כתר המלך חלק א קה

(דף כג ע"א) דאמר שם והרי חמץ כו' ותניא ריה"ג אומר תמה ע"ע היאך חמץ אסור בהנאה כל שבעה וכתב רש"י ז"ל תמה ע"ע כו' דס"ל מותר בהנאה כל שבעה וכש"כ לאחר הפסח ופליגי דר' יהודה דאמר חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לקמן (דף כ"ח) עכ"ל. וצריך להבין דבריו ז"ל דמה שייטא הכא דפליגי על ר' יהודה על לאחר זמנו הלא ריה"ג חולק גם על ר"ש ומתיר אף תוך הפסח בהנאה ול"ל להביא כאן איסור אחר זמנו של ר' יהודה אך לפ"ז ניחא דהנה א"נ כדברי הפ"י דלהכי לא ילפינן מק"ו כי היכי דלילקי על הנאה אבל איסור הנאה ידעינן מק"ו ואם כן תקשה מאי מקשה הגמ' על חזקיה מריה"ג הלא אף א"נ דלא כחזקיה נמי תקשה על ריה"ג דהא הוא ס"ל דמותר בהנאה לגמרי ותקשה אכתי נילף מק"ו לאסור וצריך לומר ע"כ דלריה"ג יש איזה לימוד להתיר בהנאה ולא קשה א"כ על חזקיה נמי דע"כ איזה לימוד מגלה לנו דמותר בהנאה להכי מפרש רש"י ז"ל דפליג על ר' יהודה דר' יהודה הא יליף מתלתא קראי וקאמר שם ואידך חד מבעיא לכדריה"ג דאמר מנין לפסח מצרים שאין חימוצו נוהג אלא יום אחד שנאמר וכו' וסמיך ליה ור' יהודה אב"א סמוכין לא דריש ופירש רש"י הילכך דריה"ג לא ס"ל נמצא דרבי יהודה דדריש חד קרא על לאחר זמנו הוא משום דלא דריש סמוכין אבל ריה"ג דדריש סמוכין לזה שאין פ"מ נוהג חמוצו אלא יום אחד לית ליה קרא על לאחר זמנו של ר' יהודה וא"כ ע"כ ס"ל כר"ש דלאחר זמנו שרי מה"ת ואם כן ליכא לדידיה הק"ו משאר איסורי הנאה ושפיר אומר דשרי בהנאה דמק"ו לא מצי למילף ואכתי מקשה שפיר דמלא יאכל לדברי חזקיה נוכל למילף ומשני לך כתיב להתיר הנאה וזהו דברי רש"י ז"ל ופליגא על ר"י דאמר חמץ בפסח אף לאח"ז דהא ריה"ג חולק ע"ז כמבואר וא"כ ליתא הק"ו ושפיר מקשה לחזקיה מריה"ג כמבואר ועיין לקמן בפ"ב מה שבארנו על קושית הפ"י ודוק

הלכה ג אינו לוקה משום בל יראה אלא אם כן קנה חמץ בפסח או חמצו כדי שיעשה בו מעשה אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אע"פ שעבר על בל יראה אינו לוקה מפני שלא עשה מעשה עכ"ל. והנה הנוב"י במהד"ת ח' או"ח סי' מ"ט כתב לתרץ דעת רבינו שלא הביא זה לחלק בין נתחמץ מאליו לנתחמץ מחמת דבר אחר משום דסמך על מה שכתב הכא אינו לוקה משום ב"י אא"כ קנה כו' או חמצו כדי שיעשה בו מעשה משמע מזה דלא בעינן נתחמץ מאליו עכ"ל. ומשמע מזה דמפרש ליה הנוב"י זה שכתב רבינו או חמצו היינו שעירב בו דבר המחמיץ וזה מקרי חמצו בידים להיות בו מעשה אבל אם לש עיסה בפסח והניחה שתחמיץ מאליה לא מקרי מעשה אלא אם כן חמצו בידיו בדבר שהוא מחמיץ וכן כתב הר"ר מנוח ז"ל הכא וז"ל אמר המפרש לאו למימרא שלא ילקה אלא אם כן עירב השאור תוך העיסה ולש אותה בידים אלא אפי' עשה מעשה עיסה בידים ממש אלא שהניח שאור ע"ג העיסה והלך וישב לו ונתחמצה ה"ז לוקה שהנחת השאור מעשה הוא והכי איתא במס' מנחות ע"כ

והנה משמע מדבריו דס"ל כמו הנוב"י שצריך לעשות מעשה להחמיץ ורק בזה די במה שהניח השאור ולענ"ד כ"ז דאינו כן דהא רבינו מסיק הכא אבל אם היה לו חמץ קודם הפסח ובא הפסח ולא ביערו אלא הניחו ברשותו אינו לוקה משמע דרק אי לא עשה בפסח מעשה כלל אלא שהיה לו החמץ מן קודם הפסח אבל אי לש עיסה בפסח והניחה כן עד שתתחמצה מאליה זה מקרי מעשה ולקי ע"ז שפיר ואף דהחימוץ לא עשה בידים ורק העיסה לש בידיו ועשה מעשה ודומה הוא למה שפוסק רבינו בפ"י מה' כלאים ה' ל' דחייב על כל שהייה ושהייה כיון דתחלה היה בו מעשה כדברי רב אשי שם במס' מכות (דף כ"א) ומבאר המל"מ לקמן בפ"ג מה' ביאת המקדש ה' כ"א סד"ה עוד וכן השאגת אריה בסי' ל"ב דלאו דוקא היכא שתחלת העשייה היה באיסור כמו גבי כלאים אלא אפילו היכא שתחלת העשייה היה בהיתר כמו נזיר שבא בקבר בשידה תיבה ומגדל ופרע אחר המעזיבה או בש"ד שאמרו שם דכולם נחשב השהייה כמעשה ולקי וא"כ ה"נ אי לש עיסה בפסח אף דתחלת הלישה היתה בהיתר מ"מ נחשב מעשה אי אח"כ נתחמצה ולוקה ולהכי מסיק רבינו דרק אי הוה לו חמץ קודם הפסח ולא ביער אבל אם התחמץ בפסח לקי אפילו לא חמצו בידיו וכן משמע נמי מדברי הסמ"ג מבואר זה במצות ל"ת מ' ע"ז שכ' אינו לוקה אלא א"כ חמצו כדי שיעשה בו עיסה אלמא דדי לקרות חמצו בידים מה שנעשה עיסה וממילא החמיצה. וכן צריך לומר מה שכתב רבינו לקמן בפי"ט מה' סנהדרין ל"ת צ"ט המקיים חמץ ברשותו כגון שחמץ עיסתו התם נמי אין הכוונה שהחמיצה בידיו אלא שלש העיסה ולא אפה אותה ולא השביתה ונעשית חמץ זהו מקרי מעשה והוה חמץ עיסתו כיון שלא ביערה. ומה שכתב הר"ר מנוח ז"ל והכי איתא במנחות אמת כי כן איתא במס' מנחות (דף נ"ו ע"ב) גבי מנחה אר"א הניח שאור ע"ג עיסה והלך וישב לו ונתחמצה מאליה חייב עליה כמעשה שבת כמעשה צלי של שבת אמנם מזה אין ראיה כלל הכא לגבי חמץ בפסח דהתם גבי מנחות אינו חייב רק אי הקריב חמץ או אכל שירי מנחות חמץ וכן אם עשה מעשה בזה בעת שהוא חמץ לישה ואפיה וכדומה אבל אם לשה והניחה חמץ ולא הקריבה ולא אכל השירים ולא עשה בה שום מעשה בעת שהוא חמץ אין עליו איסור כלום דהכא ליתא איסור בל יראה והשבתה ורק אסור לעשות ולהתעסק בעת שהיא חמוצה ולהכי אי קנה הכא אחד שירי מנחת חמץ אבל לא עשה בה שום מעשה אינו חייב ולהכי שפיר קאמר הגמ' דאם הניח שאור ע"ג העיסה זהו מעשה גמורה של חמץ או לשה או ערכה דחייב על כל אחד ואחד אבל אם לשה בהיתר ונתחמצה מאליה התם אינו חייב דהא לא קעביד איסור כיון דלא הקריב ולא אכל אבל הכא דכיון דנחחמצה ולא מבער אותה בכל שעה עובר על בל יראה ורק הוא לאו שאב"מ ואינו לוקה רק משום דלית ביה מעשה אבל כיון דלש תחלה ועשה בה מעשה שוב חייב על בל יראה כמו שהייה במקדש דחייב על הכניסה דהוא מעשה בהיתר תחלה כמו שמבאר הש"א בסי' ל"ב והמל"מ שם

שוב מצאתי ת"ל בפמ"ג בפתיחה כוללת לה' חמץ ומצה אות ג' כתב יראה לי החמיצה שנתן מים לקמח אע"פ שהחימוץ בא אחר זמן הוה מעשה כנותר כה"ג וכנכנס בשידה לבה"ק כו' אלמא דמבואר כדברינו דזה מקרי מעשה כמבו' ודוק הלכת הלכה ד חמץ שעבר עליו הפסח אסור בהנאה לעולם כו'. והנה המפרשים תמהו על רבינו והפוסקים שהשמיטו דין הברייתא דאיתא במס' חולין (דף ד) חמצן של עוברי עבירה אחר הפסח מותר מיד מפני שמחליפין, ונ"ל לענ"ד ליישב כן דהנה שם בסוגיא אמרינן סברוה ה"מ ר' יהודה היא דאמר חמץ אחר הפסח דאורייתא וקתני מפני שהן מחליפין אלמא לא שביק התירא ואכיל איסורא ממאי דלמא ר"ש היא דאמר חמץ לאחר הפסח דרבנן וכי מקילין בדרבנן בדאורייתא לא ותהוי נמי ר"ש מי קתני שאני אומר החליפו מפני שמחליפין קתני דודאי מחליפין ומה בדרבנן לא שביק התירא ואכיל איסורא בדאורייתא לא כש"כ ע"כ. ופירש רש"י ז"ל שם ואע"ג דהשתא נמי איסור הוא לגביה דהא מתהני מחמץ שעבר עליו הפסח דאי לא דיהיב ליה לעכו"ם לא יהיב ליה דידיה אפ"ה כל מה דמצי למעבד בהתירא פורתא עביד. והתוס' מבארים שם ונראה דמרויחין נמי לגבי דידהו למאי דס"ד השתא דהוי דאורייתא דבחליפין אינו אסור אלא מדרבנן כמו שפירש בקונ' בע"א נ"ד אבל בשאר חליפין אסור מדרבנן כו' ונראה שפשט ליה לרש"י שאסור מדרבנן מטעם שפירש כאן דאל"כ מצינו דמים לחמץ בפסח כו' ומיהו נראה שיש לאסור מדרבנן דבמס' נדרים (דף מז) בעי רמב"ח קונם פירות הללו ע"פ מהו בחליפין ת"ש המקדש בערלה כו' ש"מ דחליפי אה"נ מותרין ודחי דלמא לכתחלה הוא דלא הא דיעבד עבד כו' ע"כ. והנה כ"ז ניחא א"נ כמו דסברוה דר' יהודה היא ולהכי מחליפין שהרויחו בזה דחמץ שלהם שעבר הפסח אסור מדאורייתא וחמץ שמחליפין אינו אסור