כתם פז על ספר הזהר צד

ויכל אלהים ביום השביעי דא אוריתא שבע"פ ראיהי יום שביעי וכו' כבר ידעת כי אין למדותיו יתברך שם קבוע לא במספר הימים ולא במספר המנין רצוני שתקרא תמיד המדה ראשונה או שניה או שלישית בקביעות כי לפעמים תקרא הבינה שלישית לגבי הכתר וראשונה אל הבנין בהיות השלש נכללים בה. וכן החסד יקרא רביעית לגבי הכת"ר ויקרא יום ראשון לגבי ימי בראשית ושביעית אל העטרת כאשר נקראת העטרת שביעית אליה וכן הגבורה נקראת חמישית לגבי הכתר ונקראת יום שני לגבי החסד. וכן התפארת נקראת ששית לגבי הכת"ר ונקרא שלישי לגבי הימים וכן היסוד נקרא שביעי לגבי הבי"נה שהיא ראש הנהר והיסוד סוף הנהר וזה שביעי לזה וזה שביעי לזה. וכן העטרה נקראת שביעי אל החסד ושמינית אל הבי"נה גם נקראת שביעי בהיותה בחבור היסוד כי גם שהיא נקראת ע"ש ביום השבת שהוא זמן הזיווג נקראת שביעי כי מטרוניתא עם מלכא מלכא אקרי ואל הסוד הזה אמר ויכל אלהים ביום השביעי דא אוריתא דבע"פ דאיהי יום ז' והכוונה כי במדה זאת האחרונה שכלל האל יתברך עלמא דאיהו קיומא דכלא ואמר כי לכך לא ייחס אליה הכתוב כל המלאכה ולא אמר ויכל אלהים ביום הז' כל מלאכתו אלא מלאכתו לפי שהיא עושה ופועלת מלאכה בכח המשפיע בה שהוא התפארת שנקרא תורה שבכת"ב ונקרא תורה שבכתב לפי שהבינה אמו של תפארת נקראת כתב ביען בה נרשמו האותיות וההויות שהיו בעמקי האי"ן דרך נתיבות החכמה וע"כ נקראת כתב כלומר רושם מה שהיה נסתר והתפארת נקרא תורה שהיא בכת"ב ולפי שהעטרת לא תוציא שום מלאכה או מעשה כי אם בכח תור"ה שבכתב לכן לא נתיחס אליה כל מלאכה רק מלאכה שהיא פועלת מכח אשר למעלה ממנה וכן הדמיון עצמו בתורה שבע"פ שהוא התלמוד בי"ג מדותיו שהתורה נדרשת בהם עיקרם שרשם הוא תורה שבכתב וזהו אמרו מלאכתו אשר עשה ולא כל מלאכתו דהא תורה שבכתב אפיק כלא בתוקפא דכתב דאפיק מחכמה.

תלת זמנין הכא יום השביעי וכו' אמר שנרמזו בכתוב הזה השלש מדות שנקראו שבת הראשון ויכל אלהים ביום הז' על העטרת שבה נשתכלל העולם כמו שנתבאר וישבות ביום השביעי דא יסודא דעלמא שהוא נקודה אל השש קצוות אשר עליו נבנות כיסוד אל הבנין והשלישי דויברך יבאר בהדיא אלא שהכניס סברת רב ייסא סבא בתווך לפי שהוא חולק עליו בוישבות ביום הז' ואמר ובספרא דרב ייסא סבא דא יובלא כי לא יקרא שביתה גמורה כי אם העה"ב ושעל סוד זה נאמר בו מכל מלאכתו דמניה נפיק כלא והכוונ' לומר כי בשוב הכל לנרתקו ישבתו כל המלאכות שיצאו ממנו ואליה יתיחס השביתה ולא אל היסוד ות"ק אמר ואנן דא הוא יסודא דקאמרן וביאר הטעם ואמר דהא נייחא ביה הוי יתיר מכלא אמר כי לגבי הזיווג ההוא יקרא מנוחה ושביתה והבן כאשר יבא.

לפנים ביה נייחא דעילאין ותתאין ביה שבתא לנייחא. ויברך אלהים את יום השביעי דא כהן גדול הוא החס"ד שהוא ג"כ שביעי אל העטרת והוא הנוטל בראש וראוי ליקר' שביעי ועיקר בהיות שברכ' כל הימים ביה שריין מלמעלה להתברך הכל ממנו ר' ייסא סבא אמר הנך תרי חד ביסודא דעלמ' וחד בעמודא דאמצעיתא ( זה נוסחת הרב) אבל הני תלת חד דמעלי שבתא דלילי'. וחד דיומא וחד דעלמא דאתי הנך תרי גרסי' ולא גרסינן הני תרי וביאור הענין כי מצינו כתוב אחד אומר ראו כי יי' נתן לכם את השבת וכו' ונזכר בכתוב ההוא יום השביעי שני פעמים שנאמר אל יצא איש ממקומו ביום השביעי וסמיך ליה וישבתו העם ביום השביעי ואמר כי אין ספק שהכתוב ההוא שלא נזכר בו שביעי רק שני פעמים שהרמז על היסוד ועל התפארת אמנם בכתוב שלפנינו שנז' בו שלש פעמים שביעי הרמז על מדת לי"לה שנקראת ע"ש ועל מדת הי"ום שהוא היסוד ועל הבי"נה שהוא שבת הגדול ויקדש אותו למאן לההוא אתר דאת קיימא שרייא ביה שהיא העטרת שהיא היא המקודשת בטבעת זו כאשר נתבאר בתיקון חמישי ועלה אתמר קורטא בגולמא נעיץ בעזקא וכבר נתבאר בתחלת הפרשה והוא אמרו ויקדש אותו למאן לההוא אתר שהברית העליון שרוי שם כי שם צוה יי' את הברכה ובהאי אתר שריין כל קדושין דלעילא כלומר ביסו"ד ונפק מניה לכנסת ישראל למיהב לה תפנוקי להם פנג לפי שהיא נקראת לחם עוני ותתרווה תמיד מלחם פנג העליון שהוא מתיחס אל הפנג לתשיבותו ויאמר שהוא אפרסמון והוא לחמה של עטרת והסוד מאש"ר שמנה לחמו והוא יתן מעדני מלך ומלת אשר רמזו ידוע בסוד באשרי כי אשרוני בנות. ומלת והוא ידוע שהרמז על הכת"ר והו"א ידע את מקומה כי משם יבא הזרע אל הברית וממנו שמנה לחמו של לחם עונ"י וישוב לחם פנ"ג וע"ד ויקדש אותו ההוא את קיימ' הוא המקדש בביאה ובו שבת ביה נייחא דכלא ביה נייחא דעלאין ותתאין פי' על ידו ינוחו האיברים העליוני' המשפיעים וגם התחתונים המקבלים כי כלם ינוחו המשפיע בהפליט השפעתו. והמקבל בקבלת מזונו והבן כי הם מדמים צורה ליוצרה.

אשר ברא אלהים מכללא דזכור נפקא שמור יפרש מלת אש"ר על היסוד כי הוא אושר העטרת וממנו היא עצם מעצמיו ושיעור הכתוב אשר הוא ברא מדת אלהים דמכללא דזכו"ר נפיק שמו"ר לתקון העולם.

לעשות דא אומנא דעלמא אמר כי נתיחס אליה העשיה בעבור שהיא אומן לעולם המעשה וז"א לעשות למעבד עבידתא דכלא:

תו פריש ר"ש מלה יביא ראיה לדבריו שדרש השלשה שביעיות הנז' בכתוב האחד על ע"ש והאחד על היסוד והאחד על החסד מהכתוב הזה שנזכר בו בפי' החסד והוא שומ"ר הברי"ת והחס"ד הנה שלשתם נרמזים בכתוב כי שומ"ר הוא מדת שמו"ר והברית והחס"ד מבוארים ואגב ארחיה יבאר למה נקראת העטרת שומר כי הוא שומר הפתח לב"ל יקרב איש זר אל הקדש וכבר ידעת כי חנו"ך שומר הפתח על הסוד הזה נקרא בן.

ביה תליין כל עבידאן כל המעשים נעשים על יד השומר הזה.

ודאי אשר ברא אלהים לעשות לשכללא ולאתקנא כלא כל יומא ויומא כי על ידה כל מעשה של כל יום ויום יצא לפועל כאשר תעבורנה הוראת כל הכוכבים אשר למעלה מהלבנה על ידי הלבנה אל העולם השפל כי היא משככת אותם כן העטרת הוציאה מעשה של כל הימי"ם העליונים לפועל ולאפקא רוחין ונשמתין ואפינו רוחין ושדין רוחין ונשמתין מצד הימין ורוחין ושדין מצד השמאל שלא נגמרה מלאכתן ודייק מלת לעשות שנעשו רוחותיהם ולא הספיק לבראו' גופם עד שקדש היום כמו שיבוא.

ואי תימא לאו אינון תיקונא דעלמא הוא הדבר שביארנו למעלה בכתוב וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב אם אינו מצד עצמו טוב הנה מפאת הנמשך ממנו ההוא יקרא טוב והוא אמרו לאו הכי דהא אינון תיקוני דעלמא בגין לאלקאה בהו לחייבי עלמא כי כל הדבק אל הרע הרע עצמו מייסרו וממנו הוא נוטל אפופוסין שלו.

ת"ח מה כתיב בשלמה והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם וכבר נתבאר כי פי' נגעי בני אדם הם השדים המתהוים מקרי לילה שלי"לית היא נוטלת כח הזרע ההוא ומתהוים ממנו השדים הם הנקראים נגעי בני אדם והם עצמם הם המיסרים את בעליהם ולכך אנו מקיפים מטת המת בשבע הקפות כדי שלא יקרבו למטתו שידין ורוחין ושלמה ע"ה נתיסר באשמדאי כדאיתא בגיטין בפ' מי שאחזו באותו מעשה כשכבשו לאשמדאי יומא חד הוה קאי לחודיה א"ל כתיב כתועפות ראם לו ואמרינן כתועפות אלו מלאכי השרת ראם אלו השדי' מאי רבותייכו מינן שנשתבח הב"ה בכם א"ל שקול שושילת' מנאי והב לי עזקתך ואחזי לך רבותאי שקליה לשושילת' מניה ויהב ליה עזקתיה שהיה שם חקוק עליה בלעיה אותביה לחדא גפא ברקיעא ולחדא גפא בארעא פתקיה ד' מאה פרסי על ההיא שעתא אמר שלמה מה יתרון לאדם בכל עמלו ואמרו כל היכא דמטא הוה אמר אני קהלת כי מטא לסנהדרין אמור רבנן מכדי שוטה בחדא מלתא לא סריך מאי האי א"ל לבניהו קא בעי לך מלכא לגביה אמר להו לא שלחו למלכוות קא אתי מלכא לגביכו שלחו לו אין קא אתי שלחו להו בדקו בכרעיה לפי שרגלו של שד דומים לשל תרנגול שלחו להו במזקיה קא אתי פי' באנפלאות וקא תבע להו בנדותייהו וקא תבע נמי לבת שבע אמיה אתיוה לשלמה והבו ליה עזקתא דחקיק עליה שם ושושילתא דחקיק עליה שם כי עייל חזייה פרח ואפילו הכי הוה ליה ביעתותא מניה והיינו דכתי' הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וכו' מפחד בלילות וזהו והוכחתיו בשבט אנשים ובנגעי בני אדם אלין אינון מזיקין.

ת"ח בשעת' דאתבריאו אתקדש יומא ואשתארו רוחא בלא גופא בכוונת מכוון יתברך שמו היה זה כי ממנו לא יפלא כל דבר וברצונו נשארו רוחות בלא הרכבה מד' יסודות. ומסטר שמאלא אינון מצד המשך לא מצד ימין והאוריי וע"ד בגין דלא אשתכללו ואינון פגימין כי מסוד יהי מאר"ת שהיא פגימתה של לבנה באים שמא קדישא לא שריא בהו כשם שנקראים המלאכים בשם א"ל מי"כאל גברי"אל אוריאל רפאל וכן כלם ודחילו דלהון משמא קדישא כשמשביעים אותם בו פוחדים מהשם ובורחים ואינם מזיקים. ויאמר כי האיש ההולך ערירי בלא בנים שלא נתעסק בפריה ורביה כשיוצא' נשמתו ממנו אינה נכנסת בפרגוד וצריך להביאה בגלגול כי האילן שאינו מצליח עוקרין אותו ממקומו ושותלין אותו במקום אחר ומצליח בסוד ועפר אחר יקח וטח את הבית באשר יבוא במקומו ב"ה בגין דשמא קדישא ישתלים כי מעט את הדמו"ת וצריך לתקן את אשר עותו. ת"ח הני בריין פגימאן אינון מעילא ומתתא שאינם לא מן העליונים בזכותם ובאיכותם ולא מן התחתונים שלא נתלבשו ביסודות. ואלין ברא אלהים לעשות דלא אשתלימו לעילא ותתא מלת לעשות דריש כי משמע שלא נגמר המעשה. ואי תימא הא רוחין אינון אמאי לאו לעילא כלומר בשלמא למטה ניחא שלא נתלבשו אבל למעלה הרי הם רוחות פורחות באויר ויהיו נקראים מן העליונים אלא כיון דלא אשתלימו לתתא בארעא לא אשתלימו לעילא פי' אחר שנבראו להתלבש למטה ולא נתלבשו נמצא קרח מכאן ומכאן. ומתכסיין מעינא דבני נשא כי לא ניתן לעין רשות לראותם וכמ"ש אבא בנימין אלמלא ניתנה רשות לעין לראות אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקים וקיימי לקבלייהו לאבאשא לון שעל ידיהם נענשים בני אדם בחולאים רבים ובעלי הרפואה מרחיקים זה וכבר באו בתלמוד מעשים רבים יורו על זה כענין רב יצחק בר שמואל בר מרתא דאיקלע לההוא אושפיזא אתיו ליה משחא במנא שף נפקן ליה צמחי באפיה נפק לשוקא חזיתיה ההיא אתתא אמרה זיקא דחמת קא חזינא הכא אמרה ליה מלתא ואתסי וכמו שהביאו בברכות ברבי ישמעאל בן אלישע ג' דברים סח לי סוריאל שר הפנים אל תטול חלוקך שחרית מיד השמש ואל תטול ידיך מיד משלא נטל ידיו ואל תחזיר כוס אספרגוס אלא למי שנתנו לך מפני שתכסיפת ואמרי לה אסתגלנית של מלאכי חבלה יושבים ומצפים לו לאדם אימתי יבוא אדם לידי אחד מהם וילכד אשר יראה מהם שיש דברים שאין השכל שופטן והמזיקים מזומני' להעניש בהם בני אדם והוא אמרו וקיימי לקבליהו לאבאשא לון והא אוקמוה בתר דאתברו רוחין אתטמרו אינון רוחין בעינא דרחייא בתר רחייא דנוקבי דתהומא רבה לפי שנבראו ערב שבת בין השמשות ובהכנס השבת הם נחבאי' ואינם שולטים עד מוצאי שבת כיון דנפק קדושא דיומא ולא אשתלימו נפקן לעלמא וכו' כי קוו למוצאי שבת שהוא חול אולי יגמר מלאכתם שלא הספיק ע"ש לגמור וכשלא נגמרו כי אין עוד מלאכה כמ"ש ויכל אלהים מלאכתו וכו' נשארו בעולם להזיק ובעא עלמא נטורא מניהו וע"כ תקנו לומר במוצאי שבת שיר של פגעים. דהא כדין כל סטר שמאלא אתער ואשא דגהינם מלהטא ללהט הרשעים שנחו ביום השבת אזלין ומשטטן בעלמא ובעאן לאתלבשא בגופא ולא יכלין כי זאת היא תשוקתם תמיד ולפעמים יכנסו בגופות בני אדם אשר סר צלם מעליהם כי מי אשר צל אלהים על ראשו אין להם רשות להזיקו כעובדא דההיא אתתא דהוה קא מהדרא למשקל עפרא מתותי כרעיה דרבי חנינא אמר אי מסתייעת זיל עביד אין עוד מלבדו כתיב. ויביא הסוד למה הם בורחים בע"ש ומתחבאים ואמר ת"ח כד אתקדש יומא וכו' סוכת שלום שריא ואתפרישת בעלמא מבואר הוא כי כשזה קם זה נופל כשהרחמים מתעוררים הדין בטל כשיופיע האור החשך בורח. ולא בעינן לצלאה על נטירו בשבת כשם שאנו מתפללים בחול והגן בעדנו ושמור צאתנו ובואנו וכו' לפי שהש"בת שומ"ר ישראל הוא. סוכת שלום אתפריש' על עלמא היא כנסת ישראל שהיא סוכתו של מדת הי"סוד הנקרא שלו"ם הבית. אמאי על ירושלים כלומר בשלמא על ישראל צריכים פרישת הסוכה אבל על ירושלים שהוא הבנין מעצים ואבנים אמאי אלא דא מדורא דההוא סוכה ויתקדש הבית בשורן בו בסוד ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבוד"י. ת"ח בשעתא דישראל מברכים ומזמנים להאי סוכת שלום כדין קדושתא עילאה היא א"ם הבני"ם נחתא ופרישת גדפהא וכו' להשפיע אל סוכת שלום להמצי' נשמות חדשות לבניה השומרים והממתינים זיווגם לע"ש. מ"ט בגין דבה נשמתין שריין הבאות מבי"נה ומינה נפקין כי היא המוציאה אותם. תו אר"ש ע"ד תנינן שבת דוגמא דעלמא דאתי כי בהיות הי"סוד עם העטרת בחבור א' יחוייב להמשיך השפע מהבי"נה ח"כ יסוד ובינה דבר אחד הם. וההוא תוספת דנשמתא מרזא דזכור פי' מסוד הברי"ת שהיא הבי"נה כי הבינה הוא סוד הי"סוד משם באה נפש יתירה ביום השבת ובההוא תוספת חדאן ואתנשי מניהו כל מלין דחול. סגולה מורגשת בכל עם בני ישראל כי גם אם יהיה הישראלי בימי החול במצוקה וצרה בבוא יום השבת ישכח רישו שנאמר ביום הניח יי' לך מעצבך ומרגזך ולמעלה מהכתוב הזה בזמן הגאולה נאמר ולקחום עמים והביאום אל מקומם והתנחלום בית ישראל על אדמת יי' לעבדים ולשפחות כי אז יהיה לנו מנוחה כיום השבת. בליליא דשבתא בעי בר נש לאטעמא מכלא מכל התבשילין שיבשלו בבית מעט מכל אחד כי ירמוז כי העטרת כלולה מכל הנועם העליון. ובלבד דלא יפגים מיכלא ליומא תבשיל א' צריך שלא יטעום ממנו כדי שישאר שלם לכבוד מדת היום. וסעודת הלילה מיוחסת אליה ואם יהיה לו שני תבשילין לשני הסעודות של יום יותר טוב. וכ"ש אי סליק יתיר ליומא שבשל תבשילין הרבה לענג שבת כדי שיטעום מהם ויניח שני תבשילין לשני הסעודות שלמים ולזעיר בתרי תבשילין סגיא ר"ל לכל הפחות צריך ב' תבשילין ליום ועם סעודת הלילה הם ג' סעודות.