כתר המלך חלק א קג

ופוסק כת"ק וראיתי מי שכתב דת"ק ור' יהודה ל"פ דודאי סיד שא"י לקפלו במועד ניוול הוא לה ואפשר שדעת רבינו כו' שאל"כ למה פסק כר"י ואולי פסק כר"י מפני של"מ בברייתא בתכשיטין לסוד בסיד ע"כ. והלח"מ הקשה מדקאמר שם בברייתא ומודה ר"י משמע דאיכא דפליג עליה דאל"כ למאן מודה ומסיק דא"ל דמה דכתב הרה"מ ואפשר דלא פליג היינו הת"ק במשנה אבל אית תנא דפליג להכי אמר ומודה עכ"ל. והנה בירושלמי פ"ק דמע"ק ובפ"ק דע"ז ה"א משמע להדיא דנחלקו דאמר ח"א דנחלקו אם יכול לקפלו במועד מ"מ אסור לר"י וח"א דאם יכול לקפלו אחר המועד נמי מתיר הת"ק אלמא דמפרש דנחלקו בזה ולפ"ד הגמ' דאמרינן דמודה ר"י היכא דיכול לקפלו במועד וא"כ משמע דס"ל כהאי דת"ק ס"ל דאפילו לאחר המועד לקפלו נמי שרי דבמועד ר"י נמי מתיר. ודברי רבינו דפוסק כר' יהודה ניחא עפ"י מה שכתב הכ"מ בפ"א מהל' תמורה ה"ז וז"ל וק"ל שבתוספתא הוא דלת"ק עושים תמורה וי"ל שמאחר שבמשנתנו לא הזכיר משמע דסבר תנא דמתניתין דליתא להאי תוספתא ע"כ וא"כ ה"נ ניחא כיון דהא במשנה אמר ר"י בלא חולק דאם אינו יכול לקפלו במועד אסור דאמר ניוול הוא לה ולא שרי רק היכא שיכול לקפלו וא"כ אף דבברייתא אמר ומודה מ"מ כיון שבמשנה לא הזכיר חולק הלכה כן כדברי הכ"מ שם ודוק

פרק ח הלכה ד בורות שו"מ של יחיד אם היה צריך להם חוטטין אותן ושפין את סדקיהן אבל אין חופרין אותן לכתחלה כו' עכ"ל. וכתב הלח"מ תימה דבגמ' ד"ה קאמר דבברייתא בבור של יחיד וחוטטין אותן אבל לא שפין את סדקיהן וא"כ איך כתב רבינו ושפין את סדקיהן ע"כ והנה נ"ל דצ"ל דלרבינו ע"כ ה"ל גירסא אחרת בשתי הברייתות דברייתא הראשונה שמביא שם דאמר אבל לא חוטטין ולא שפין את סדקיהן וכן בברייתא השניה דאיתא שם אבל לא שפין את סדקיהן נמי גריס איפכא

ונ"ל להביא ראיה לגירסת רבינו ז"ל דשפין את סדקיהן מהא דאיתא בירושלמי פ"א דמוע"ק הל' ב' בית עלמא דר"מ אתפחת במועד ר"ח סבר מימר שרי מן הדא ועושין כל צרכי הרבים א"ל ר"מ ולא תני שמואל אלא להיות שפין את סדקיהן חוטטין גורפין לנו כמו דתנינן תמן החוטט בצינור לקבל צרורות עכ"ל. ופירש הק"ע אלא להיות שפין את סדקיהן אבל להיות תיקוני ממש אסור גורפין לנו כלומר חוטטין כו' א"כ חוטטין דהכא נמי גורפין כו'. והנה צריך לומר דהכא הוה המעשה בדבר שאין הרבים צריכין לו דאם היה דבר שהרבים צריכין לו ודאי אפילו תפירה שרי כמו דאיתא בגמ' שם וצ"ל דהאי ב"ע דאפחית לא היו צריכין לו עוד רבים ולכן אמר דרק שרי שפין את סדקיהן ולחטוט היינו לגרוף אבל לתקוני ממש אסור נמצא דחזינן דדבר שאין רבים צריכין לו שרי לחטוט ולשפין את סדקיהן ובדבר זה הא שוה של יחיד היכא דצריך לשל רבים היכא דא"צ לו וכמו שאומר הגמ' שם בכל הסוגיא וכמו נמי שמבאר הראב"ד ז"ל בפ"ז ה"י ובהרה"מ שם וא"כ כיון דחזינן דבשל רבים היכא שא"צ לו שרי לשפין את סדקיהן ה"נ ביחיד היכא דצריך שרי לשפין את סדקיהן וא"כ שפיר הוא גירסת רבינו דשפין את סדקיהן היכא דיחיד צריך ודוק

הלכה ה עכברים כו' בשדה האילן צד כדרכו ואם היה שדה לבן סמוך לשדה אילן צדין אותן בשדה הלבן בשינוי כדי שלא יכנסו לשדה האילן ויחריבוה ע"כ ועיין בהרה"מ. והכ"מ כתב ואפילו אי גריס ביה כדרכו כגירסת הרי"ף והרא"ש דהשתא קאי את"ק סובר רבינו דמת"ק נשמע לחכמים דכיון דת"ק כי שרי בשדה הלבן כדרכו איירי הסמוך לאילן א"כ חכמים כו' מהדרי ואמרי דאינו צד אלא שלכ"ד וממילא משמע דכשאינה סמוכה לאילנות אינו צד כלל ואפילו שלא כדרכו עכ"ל

ונ"ל להביא ראיה לדעת רבינו מהא דאיתא בירושלמי פ"א ה"ב ניחא בשדה האילן בשדה הלבן אלא שהיא סמוכה לעיר ופירש הק"ע ופריך דניחא בשדה דמותר לצודן דמפסידין אלא בשדה הלבן מ"ט הא לא מפסיד מידי כו' הסמוכה לאילנות דוקא דחיישינן שמא יצא כו' אלמא דס"ל להירושלמי דשדה האילן מותר לצודן דאיכא פסידא אבל לא בשדה לבן כ"א הסמוכה לשדה האילן וזהו כדברי רבינו דאפילו מ"ד דצד שלא כדרכו בשדה לבן הסמוכה לשדה האילן דוקא אבל א"ל דליכא פסידא אסור אפילו שלא כדרכו ודוק

הלכה ו כותל כו' ואם היה גוהה סותרו מפני הסכנה ובונהו כדרכו עכ"ל. וכתב בהגמ"מ וז"ל בירושלמי מפרש דהתירו סופו משום תחלתו והא דלא קחשיב ליה במסכת ביצה בהדי הנך דהתירו סופן משום תחלתן משום דלא קחשיב ליה אלא הנך דאיירי ביו"ט עצמו ולא בחוה"מ עכ"ל. ובק"ע הכא על הירושלמי בפ"א ה"ד הקשה זה והניח בקושיא. והנה על תירוץ של ההגמ"מ שלא קחשיב רק מה שביו"ט ולא שבחוה"מ קשה לענ"ד מגמ' דביצה (דף יא) שם דאמר רחבא אר"י הפותח חביתו ומתחיל בעיסתו ע"ג הרגל ואליבא דר"י דאמר יגמור וזהו לא ביו"ט עצמו דכל ימות הרגל כטהורה שויוה רבנן לטומאת ע"ה ופלוגתייהו היא באחר הרגל אלמא דמיירי גם מה שאחר יו"ט נמי ואף דעולא לא קחשיב שם רק ג' דברים אמרינן משום דבפלוגתא לא קמיירי ולא אמר דמיירי רק מה שביו"ט עצמו: אמנם יש ליישב הקושיא פשוט עפ"י מה דכתבו התוס' במס' ר"ה (דף כג ע"ב) ד"ה שיהו הא דלא קחשיב בפ"ק דביצה גבי דברים שהתירו שופן משום תחלתן משום דבהך ל"ק מידי דמתניתין היא דאכל הני דהתם פריך תנינא ומשני להו עכ"ל. וא"כ ה"נ ניחא דודאי הוא כן הטעם משום דהתירו סופו משום תחלתו ס"ל הכא ורק דלא מצי לתרץ כמו התם בביצה ס"ד אמינא קמ"ל כו' ולהכי לא קחשיב כמבואר

וזהו ג"כ דברי הט"ז ביו"ד (סי' רסו ס"ק א) וזה עדיף טפי מהנך ג' דברים שאמר עולא פ"ק דביצה שהתירו כו' ולא חשבו עולא כי פשוט הוא והנך ג' דברים יש בו חידושים כדאיתא שם וכוונתו נמי כדברי התוס' דלא קחשיב רק מה שאומר שם תנינא כו'. ובאו"ח (סי' שח) הקשה הט"ז מ"ט לא קחשיב שם בהנך דברים שהתירו כו' דין דההולך במים ביוה"כ דשרי בחזרה שלא יכשל ולא יבא בהליכה והניח בצ"ע וגם זה יש ליישב עפ"י מה דכתבו התוס' בר"ה דל"מ לומר תנינא ולאסוקי כו'. והנה קושית הגמ"מ והט"ז (בסי' שא) יש ליישב בל"ז עפ"י מה דכתב הצל"ח במס' ביצה (דף יז) בשם המאירי ז"ל ליישב מה דלא קחשיב בהדי הנך שהתירו סופן כו' רק הנך מה ששנה במשנה ולא בברייתא כמו רדיית הפת וחזרת סולם וא"כ ה"נ הני כולהו דלא קתני להו במשנה לא חשיב ליה שם כי זה שהכותל גוהה וכן ההולך במים הוא רק ברייתא ודוק

הלכה טו וסוס שרוכב עליו מותר וכו' ולסרקו כדי ליפותו כו'. והנה הב"י באו"ח (סי' תקלו) הביא בשם רבינו והסמ"ג וכן הביא בש"ע שם והטור השמיטו וצריך טעם ע"ז. ונ"ל לומר דלהכי השמיט זה הטור ז"ל דהנה התוס' כתבו שם (דף י ע"ב) סרוקי סוסיא שפירש בקונטרס אושטניר א"נ דהא קיי"ל דבין קירוד ובין קירצוף שרי לר"ש דס"ל דבר שא"מ מותר בביצה (דף כג) וקיי"ל כותיה אלא ענין אחר הוא עכ"ל. ופשוט י"ל דברי רש"י ז"ל לפי גירסת הרא"ש והערוך ז"ל רב שריא לסרוקי ורב הא ס"ל במס' שבת (דף כב) דאין הלכה כר"ש בגרירה דס"ל דבר שאינו מתכוין אסור וא"כ לפ"ז אסור לרב ביו"ט דשא"מ ובחוה"מ שרי לכ"ע ואפילו אי גרסינן נמי רבא ניחא דהא רש"י ז"ל כתב לסרוק במסרק של ברזל והתוס' כתבו במס' ביצה (דף כג) ד"ה ושלש פירש ר"י דהלכה כר"ש דמתיר ודוקא במגררת של עץ שאינו עושה חבורה אבל במגררת שלנו שהן של