כתר המלך חלק א קו

אלא מדרבנן להם ואי קדשו בהם אשה מקודשת דלענין קדושי אשה שרי אי נהנה בדבר שאינו ניכר ונראה עיי"ש בתוס' אבל א"נ כר"ש דחמץ לאחר הפסח אינו אסור אלא מדרבנן תקשה ל"ל להחליף דמה מרויחין הא לדידהו אסור מדרבנן בין כך וכך וכבר מקשה זה הרשב"א ז"ל בחידושיו ומתרץ בדוחק עיי"ש

וע"כ נ"ל לומר דס"ל לרבינו והפוסקים בזה דהתם בנדרים (דף מו) הוה בעיא דלא איפשטא אי אסור חליפין באיסורי הנאה כמו שמפרש הר"ן ז"ל שם בנדרים דהבעיא הוא בכל איסורי הנאה ולהכי סברי מתחלה הס"ד שם דחליפי איסורי הנאה אסור מדרבנן לדידיה וא"כ א"ל ר' יהודה היא נימא מה מרויחי ולר' יהודה ניחא דירויחו להחליף מאיסור דאורייתא לאיסור דרבנן ודחי ליה דלמא ר"ש היא ובאמת נאמר דחליפי איסורי הנאה נפשוט דאפילו מדרבנן שרי ושפיר מרויחי וכ"ז לפי הס"ד שם אבל לפי המסקנא דקיי"ל דהלכתא כרבא דבודק סכין ונותן לו ואפילו בדאורייתא נמי אמרינן כן דלא שביק התירא ואכיל איסורא וא"כ שפיר נאמר דס"ל דחליפי איסורי הנאה אסור מדרבנן כמו דדחי התם בנדרים דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד ש"ד והברייתא דמחליפין הוא רק לר' יהודה דמרויח בזה דמחליף מאיסור דאורייתא לדרבנן אבל לר"ש דכל עיקר האיסור רק מדרבנן וחליפין נמי איסורי מדרבנן א"כ אינו מרויח כלום ואינו מחליף וא"כ רבינו והפוסקים דפסקו כר"ש דלאחר זמנו אינו אסור אלא מדרבנן ולהכי לא הביאו זה הברייתא דלא אתיא אלא כר' יהודה דמחליף להקל על איסור של דרבנן אבל לא לר"ש דשלו נמי אינו אסור אלא מדרבנן כמבואר ודוק

הלכה אין חייבין כו'. והנה ראיתי הכא בשער המלך שדחק ליישב קושית המהרש"א במס' פסחים (דף מה ע"א) עפ"י מה שכתבו התוס' שם ד"ה משום תימה אמאי לא קאמר נזיר וחמב"פ דרע"ק דריש כל בפ' התערובות כו' והקשה המהרש"א לפ"ז א"כ תקשה לעיל על ר' יוחנן אמאי לא קחשיב נמי שאור בל תקטירו וחמץ בפסח כיון דדריש כל וא"כ בהני דכתיב כל ליחשב כמו דמקשי הגמ' לזעירי

ולענ"ד נ"ל ליישב פשוט דהנה במס' נזיר (דף לז) איתא כל הסוגיא שם דר' אבהו אמר ר"י אומר שם דכל איסורין שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מאיסורי נזיר ושם (דף לח) איתא אר"א כל רביעית שבתורה אין היתר מצטרף לאיסור חוץ מרביעית שבנזיר שהרי אמרה תורה משרא מאי איכא בין ר' יוחנן לר"א א"ב דר"י מרבי ליה אפילו אוכלין ור"א משקין אין מידי אחרינא לא ופירש רש"י ז"ל לר"י מרבי ליה נמי לאוכלין שבנזיר כגון חרצן כו' שמצטרף ד"א עמהן בכזית ור"א משקין מצטרפין משום דבזה מפרש קרא אבל במידי אחרינא לא כגון באוכלין אין היתר מצטרף עמהן וא"כ א"ל ר' יוחנן נמי לא אתי לומר דמה שמצטרף ומה שאינו מצטרף איסור להיתר רק אתי לאשמועינן לאפוקי מדר"א דס"ל רק רביעית שבנזיר מצטרף אבל אוכלין לא אתי לאשמועינן דאפילו אוכלין בנזיר אבל לא לאשמועינן איזה איסורים שמצטרפים אבל הגמ' מקשי רק לזעירי דאומר אף שאור בל תקטירו ונחית למנינא לאשמועינן האיסורים דבהן היתר מצטרף לאיסור והא איכא נמי שאר איסורים כמו חמב"פ אבל לר' יוחנן לא קשה כמו שבארנו ודוק

הלכה ז האוכל מן החמץ עצמו בפסח כל שהו אסור מה"ת שנאמר לא יאכל כו' ע"כ. והנה המפרשים ביארו דרבינו ס"ל לאסור חצי שיעור רק מקרא יתירא דכתיב לא יאכל בצירי והמשל"מ מבאר בשם הרלנ"ח ז"ל דלהכי צריך קרא ללמד, על ח"ש ולא ילפינן מכל שאר איסורין דאסור בהן ח"ש מקרא דכל חלב או משום דחזי לאצטרופי משום דחמב"פ ה"ל שעת הכושר וקילא משאר איסורין וכמו דאמרינן בחולין (דף קכ) דלא אתיא חמץ מנייהו דה"ל שעת הכושר ולהכי צריך ללמוד על ח"ש מלא יאכל. והקשה השער המלך ז"ל הכא מהירושלמי פ"ג דערלה דאיתא לא יאכל לחייב על המאכל כאוכל ד"ר יאשיה ר' יצחק אומר א"צ ומה שרצים הקלים עשה מאכל כאוכל חמב"פ לא כש"כ אלא מה ת"ל לא יאכל אלא לאסרו בהנאה כו'. וא"כ מוכרח דלא כדעת רבינו ז"ל דאל"כ נימא דקרא אתי לחצי שיעור ואכתי לחייב על האוכל כמאכל מנ"ל לר"י וכן לר"י נמי נפקא כו' עכ"ל

והנה פשוט יש לתרץ דהירושלמי אזיל לשיטתו דאיתא בירושלמי (פ"ו דתרומות ה"א) מודה רשב"ל באיסור הנאה ומודה רשב"ל ביוה"כ כו' ע"כ ומפרשי המפרשים שם מודה באיסורי הנאה שהרי נהנה בחצי זית וא"כ גם בחמץ בפסח לפ"ד הירושלמי מודה ר"ל דאסור בחצי שיעור ולפ"ד הירושלמי זה צ"ל דרשב"ל לא יליף מכל חלב ולא מטעם דחזי לאצטרופי דא"כ בכל שאר איסורין נמי ס"ל כן אלא אינו סובר לאסור רק באיסורי הנאה משום דנהנה בח"ש וביוה"כ משום עינוי דלא כתיב ביה אכילה רק עינוי כדברי המפרש שם וא"כ כיון דבזה כ"ע מודו אף בלא לימוד מחלב לא צריך ללמוד מלא יאכל על חמץ לאסור ח"ש דהא הוא מאיסורי הנאה ואסור לכ"ע בלא קרא יתירא ולהכי דריש הירושלמי הקרא דלא יאכל או למאכל כאוכל או לאיסור הנאה וממילא ידעינן חצי שיעור אסור ולמ"ד דאתיא על המאכל כאוכל א"ל דאיסור הנאה דאסור בחמץ ידע בלא זה דס"ל כר' אבהו דאף לא תאכל נמי איסור הנאה במשמע ועל ח"ש לא בעי קרא כיון דאסור בהנאה אבל לדידן דלא מצינו חולק בזה לרשב"ל ואנן ילפינן בכל איסורים ח"ש מחלב ואף באיסורי הנאה וא"כ בחמץ דה"ל שעת הכושר צריך לימוד מקרא דלא יאכל

ועוד הקשה השער המלך וז"ל ומ"מ מ"ש מדכתיב לא יאכל נפ"ל דח"ש אסור אינו נוח לי דא"כ לחזקיה דיליף מלא יאכל לאסור הנאה מנ"ל שהוא אסור בהנאה מדשני לכתוב לא יאכל בצירי דלמא הא דשני לכתוב לא יאכל בצירי לחצי שיעור הוא דאתא דא"ל הוה כתיב לא יאכל לא הוה ידעינן חצי שיעור דלא נפ"ל מחלב דה"ל שעת הכושר ועוד כיון דנפ"ל לחזקיה איסור הנאה מלא יאכל מנ"ל חצי שיעור לאסור אימא דעיקר קרא לא אתיא אלא על א"ה ולא מ"ל דאה"נ דלחזקיה ח"ש מותר בחמב"פ דא"כ ה"ל א"ב זה בין חזקיה לר"א כו' עכ"ל

ונ"ל ליישב הכל כן דהנה שם בגמ' אמר חזקיה מנין לחמב"פ שאסור בהנאה שנאמר לא יאכל חמץ לא יהא בו היתר אכילה ופירש"י ז"ל מדקרינהו לא יאכל משמע דלא יהא בו היתר המביא לידי שום אכילה וסתם הנאות לידי אכילה הן באות שלוקח בדמים דבר מאכל ע"כ

והנה יש לפרש עוד באופן אחר היינו היכא דכתיב לא תאכלו או לא יאכלו בלא צירי וכדומה קאי האיסור על האדם האוכלו ואינו חייב רק אי אכלו כשיעור שהוא כזית מהלמ"מ אבל הכא דשני קרא לכתוב לא יאכל בצירי איכא למימר דמרבי דקאי האיסור לא להאדם האוכלו רק קאי על המאכל דהחמץ לא יאכל ולא יהא בזה היתר אכילה ורק יושבת מן העולם בלא הנאה וא"כ הה"ד חצי שיעור נמי אסור דגם ע"י ח"ש יושבת ע"י אכילת אדם ולא ע"י שריפה או זורה לרוח ויבואר שפיר א"כ בזה דברי הירושלמי ר"פ כל שעה דאומר ויידא אמר לא יאכל חמץ אפילו לכלבים ה"ז בא לאסרו בהנאה מה אנן קיימין אי לכלבו הא הוי איסור הנאה אלא כי נן קיימין אפילו לכלב של אחרים ז"א שאסור להאכילן לבהמת הפקר ופירש הק"ע דאי לאיסור הנאה ידעינן מלא תאכל חמץ אלא כי איצטריך קרא דלא יאכל חמץ לאסור להאכיל אפילו לכלבים אחרים כו' ויבואר נמי כזה דהנה מזה דכתיב לא יאכל בא לרבות האיסור על המאכל דלא יושבת ע"י אכילה ושלא יהנה בו ויושבת רק על השבתה וא"כ אפילו לבהמת הפקר נמי אסור וס"ל להירושלמי כר"א דהנאה אסור מלא תאכל וא"כ זה דכתיב לא יאכל בצירי אתי לבהמת הפקר מטעם זה דבמאכל לא ימצא שום צד היתר אכילה. והנה כ"ז ידעינן מריבוי דקרא וכה"כ דעל הנאה דאף למ"ד דילפינן מלא יאכל לא לקי כמו שמבאר המשל"מ לעיל בפ"ה מהל' יסוה"ת הה"ד נמי אי ידעינן מזה חצי שיעור הוא רק מריבוי על איסור