כתם פז על ספר הזהר עג

רבי יוסי אמר כד הוו אלין דרין דקין אזלין בעלמא הוו מטרטשי ארעא לפי שהיו באים משרש נחש המשחית והוו רמיין לעילאי ותתאי ביען הורכב כחו של נחש בזרעו של אדם במעי חוה כמו שנתבאר נתגלמו הרוחות ההם והיו דומים לאלה ולאלה:

תוספתא בשעתא דברא קב"ה לאדם אעיל ליה בג"ע גרסינן ול"ג ברא ליה בג"ע שהרי אז"ל וייצר יי' אלהים את האדם עפר מן האדמה ממקום כפרתו נבראו כד"א מזבח אדמה תעשה לי אמר הקב"ה הריני עושה אותו ממקום כפרתו והלואי שיעמוד ומקום כפרתו הוא בית המקדש שהוא נקודת העולם כדי שתהיה יצירתו מכל חלקי העולם שהוא היה חלתו של עולם כחלה הזאת הנטלת מכל חלקי העסה וכמ"ש כאשה הזאת שהיא מקשקשת עיסתה ומגבהת חלתה מבנתים וכן דרשו ואיש תרומות יהרסנה זה אדם הא' שהוא גמר חלתו של עולם כד"א חלה תרימו תרומה והוא כוונת רז"ל שאמרו שהוצבר עפרו מכל העולם כי הנקודה היא מתפשטת לכל חלקי העגולה ועכ"א ז"ל ששלמה היה יודע משתיתה של ארץ ורואה איזה חלק ראוי לעשות פלפלין ונוטעו שם וכו' והסוד מציון מכלל יופי משם נשתכלל כל העולם ומשם לוקח עפרו של אדם ואחר שבראו משם הכניסו לג"ע וראיה לזה ויטע יי' אלהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם שנאמר אחר יצירתו ובענין גירושיו נאמר וישלחהו יי' מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם ופקדיה על ז' מצות כמו שנתבארו בכתוב ויצו יי' אלהים וכבר נתבאר ענינ' למעלה. ואתגרש מג"ע כשעבר על מצות קונו ותרי מלאכי שמיא עזא ועזאל וכו' הנה קרא אותם מלאכי שמיא למעט בכבודם על שקטרגו בבריאתו של אדם ובכל מקום שתמצא לרבותינו מדברים בענין הזה מזכירים אותם בשם מלאכי השרת וכמ"ש במסכת סנהדרין אמר רב יהודה אמר רב בשעה שבקש הקב"ה לברוא את האדם ברא כת אחת של מלאכי השרת א"ל רצונכם נעשה אדם א"ל מה מעשיו א"ל כך וכך א"ל מה אנוש כי תזכרנו הושיט אצבעו הקטנה ושרפם וכן כת שניה כת שלישית אמרה ראשונים שאמרו לפניך מה הועילו כל העולם כלו שלך הוא כל מה שאתה רוצה לעשו' בעולמך עשה כיון שהגיע לדור המבול ולדור הפלגה א"ל רבש"ע לא יפה אמרו ראשוני' לפניך א"ל עד זקנה אני הוא ועד שיבה אני אסבול. הנה יתבאר כי קודם הקטרוג נקראו מלאכי השרת ואחר הקטרוג יקראם רשב"י מלאכי שמיא ומזה תבין כוונתם בהושיט אצבעו קטנה ביניהם למה אצבעו קטנה והטעם לפי שהשמים נקראים מעשה אצבעותיו של הקב"ה כמ"ש כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך ולפי שקטרגו על רצונו של הקב"ה הפילם מקדושתם למטה למטה מהרקיעים כלם ברקיע המיוחס לאצבע קטנה ולשון רז"ל למה נקראו נפילים לפי שהפילם הקב"ה מקדושתם ומשם ירדו ונתגלמו למטה בארץ כאשר יבוא במקומו ב"ה בארוכה.

אמרו קמי קב"ה אלו הוינן בארעא הוינן זכאין והשיבם הקב"ה וכי אתון יכלין על יצרא בישא היצר הרע שברא הקב"ה הוא דבר קשה כי מי ומי הוא אשר ינצח אותו ויכניעו וכבר אמרו ז"ל בפ' אין עומדין א"ר חמא בר חנינא אלמלא שלש מקראות הללו נתמוטטו רגליהם של שונאי ישראל חד ואשר הרעותי וחד כחומר ביד היוצר כן אתם בידי בית ישראל וחד והסירותי את לב האבן מבשרכם ועל זה א"ל הקב"ה וכי אתון יכלין על יצרא בישא כלומר שיש לו לאדם התנצלות גדול גם אם יחטא והם השיבו יכלין מיד אפיל לון קב"ה שנאמר הנפילים היו בארץ וכו' ובשעתא דנחתו לארעא עאל בהון יצר הרע אחר שנתגלמו באויר וירדו לארץ כאשר יבוא לפנים חאבו ואתעקרו מקדושתיהו שאלו לא חטאו היו שבים למקומם ולקדושתם ואחר שטעמו טעם הנאת הגוף לא יכלו עוד לעלות ודעת רבי יצחק כי אלה הנפילים היו בלא שום הרכבה ותערובת זרע האדם רק אלהיים פשוטים. ודעת רבי חייא שהם בניו של קין. כי כשבא נחש על חוה ובא אח"כ אדם עליה מצא הזוהמא ההיא סבה ועלה להתלבש בזרעו של אדם כמו שביארתי למעלה ויאחר שנתלבש בקין ילד קין בנים והם הם בני האלהים לדעת רבי חייא. ורבי יהודה סובר כי אפי' אותם בני הנפילים נקראים בני האלהים כי נתפשט זה הכנוי אפי' לבניהם אחריהם והמחלו' הזה נפל להם מתוך הכתובים וזה כי כתוב א' אומר ויראו בני האלהים את בנות האדם וכתוב א' אומר הנפילים היו בארץ ואמר וגם אחרי כן אשר יבואו בני האלהים אל בנות האדם והלא כבר נאמר ויראו בני האלהים את בנות האדם ועז"א רבי יהודה כי גם בני הנפילים נקראו בני האלהים. רבי יוסי אמר המה הגבורים אשר מעולם מעולם ממש וכו' אמר זה לאפוקי סברת רבים ונכבדים שאלה בני האלהים אינם כת מלאכים כי שם אלהים משותף גם לדיינים ולאילי הארץ וכן כתב רש"י בני האלהים בני השרים והשופטים. ובב"ר ויראו בני האלהים בני דייניא כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה כומרייא גנבין אלהייא מאן מומי ביה מאן מקרב (פי' כיון שהכומרים גונבים ע"ז מורים שאין בה ממש מי נשבע בה ומי מקריב לה קרבן) ולמה קורא אותם בני האלהים שהרבו ימים בלי צער ובלא יסורין וכ"כ למה כדי לעמוד על התקופות ועל המזלות ועוד אמרו שם ר' שמעון ן' יוחאי מקלל לכל מאן דקרי להון בני אלהייא והכוונה לקלל רשב"י למאן דקרי להון בני האלהים כלומר בני הדיינים והשופטים לפי שדעתו של רשב"י הוא כי בני האלהים הנזכרים בכתוב הם מלאכים ממש ואם יקרא לבני השופטים בני האלהים כאילו הם מכחישים בענינו של עזא ועזאל. ומה שהכריח לרבים ונכבדים לפרש בני האלהים היו בני גדולי הארץ כמו שכתבנו היה לפי שיבואו בני האדם להאמין כי יש באיפשרות להגשם הדבר הרוחני ולהתלבש בבשר אדם ומתוך כך יבואו לראות כבלע הקדש ח"ו ותשובת הויכוח הזה ידוע כי האל יתברך יכול לשנות בריותיו כאשר יחפיץ להוריד ולהפיל עזא ועזאל ממקום קדושתם ולהעלות את חנוך עד שיעשה בשרו לפיד אש ולשומו למעלה על מרכבתו יתב' אבל הסבה הראשונה ח"ו ח"ו תתעלה מכל מחשבה ורעיון משום גשמות כי זהו מן הנמנע מצד עצמו וזהו דעת רבי יוסי בכאן שאמר המה הגבורים אשר מעולם מעולם דייקא אנשי השם דייקא שהרמז על העטרת כמו שנודע כי היא נקראת עול"ם מן העולם ועד העולם ונקראת ש"ם בנוקבו שם ואמר כי אלה בני האלהים הגבורים היו מכת אנשי הש"ם אלא שנפלו מקדושתם כמו שאמרנו על שקטרגו בבריאת אדם. ורבי חייא הוסיף עוד ביאור ואמר כי אמרו אשר מעולם אין הכוונה רק מצד שמאל העטרת כי משם מתפשט הדין למטה ומשם הם נמשכים הגבורות לצד מטה ושאותם הגבורים הנז' בכתוב אשר היו בארץ משם בא כוחם לא מצד הימין וכמו שיתבאר בפרשת אחרי מות כי סוד הששים הגבורים סביב לה הם מצד שמאלא והוא אמרו א"ר חייא אשר מעולם מעולם דא הוו וגוברין גברין דסטרא בישא הוו כלומר שבאו מכח הרע שבעץ הדעת דכתיב אנשי הש"ם אנשי שם לא כתיב שאלו כתב אנשי שם היה משמע שהם בני אדם כמו שנא' בנשיאי עדה אנשי שם אמנם כשכתב בה"א הידיעה רמז כי מכח הש"ם הידוע באו מצד השמאל מצד הגבור"ה למטה והביא ראיה לדבריו ואמר כגוונא דא כתיב זכור רחמיך יי' וחסדיך כי מעולם המה כלומר דכוותה מצד ימין זכור רחמיך יי' וחסדיך כי מעו"לם המה כלומר מן העטרת הם נמשכים למטה מצד הימין כי כשם שהרחמים נמצאים מצד ימינה כך הדין נמצא מצד שמאלה והוא אמרו מעולם ודאי נטל לון קב"ה ואינון אבהן קדמאי למהוי רתיכא קדישא אוף הכא המה הגבורים אשר מעול"ם ודאי כלומר מצד שמאלה. ומאי הוא כלומר ומי הוא הנקרא עול"ם דא מטתו של שלמה דכתיב ששים גבורים סביב לה וכבר ידעת כי הגבורים האלה סביב הכסא משמאלא. ומ"ש רבי אחא כלהו בני אלהים כלהו בני אלהים אקרון עד לא אתבסמת הוא סוד ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום לפני מלוך מלך לבני ישראל שהרמז שבשעה שברא הקב"ה את העולם היה במדת הדין האדומה וראה שאין העולם מתקיים עמד ושתף מדת רחמים ואתבסמת האר"ץ הידועה וא"כ בבחינה שעדיין לא נתבסמה כלם נקראים בני אלהים ובעלי הדין. והביא ראיה ממה שהיה קבלה בידם מהנטיעות שהיו קודם הגלותם כקרני חגבים ובעלות החפץ לפניו יתברך בהאציל גלוי כבודו נעשו ארזים וכבר ביארנו למעלה דמיון המשל הזה:

ר' ייסא שאל מאי דכתיב זה ספר תולדות אדם ביום ברוא אלהים אדם הוקשה לו מה שכבר כתבנו שאם בא הכתוב להזכיר תולדותיו של אדם היה לו לומר אלה תולדו' אדם ויחי אדם ק"ל שנה ויולד את קין וכן כלם עד נח ולמה יזכור שם ספר. ועוד כי מה ענין ברוא אלהים אדם לענין תולדותיו.

א"ל ר' אבא רזא עילאה הוא וכו' אמר כי זאת התורה אשר שם משה לפני בני ישראל כך דרכה לכתוב דברי ספוריה כפי הפשט באופן שהקורא יחשוב כי לא בא הכתוב רק לספר המאורע אמנם מתוך הדברים ההם יש רמיזות עליונות.

תנן תלת ספרין פתיחן ביומא דר"ה חד דצדיקים גמורים וכו' מימרא זו בר"ה פ"א אמר ר' כרוספדאי אמר ר' יוחנן ג' ספרים נפתחים בר"ה א' של צדיקים גמורים וא' של רשעים גמורים וא' של בינוניים של צדיקים גמורים נכתבים ונחתמים לאלתר לחיים של רשעים נכתבים ונחתמים לאלתר למיתה ושל בינוניים תלויים ועומדים מר"ה עד יום הכפורים זכו נכתבים לחיים לא זכו נכתבים למיתה א"ר אבהו מאי קראה ימחו מספר חיים ועם צדיקים אל יכתבו ימח"ו זה ספרן של רשעים גמורים. מספר חיים זה ספרן של צדיקים גמורים. ועם צדיקים אל יכתבו זה ספרן של בינוניים. רב נחמן בר יצחק אמר מהכא ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת מחני נא זה ספרן של רשעים גמורים מספרך זה ספרן של צדיקים גמורים אשר כתבת זה ספרן של בינוניים. והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא ואח"כ אביא משנת השלשה ספרים הנז' בספר יצירה סֶפֶר סְפָר וסִפֻור אשר אל זה כוון ר' אבא לומר כי סוד אלה השלשה ספרים הנפתחים בר"ה הן הם סוד השלשה ספרים שבספר יצירה ואיך יתישבו הדברים שהוא מן התימה ולא מעט ליחס אלה לאלה של צדיקים ושל רשעים ושל בינונייים לספר ספר וספור. האמנם כי יש לשאול במאמר הגמרא ראשונה למה לא הביאם כסדר מדרגתם אם בעליה ואם בירידה וזה כי יותר היה ראוי לומר ג' ספרים נפתחים בר"ה א' של צדיקים גמורים וא' של בינוניים וא' של רשעים גמורים או להפך א' של רשעים גמורים וא' של בינוניים וא' של צדיקים גמורים כי הבינוני לעולם באמצע. עוד מה ראה רב נחמן בר יצחק בראיית ר' אבהו מהכתוב ימחו מספר חיים מהדוחק עד שהביא ראיה מהכתוב מחני נא מספרך אשר כתבת ואם תאמר כי לעולם הראיה מן התורה היא היותר ראויה מהראיה מן הכתובים א"כ ר' אבהו למה בחר לו ראיה מהכתובים והניח ראית התורה כי לא נעלם ממנו הכתוב הזה ואם אין מחני נא וכו' האמנם טעם לא הביאם בסדר לפי שכך מחייב המשפט העליון להיות הטוב ומבחין את הרע והרע מבחין את הטוב שהם שני הפכים ולא ניכר מעלת האור כי אם מתוך החשך ולא חסרון החשך כי אם מפאת האור וכמ"ש במסכת חגיגה שאל אלישע אחר את ר"מ לאחר שיצא לתרבו' רעה מ"ד גם את זה לעומת זה עשה האלהים והשיבו ר"מ כל מה שברא הב"ה בעולמו ברא כנגדו ברא הרים ברא גבעות ברא ימים ברא נהרות השיבו והא רבי עקיבא רבך לא אמר כך אלא ברא צדיקים ברא רשעים ברא ג"ע ברא גהינם כל א' וא' יש לו ב' חלקים א' בג"ע וא' בגהינם זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכו' ואמר לו כך לפי שההפכים אינם ניכרים ונבחנים מההרים והגבעות גם כי אלה גבוהים ואלה עמקים ולא מהימים והנהרות כי אלה רבי המים ואלה מעטי המים כי ההפך אינו נופל בין רב למעט אמנם יפול בדבר והפכו כדמיון הצדיקים והרשעים שהם הפכיים במעשיהם ונבחנים זה בזה ולא באמצעי לפי שיש לו דמיון קצת לשתי הקצוות ולכן א"ל ר' עקיבא לא כך אמר כי מה שאמרת מההרים והגבעות והימים והנהרות אינם נופלים תחת גדר ההפך וא"כ בהיות שהצדיק מבחין את הרשע והרשע מבחין את הצדיק מפאת מעשיהם שניהם באים לדין בסמוך לפי שהרשע יוסיף בשכר הצדיק בהיותו נדון לפניו והצדיק יוסיף בעונש הרשע בהיותו נדון לפניו ולכן אין מתון בדין של מעלה אלא מיד ולאלתר נכתבים ונחתמים אלה לחיים ואלה למיתה ולית דין צריך בשש כי כך יחייב המשפט העליון ולזה קרבו ויאתיון סמוכים ואם הם שתי קצוות כי זה יבחן את זה אמנם הבינוניי' תלויים ועומדים עד שיטו אל אחת משתי הקצוות ובכן יבחנו מההפך אשר כנגדו. והנה ראיית ר' אבהו מהכתוב ימחו מספר חיים ולא הביא ראיה מהתורה לפי שהכתוב הזה יתבאר ממנו שהבינוניים הם תלויים ואינם נכתבים לא עם אלה ולא עם אלה שכן כתב ועם צדיקים אל יכתבו ובראיה שהביא רב נחמן בר יצחק מהתורה זכר בהם כתיבה שנאמר מספרך אשר כתבת ואיך יאמר בהם לשון כתיבה ועדיין אינם נכתבים ונחתמים עד יום הכפורים זו היא דעת ר' אבהו אמנם רב נחמן אמר כי אין ספר בלא כתיבה ואחר ששלשה ספרים נפתחים בר"ה הלא הם כתובים ובהם נרשמים מעשה כלם אלא שאלה ואלה נכתכים ונחתמים לאלתר ואלה הבינוניים נכתבים הם אבל לא נחתמים עד יום הכפורים וכן הוא האמת וראיה דאוריתא עדיפא. האמנם כי צריכים אנחנו לדעת איך יתיחסו השלשה ספרים לשלשה ספרים סֶפֶר סְפָר סִפֻר . זאת היא משנה ראשונה בס' יצירה בשלשים ושתים פליאות חכמה חקק יה י"הוה צבאות אלהי ישראל אלהים חיים ומלך עולם אל שדי רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו בשלשה ספרים סֶפֶר סְפָר סִפֻר ובביאור המשנה הזאת רבו כמו רבו הפירושים ואני לא באתי להאריך להביאם אחד אחד כי ירבה הדרך לבא אל הכוונה בנדון שלנו אמנם הנכון מכל מה שפירשו במשנה זו הוא שכוונת אברהם אבינו ע"ה במלות הללו כי הוא חבר ספר יצירה כאשר קבלו רז"ל ונתגלגל מפה אל פה עד ר' עקיבא ע"ה להורות למבקשי יי' היאך נתפשט המציאות מאת הממציא העולם יתברך ויתעלה שמו אשר כל השמות והתארים האלה הנז' במשנה זו והם יה יהוה צבאות אלהי ישראל וכו' אשר כלם אליו יאותו וכל אחד ואחד לעניניו שגזרה חכמתו שיתפשטו מאורו הנסתר ל"ב נתיבות חכמה שהם סוד כל המציאות כי על כן באו ל"ב אלהים במעשה בראשית והיה סוד מציאותם בסוד שלשה ספרים סֶפֶר סְפָר סִפֻר ומלות אלה מורות גלוי המציאות שהיה כמוס בעמקי האין ונתגלה מלז ללז בדברי הספר החתום והוא על דרך זה כי קודם התפשטות המחשבה והחפץ היו הנתיבו' בכת"ר כספר החלק הלבן אשר לא יקרא ואחר שנתפשטו בחכמה נרשמו כל אחד ואחד בציור דק מאד באופן שהרשמים ההם נפלו תחת גדר המספר ונבדלו הנתיבות כהבדל האותיות זו מזו אמנם כי בעודם בחכ"מה גם כי היו נספרים ונבדלים הרשמי' ההם עדיין לא נבנו להעשות מהם בנין דבור כי היו בדמיון הספר הנרשם באותיות נבדלות אשר לא יוכל הקורא לקרוא אותם ולעשות מהם בנין תיבות אמנם כשנתפשטו מהחכ"מה אל הבינה נרשמו יותר ונבנו מהם הבנינים כלם ובכן נודעה הקריאה באבני הבנין ונעשה הספור והם סוד הרוח והקול והדבור כי הרוח אינו נרגש ובדפיקתו יורגש ונעשה ממנו קול הברה בזולת דבור ובהתחלת הקול במוצאי המבטא יבנה ממנו דבור וספור וזהו ביאור ספר ספר וספור כי המלה הראשונה מורה על ספר החתום והחלק והמלה השנית מורה על מספר והמספר אינו נופל כי אם בגדר ההבדל והמלה השלישית מורה על חבור האותיות הם גדרים בגדר ספור דברים ואמר כי על דרך זה חקק יה יהוה צבאות הל"ב נתיבות פליאות חכמה בסוד שלשת הספרים אלה זו היא כוונת המשנה בקצור דברים. וצריך אתה לדעת כי שלש הספרים האלה הם סוד אמ"ש וזה שאין בכל האותיות שבאלפא ביתא אותיות שיורו על סוד ההתפשטות בהרגשת תנועתם. כמו אלה השלש אותיות אל"ף מ"ם שי"ן כי האל"ף אינה נרגשת במוצאה ברוח שאינו נרגש כלל והמ"ם נרגשת במוצאה אמנם היא דוממת כי כשתאמר מ"ם אתה סותם שפתיך מה שאין כן בחברותיה מאותיות בומ"ף כי יזכרו בפתיחת הפה והמ"ם סותמת ודוממת כאדם המחשב אם ידבר או לא ידבר אשר הוא בדממה דקה. אמנם השי"ן נרגשת במוצאה הרגש רב כי כשאתה אומר שי"ן אתה שורק שריקה רבה בתנועת מוצאה וזהו סוד אמרו בספר יצירה שלש אמות מ"ם דוממת שי"ן שורקת אל"ף חק מכריע בנתים אמר כי סוד השלש ספרים נרמזים בשלש אותיו' אמ"ש כי המ"ם דוממת במחשבה והשי"ן שורקת בדבור והאל"ף שהיא נחה לא דוממת ולא שורקת מכריע בנתים כדמיון הרוח המבדיל בין המים והאש וכבר ידעת כי נתיחסו אלה השלש אותיות אמ"ש אל הרוח והמים והאש כי טבע המים להתקבץ בענוה ולהיות דוממים במורד אם לא יכריח' מכריח ודרך האש להתפזר ולהתפשט בגאוה ולהיות שורקת ובלסטראו' של אש יוכיחו והרוח בלתי נרגש כלל אמצעי מבדיל ביניהם ונותן שלום באהליהם ואחר שמתיחסים אלה השלשה ספרים אל שלש היסודות הללו בהרגשותיהם נתיחסו גם לפעולותיהם כי כשם שהמים לחים נחים והאש מתלהב שורף והם הפכיים זה לזה והרוח מכריע ביניה' כן נתפשטו למעלה מסוד הספרי' שלש מדות חס"ד וגבו"רה ותפארת נתיחס החסד אל המים שהם קיום הנמצאים והגבורה אל האש השורף והמכלה והתפאר' אל הרוח המכריע ביניהם הוא שאמר בעל ספר יצירה שלש אמות הן יסודן כף זכות וכף חובה ולשון חק מכריע בנתים כלומר כי השלש מדות האלה נתגלה בהם החסד והדין והרחמים החס"ד ללמד זכות כל נשפט בב"ד והדי"ן ללמד כל חובת הנשפט ולשון חק שהם הרחמים התפאו' שהוא כדמיון לשון הפלס המכריע בנתים הוא גומר הדין אל מקום אשר יפנה אם לימין אם לשמאל באופן שאלה שלשתם החס"ד והפח"ד והתפארת הם ב"ד של מעלה ומשתלשלים מכח השלשה ספרים העליונים כח"ב המורים על גלוי המציאות ואלה השלש המיוחסים לאמ"ש הם המנהיגים והשופטים לכל הנמצאים והדנים אותם וכבר ידעת כי ב"ד של שלש אלה נקראים ונקובים בשמו' א"ל אלהי"ם י"הוה כי שם א"ל מורה על חסד כד"א חסד אל כל היום ושם אלהים מורה על דין ועל כן נקראו הדיינים בכנוי אלהים אלהים לא תקלל ושם י"הוה יתברך מורה על הרחמים המזוגים. ומשלשה אלה מתפשטים כחות למטה מהם מימינים ומהם משמאילים הם המלמדים זכות והחובה והנותנים הזכיות והחובות בכפו"ת המאזנים העליונים המיוחסים לכף חובה וכף זכות וזהו סוד ראיתי את יי' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומדים עליו מימינו ומשמאלו כלומר לשום הזכיות והחובות בכף מאזנים והנה ביום ר"ה שהוא יום תחלת מעשיו של הקב"ה הוא יושב על כסא דין לדין עמים במי"שרים ונפתחים לפניו ספרי החובות והזכיות ונרשמים למעלה בפני ב"ד הנושאים והנותנים בזכות וחובת כל הנבראים הם הבאים מכח השלשה ספרים ספר ספר ספור הנז' כמו שנתבאר נמצא כי בהם נדונים בר"ה והם הם הנפתחים בר"ה. האחד מיוחס לצדיקים גמורים שלא נמצא להם חובה כלל והשני מיוחס לרשעים גמורים שלא נמצא להם זכות כלל ואלה נכתבים ונחתמים מיד לחיים ולמות אמנם הבינוניים שנמצא להם זכות וחובה תלויים ועומדים עד שיטו כלפי חסד או להפך הרי א"כ כי שלשה ספרים עליונים נפתחים בראש השנה שהם כפות המאזנים והמשקל העליון ובהם נרשמים מעשיהם של בריות כי הספרים ההם הם ב"ד של מעלה ונסדרים לפניהם בני העולם הנחלקים לשלש כתות צדיקים גמורים ורשעים גמורים ובינוניים. ודע כי מדותיו יתברך נכללות בשלש של שלש שלש. כת"ר חכמ"ה בינה. תפאר"ת חס"ד גבור"ה. י"סוד נצ"ח הו"ד. כי שלשה ראשים הם המכריעים בין כל שלש של שלש שלש ואם תראה בציור האילן אשר לנו כי החסד והפחד למעלה מהתפארת כוונו המציירים לסוד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו וכן הנצח והוד למעלה מהיסוד לסוד זה ג"כ אמנם האמת והמקובל הוא כי הכת"ר ראש לחכ"מה ולבי"נה והתפארת ראש לחס"ד ולגבו"רה וי"סוד ראש לנצ"ח ולהו"ד לפי שאלה השלשה ראשים הם בקו האמצעי והם הם המכריעים והכל דבר אחד הנה א"כ יקראו שלשה ספרים ג' בתי דינין ספר עליון הכת"ר ספר שני התפארת ספר ג' הי"סוד וכלם נרשמים בעטרת כי היא הכסא אשר עליה יושב המלך יי' צבאות יתברך לדון עת"י המזכים והמחייבים והנה לדעת רבי אבא יקרא הספר הראשון למדת הבי"נה כי בה נכללו הכת"ר והחכ"מה שהוא ראש אחד הוא הספר הלבן וממנה יצא הכתיבה והרשימה שהם אבני הבנין וזהו אמרו ספר עילאה דהא מניה נפק כלא כלומר גילוי הכל נפק מניה וספר האמצעי הוא הכתיבה עצמה שהיא סוד תור"ה שבכת"ב ששם נכתבו האותיות הרשומות בחקיקה והוא סוד הכתב והמכתב כי הכתב הוא הנרשם בשכל והמכתב הוא הנכתב בחקיקה נרגשת וזה נקרא סְפָר כלומר הבדל הצורות שהוא גדר הדבר הנמנה והנספר הוא שאמר ספר אמצעיתא כללא דלעילא ותתא ואחיד לכל סטרין רזא דאדם קדמאה שבו נחקקו ונכתבו השש קצוות מעלה ומטה והצדדין ובו נספרים.

תליתאה ספור דאקרי תולדות אדם הוא הראש השלישי י"סוד בסוד אלה תולדות יעקב יוסף ואמר כי זה הספר הוא הנרמז בספר צדיקים צדי"ק וצד"ק הוא הוא העושה תולדות שמשם פורחות הנשמות למטה ומשם נשמתו של אדם הראשון וביאור הכתוב ע"ד זה זה ספר תולדות אדם שתי המדות האלה צדיק וצד"ק הנקראים ז"ה וז"את ז"ה נותן וז"את מקבלת ואמר כי ז"ה שהוא הצדיק הוא ספר תולדות אדם הראשון שמשם באה נשמתו ויצאה בחבור שני המדות כדמיון זכר ונקבה שזה בלא זה לא יעשו תולדות וזהו ביום ברוא אלהים אדם בדמות אלהים.

דהא ודאי אתתקן כלא לעילא ותתא כאלו לא נתקן העליון כביכול עד שנתקן התחתון שבו נגלה כח העליון זכר ונקבה בראם סתם חד אתכליל בחד. אמר שלא מצינו בבריאת שאר הבריות מה שנזכר בבריאת אדם כי בבריאת שאר הבריות נאמר תוצא הארץ נפש חיה למינה ויעש אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ולא זכר בבריאתם זכר ונקבה כי למינה משמע זכר לחוד ונקבה לחוד ובבריאת האדם בכל מקום שנאמר בכתוב בריאתו אמר זכר ונקבה שנאמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו זכר ונקבה ברא אותם זכר ונקבה בראם משמע כי שניהם נבראו דו פרצופין לרמוז כי יצירתו היתה דוגמא עליונה רומזת על היחוד בלי פירוד והבן זה והתבונן כי מה שנזכר בצלם נזכר בדמות כי בכתוב הראשון בשעת הבריאה אמר ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו ובזה ספר תולדות אמר בדמו"ת אלהים עשה אותו השוה הצלם לדמות לרמוז כי שניהם נדפסו בדפוס אחד ובפעם אחת דו פרצופין וגם כי רז"ל דרשו זה מויקח אחת מצלעותיו לענין נשירה נאמר זה כי היו שני גביים ונסרם כי העיקר ממה שאנו למדים שנבראו דו פרצופין הוא ממה שנזכר תמיד בבריאתו זכר ונקבה בראם כי היו כלולים הזכר בנקבה והנקבה בזכר ועוד שאמר בשניהם ויקרא את שמם אדם שזה יורה שזה בלא זה אינם אדם הוא שרמז כאן באמרו זכר ונקבה בראם סתם חד אתכליל בחד: