו ימי נזירותו ובזה תלוי היתר שתיית יין ולא ביום שלשים סמוך לערב כמבואר

והנה כמו"ח הגאון ז"ל פירש הגמ' דפסחים גבי ההוא מרבנן דאמר איסור אכילה משמע ליה איסור הנאה לא משמע ליה שם (דף כג ע"ב) והוא מיותר מלת האומר איסור אכילה משמע ליה די שיאמר איסור הנאה ל"מ ליה אלא הכי הפי' איסור אכילה היינו הקרא דלא יאכל אינו מרבה רק חצי שיעור ולא הנאה ורק איסור אכילה היינו אף ח"ש ולפ"ד הכא דזהו חד מלתא ח"ש ואיסור הנאה צריך לומר דהכי פירושא איסור אכילה משמע ליה היינו כמ"ד בירושלמי על המאכל כאוכל זה משמע ליה דקאי על המאכל אבל הנאה ל"מ וא"ל דג"כ ח"ש ל"מ כמו שבארנו ודוק

הלכה ח כל האוכל בזמן הזה לוקה מה"ת שנאמר לא תאכל עליו חמץ כו'. וכתב הראב"ד ז"ל א"א מלקות מחצות ואילך אינו מחוור כיון דקיי"ל כר"ש בלפני זמנו ואחר זמנו כו' נהי דקיי"ל דאסור באכילה מה"ת מביום הראשון תשביתו או מלא תשחט כו' אבל איסור הנאה ליכא מה"ת ומלקות נמי ליתא עכ"ל. והנה כמו"ח הגאון ז"ל הביא ראיה לדעת רבינו דהלכה כר' יהודה בלפני זמנו מדקאמר שם (דף כח ע"ב) ור' יהודה כו' דריה"ג מנ"ל אב"א מדסמיך ליה היום ואב"א סמוכין לא דריש והנה ר' יהודה הא קיי"ל במס' יבמות (דף ה) דלא דריש סמוכין כ"א במשנה תורה וא"כ ל"ל למימר חד אב"א מדסמיך ליה היום כיון דהוא לא דריש סמוכין וא"כ לית ליה זה אלא ע"כ דהגמ' רצה לתרץ גם לדידן דאנן פסקינן בלפני זמנו כר' יהודה וגם דרשינן סמוכין וא"כ א"נ דאתי על סמוכין לא נדע על לפני זמנו להכי אומר אב"א מדסמיך ליה היום ור' יהודה אליבא דנפשיה לא דריש סמוכין אית ליה דריה"ג אלמא דסתמא דגמרא ס"ל דהלכה בלפ"ז כר"י. ולפענ"ד נ"ל להביא ראיה איפכא לדעת הראב"ד ז"ל דהלכה כר"ש בלפני זמנו כהא דמבאר דרק באכילה אסור מה"ת ולא בהנאה מהא דאיתא בגמ' דפסחים (דף לג ע"א) אבל הפריש תרומת חמץ ד"ה אינה קדושה ארנב"י א"ק תתן לו ולא לאורו מיתיבי כו' הכא לא היתה לו שעת הכושר וה"ד כגון דאחמיץ במחובר אבל אחמיץ בתלוש ה"נ דקדשה א"ל אין בגזרת עירין פתגמא וכן מורין בבי מדרשא כוותי כי אתא ר"ה בדר"י אמר א"ק ראשית ששיריה ניכרין כו' והנה התוס' כתבו שם ד"ה תתן דכל הני דמצריך הקראי הוא רק לריה"ג דמתיר בהנאה וכן כתב רש"י ז"ל ד"ה קאי על מ"ד דשרי בהנאה ולמ"ד דאסור ידעינן בל"ז דקדושה אינו. וא"כ תקשה לכאורה מהקראי שהביאו האמוראים לומר לדידן דכל הני דלא כהלכתא דהא קיי"ל דאסור בהנאה ועוד דאמר אבל אחמיץ בתלוש ה"נ דקדושה א"ל אין וכן מורין בבמ"ד כוותיה והתוס' כתבו לעיל (דף ל"ב) ד"ה דבר דרק לריה"ג מחלקינן בין ה"ל שעת הכושר ללא ה"ל אבל למ"ד אסור בהנאה לא מחלקינן ואם כן האיך קאמר וכן מורין ל"ל ההוראה כיון דמחלקינן אין נפ"מ כיון דס"ל אסור בהנאה אלא ודאי צ"ל דקיי"ל כר"ש בלפני זמנו דשרי בהנאה ואינו אסור כ"א באכילה מקרא דתשביתו שפיר מצריך הקראי על היכא שהפריש בע"פ אחר חצות עד הלילה דמ"מ היכא שלא היה לו שעת הכושר דאחמיץ במחובר אינה קדושה וע"ז מורין בבי מדרשא דהיכא דאחמיץ בתלוש בע"פ אחר חצות קדוש דהלכה כר"ש בלפני זמנו כמבואר

אמנם נ"ל דלדעת רבינו מ"מ יש לדחות ראיה זו דהא דילפינן מקרא דלו ולא לאורו והא דמורין בי מדרשא הוא על תרומה טמאה שתרם היכא שלא היתה לו שעת הכושר דאז אפילו בדיעבד אינה תרומה כמו שכתבו התוס' במס' יבמות (דף פט ע"א) ד"ה אין דהיכא שתלוש טמא ועדיין משקה טופח עליו דהוה לא היה לו שעת הכושר דאז אפילו בדיעבד אינה תרומה והגמ' קאי הכא אליבא דריה"ג או אליבא דר"ש בלפני זמנו אבל לדידן אתיא לזה דהתרומה שלא היתה לו שעת הכושר אף בדיעבד אינה תרומה אך לפ"ז תקשה מ"ט לא ביאר רבינו דין זה לקמן בפ"ה מה' תרומות דין דמביא זה רק היכא שתרם תרומה טמאה בדיעבד הוי תרומה וזה לא ביאר דהיכא דלא היתה לו שעת הכושר אף בדיעבד אינה תרומה ועיין שו"ת ש"א סי' צ"ז ולקמן בה' לולב נבאר בס"ד

והנה הר"ר מנוח ז"ל כתב הכא כן וז"ל כתב הרב כו' אמר המפרש הרב פסק כר' יהודה דאמר לפני זמנו הוא בל"ת כו' מיהו אית דאמרי דאיסורא איכא אבל מלקות ליכא כר"ש כו' וכן דעת הראב"ד והגיה עליו אמר אברהם אולי סובר זה המחבר שיהיה עובר משש שעות ולמעלה בבל יראה ובל ימצא ואינו כן דשבעת ימים כתיב ולהרב ז"ל דומיה תהלה דכיון דס"ל לר' משה כר' יהודה מוקי לה להאי קרא דשבעת ימים למאי דמוקי ליה ר' יהודה לקבעו חובה בזמן הזה כדאיתא בגמ' והוא ז"ל פריך ליה מאי דפריך בגמ' ר' שמעון לר' יהודה מיהו פסק הרב צ"ע דהא קיי"ל ר' יהודה ור"ש הלכה כר"ש ואם כן היכי פסק כר' יהודה כו' עכ"ל. וכל דבריו ז"ל הנה לכאורה תמוהין הנה הוא ז"ל הרכיב שני דינים להדדי דהתחיל מזה אם יש איסור אכילת חמץ מחצות מה"ת ואם לוקה ע"ז אשר רבינו ז"ל פוסק כן הכא והראב"ד השיגו הכא כמו שבארנו והשגה שהביא אמר אברהם אולי סובר שיהיה עובר משש שעות ולמעלה בבל יראה וב"י וא"כ דז' ימים כתיב זהו לקמן בפ"ג ה"ח לענין בל יראה אם יש מחצות ועד הלילה והלא בתורה כתיב שבעת ימים שאור לא ימצא ולא יראה בכל גבולך שבעת ימים כו' ואשר ע"ז באמת הרה"מ ז"ל כתב דרבינו מודה ליה להראב"ד ז"ל וא"כ מה שכתב עוד הר"ר מנוח ז"ל ולא ד"ת דכיון דר"מ ס"ל כר' יהודה מוקי ליה האי דשבעת ימים כר"י לקבעו חובה לא פגע ולא נגע דהתם קאי