כתם פז על ספר הזהר ע

ויאמר אל האשה אף כי אמר אלהים ר' יוסי אמר באף פתח ואף אטיל לעלמא במדרש רבה הביאו ארבעה פתחו באף ואבדו הנחש אף כי אמר אלהים. שר האופים אף אני בחלומי עדת קרח אף לא אל ארץ זבת חלב. והמן אף לא הביאה והנה ר' יוסי לא הביא אלא זו של נחש לפי שהוא מדבר בענין הרעה אשר גרם הנחש לעולם שבעבורו נתקללה האדמה וע"כ לא האריך בהביא כל הארבעה שאבדו וגם הוא עדי אובד שהרי כתיב בלע המות לנצח וכו'. אמר לה באילנא דא קב"ה ברא עלמא. כבר קדם בסוד אותיות דרב המנונא סבא כי אין השקר מתקיים לפי שאין לו יסוד אם לא שיבנהו המדבר על דבר אמת בקצתו כדי שיתקבל כי על כן לא נתקבלה אות השי"ן לשיברא העולם בה וכן אמר לה הב"ה יאות אנת וטב אנת וקשוט אנת אבל הואיל ואתוון דזיופא נטלין לך למהוי עמהון לא בעינא למברי בך עלמא וכן הנחש הקדים לדבר עם חוה בדבר אמת באמרו באילנא דא בדא קב"ה עלמא כי אין ספק כי הוא סוד ע"ץ הדעת טוב ורע העליון שממנו נשתלשל העולם התחתון והיה העץ ההוא שבג"ע בדוגמתו אלא שכחש לה הרשע ובנה על זה דבר שקר ואמר ודאי אכלו מניה והייתם כאלהים יודעי טוב ורע דהא איהו הכי הוי והוא דידע טוב ורע אלהים שמיה עץ הדעת טוב ורע שמיה ואתם באכלכם ממנ"ו תהיו כאלהים שיתפשט כחו בכם ותהיו כמוהו. והנה ר' יהודה אמר לו לאו הכי דאילו אמר באילנא בדא קב"ה עלמא יאות הוא ואמת ידבר ואפי' במה שאמר עץ הדעת טוב ורע אלהי"ם שמיה אמת הוא כי מדת אלהים הוא סוד עץ הדעת טוב ורע כי רגליה יורדות מות וא"כ מה הוסיף הוא לשקר על דבר אמת אבל מה שהוסיף הוא שאמר לה מאילנא דא אכל קב"ה וכדין ברא עלמא יחס לו יתברך אכילה וכל אומן סני לחבריה אכלו מניה ואתון תהון בראן עלמין וע"ד כי יודע אלהים כי ביום אכלכם ממנו וכו' בגין דאיהו ידע פקיד לכו עליה הסתכל בדברי הארור שכיון לומר שמקודם שיאכל הב"ה מהעץ ההוא לא היה יודע לבחון בין טוב לרע ואחר שאכל ממנו נתחדשה לו הידיעה ההיא ולפי שנתחדשה לו הידיעה צוה אותם למונעם שלא להיות כמוהו. א"ר יצחק בכלא מליל שקרא. אמר כי כל כך היה כחו של נחש גדול בלשון הרע שלא הוצרך לבנות דבריו בתחילה על דבר אמת כלל וזה כי מיד כשהתחיל לדבר עמה בנה היסוד על שקר באמרו אף כי אמר אלהים לא תאכלו ומכל עץ הגן וכמו שפי' רש"י ז"ל שמא אמר להם לא תאכלו מכל עץ הגן ופירושו מי יודע אם צוה אתכם שלא תאכלו מכל עץ הגן ואעפ"י שמלת אף קשה לפי הפירוש הזה כי כל אף מוסיף כמו שפירש הרד"ק אמנם כפי פירוש רש"י ז"ל תהיה התוספת על דברים אחרים שלא נזכרו בכתוב שדבר עמה והודיעה שהאל שונא אותם להיותם מבחר כל היצורים ואמר לה שמא מתוך שנאתו אתכם עוד צוה אתכם להוסיף שנאה על שנאה שלא תאכלו מכל עץ הגן כדי שלא תבואו לאכול מעץ הדעת טוב ורע וכי תמותו ברעב הרי שבנה דבריו על שקר ולאו הכי דהא כתיב מכל עץ הגן אכל תאכל. א"ר יוסי הא דתנינן דפקיד ליה קב"ה על ע"ז דכתיב ויצו יי' אלהים וכו'. הנה ר' יוסי רצה להוכיח כי גם כי האמת מ"ש רז"ל שנצטוה על ז' מצות מתוך הכתוב הזה הנה עיקר הצוא"ה והאז"הרה היתה על אכילת העץ לסוד הקצוץ שלא יפריד אלוף דכלהו ז' מצות איתנהו ביה שאם לא כן כמה בני נשא הוו בעלמא נשואים לנשים לשיצטרך להזהירו על אשת איש או על גזל ושאר עבירות והוא היה יחידי בעולם. אלא ודאי כלא על האי אילנא הוה בגין דכל פקודין אחידן ביה וביאר אותם אחת אחת ואמר דמאן דנטיל ליה בלחודוי עביד ליה פרישו ונטיל ליה באכלוסין דלתתא ונטיל ע"ז וש"ד וגלוי עריות. והנך רואה בעיניך כי לפי הנראה לא ביאר רק שלשה אלה שהם ע"ז וש"ד וג"ע. והסבה בזה לפי שנפל מחלוקת בין רז"ל בענין ז' מצות בני נח מה המה אלה כי יש מונה אותם דיני"ן וברכ"ת השם וע"ז וג"ע וש"ד וגזל ואבר מן החי ויש מוסיף אף הדם מן החי ויש מוסיף אף הסירוס. ויש מוסיף אף על הכישוף. ויש מוסיף אף על הכלאים כדאיתא בסנהדרין פ' ארבע מתות ב"ד כי הסכימו בגמרא להביא ראיות לשבע הנז' דתנו רבנן כמ"ש שם מנא הני מלי א"ר יוחנן דאמר קרא ויצו יי' אלהים על האדם וכו' ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר כי ידעתיו אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו יי' זו ברכת השם וכה"א ונוקב שם יי' אלהים זו ע"ז וכן הוא אומר לא יהיה לך אלהים אחרים.

על האדם זו שפיכות דמים וכה"א שופך דם האדם. לאמר זו ג"ע וכה"א לאמר הן ישלח איש את אשתו מכל עץ הגן ולא גזל.

אכול תאכל ולא אבר מן החי. הנה עכ"ז שם נאמר כי אתא רב דימי תאני איפכא ויצו זו ע"ז והביא ראיה מכי הואיל הלך אחרי צו אלהים אלו הדינין והקשו בגמרא ואדינין בני נח איפקוד והתניא עשר מצות נצטוו ישראל במרה ז' שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינין ושב"ת וכבוד אב ואם דינין דכתיב שם שם לו חק ומשפט וכו' אי הכי מאי והוסיפו עליהם דינין והעלו שם אלא אמר רב פפא האי תנא תנא דבי מנשה הוא דמפיק ד"ך ומעייל ס"ך ופירש רש"י ז"ל ד"ך דינין וברכת השם ס"ך סירוס וכלאים הנך רואה שנפל מחלוקת במספרם ואי איפשר לומר כי המוסיפים דם מן החי וסירוס וכישוף וכלאים שדעתם להוסיף על השבע הנז' בבריתא שאם כן יהיו אחד עשר שהרי הקשו בגמרא מעשר מצות נצטוו ישראל במרה שבע שקבלו עליהם בני נח והוסיפו עליהם דינין ושבת וכבוד אב ואם נראה כי דבר מוסיף הוא שאינם אלא שבע וא"כ יחוייב כפי האמת כי כל המוסיף מהם מצוה מוציא אחרת תחתיה ואם לא נזכר זה בגמר' והראיה שהרי השיב רב פפא האי תנא תנא דבי מנשה וכו' דמפיק ד"ך ומעייל סך וכן יש לומר במוסיפים שגורעים אחרות תחתיהם. ואחר הקדמה זו תשכיל ממוצא דבר כי רבי יוסי בנדון שלנו לא רצהלבאר רק השלשה החמורות המוסכמות לכל שהם ע"ז וש"ד וגלוי עריות בפירוש אמנם על הנשארות רמז אותם בכלל דבריו במ"ש בגין דכל אלין פקודין אחידן בה דמאן דנטיל לה בלחודוי עביד לה פרישו ובזה כלל הנשארות יהיו מה שיהיו אם על הדינין המסורים לב"ד באיסור והתר וטומאה וטהרה ופסול וכשר שם הוא בעץ הדעת טוב ורע כאשר ידעת כי שם הוא הבדלת קדש מחול שהוא סוד היחוד וזולתו קיצוץ ואם ברכת השם הוא הנוקב שם השם הוא סוד ויקוב חור בדל"תו. הוא הקיצוץ עצמו בעץ הדעת טוב ורע כאשר יתבאר בפ' ויקוב בן האשה הישראלית. ואם על הגזל כבר ידעת מ"ש ז"ל גוזל אביו זה ירבעם שחטא והחטיא את ישראל וחטאו ידוע שהעמיד העגלים שהוא הקיצוץ הגמור כמו שיבוא בפ' כי תשא וכל מי שאינו מיחד נקרא גוזל אביו ואמו כמו שיבא בפ' אלה פקודי על שכל הנהנה בלא ברכה נקרא גוזל כי הכחיש אלוה ממעל. ואם על אבר מן החי באכלו אבר מן החי כאלו הפריד הפר"י מעץ החיים כי הוא חיותו ואבר מאיבריו ועצם מעצמיו. והמוסיף אף דם מן החי הוא הסוד עצמו כי הדם הוא הנפ"ש וכבר ידעת סוד נפ"ש ורו"ח ונש"מה שהעטרת נקראת נפש והוא מפריד הנפ"ש מהרו"ח. והמוסיף אף הסירוס סודו נודע כי ממעט את הדמות והצווי ראשון שבא בתורה הוא ואתם פרו ורבו והמסרס כלי ההולדה עשה פגם בכלי ההולדה העליונים כב יכול ועל סוד זה לא היה בא פצוע דכא וכרות שפכה בקהל יי'. ומבואר הוא. והמוסיף את הכישוף כבר ידעת אמרם למה נקראו שמם כשפים שמכחישים פמליא של מעלה שכוונתם בזה שהמכשף מפריד הכח ממקורו ומכחישו ומוסרו ביד הנעבד ההוא אשר הוא מכוון אליו ואין לך קצוץ גדול מזה שהוא מכלל לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. והמוסיף את הכלאים כבר ידעת כי סוד הכלאים הוא כדי שלא לערב הכחות זו בזו כי על סוד זה נאמר במעשה בראשית ויברא אלהים את חית הארץ למינה ואת הבהמה למינה ואת כל רמש האדמה למינהו כי רצה הקב"ה כי יהיה נמשך מין במינו ולא מין בשאינו מינו והוא סוד וירא אלהים את הארץ והנה נשחתה כי השחית כל בשר את דרכו כמו שיתבאר בפ' נח כי יגיע הפגם אל האר"ץ העליונה בערוב הכחות הטמא בטהור ומבואר הוא הנה א"כ רבי יוסי כלל כלם בין למר ובין למר באמרו דכל אילין פיקודין אחידן בה דמאן דנטיל לה בלחודוי עביד לה פרישו כלומר מפריד אלוף מלמעלה ונטיל לה באכלוסין דלתתא שערב קדש בחול וכלהו איתנהו בכלל דבריו ולא רצה להכריע בין מאן דמפיק ובין מאן דעייל כי כלם כוונו אל כוונה אחת וביאר השלשה החמורות המורות יותר על הקצוץ והמוסכמות ואמר ע"ז באינון ממנין רברבן שהם אלהים אחרים שפיכות דמים בהאי אילנא תלייא דאיהו מסטרא דגבורה וסמאל למטה ממונה על זה ר"ל על מאדים השופך דם האדם. גלוי עריות אשה היא ואנתתא אתקריאת ואסיר לזמנא לאתתא בלחודהא אלא עם בעלה דלא יהא חשיד בג"ע כי מכאן אנו למדין שאסור לזמן לאשה בלא בעלה כדוגמת מעלה בסוד הקצוץ רבי יהודה אמר ודאי מלה הכי הוא דאסיר לאתיחדא עם אתתא וכו' הוסיף עוד ביאור שהאיסור הוא ביחוד כמו שסוד הקצוץ פוגם כך הוא בענין היחוד. מה עבד ההוא רשע חוזר להשלים הענין שהתחיל בערמימותו של נחש אמר הא מטיתי להאי אילנא ולא מתי אוף אתקריב ומטי בידך ולא תמות ורז"ל הוסיפו שדחה אותה עד שנגעה בו אמר לה כשם שאין מיתה בנגיעה כך אין מיתה באכילה. ומלה דא אוסיף לה מגרמיה. לפי שהוא הוסיפה על הצוויי שאמרה ולא תגעו בו פן תמותון ולא הוזהרו על הנגיעה הוסיף הוא ג"כ ואמר לא מות תמותון שני פעמים מיתה לא מוח בנגיעה תמותון באכילה מיד ותרא האשה כי טוב העץ וכו'. במה חמאת שאל השואל ואמר במה הכירה שהעץ טוב למאכל קודם שתטעום ממנו והשיב ההוא אילנא הוא סליק ריחין כד"א כריח שדה אשר ברכו יי' אמר כי הרגש החושים מושאלים קצתם לקצתם כמו שהושאל חוש השמע לחוש הראות וכל העם רואים את הקולות שפי' שומעים כך יושאל הראיה אל הריח כאמרו ריח בני והרגישה בריח האילן שהיה נודף ריחו ובזה הכירה כי טוב העץ למאכל וכן כתבו בעלי הטבע שאם יזדמן לאדם עשב או פרי שלא ראהו מימיו ולא ידע אם הוא טוב ואם רע יגיד עליו ריחו אם הוא מבושם בידוע שהוא טוב ואם ריח רע בידוע שהוא רע כי כל דבר נמשך אל שורשו.

רבי יוסי אמר ראיה הוא כלומר בראית העין ממש כי יש כח בחוש הראות להבחין בין טוב לרע מפאת כח הנשמה שבאדם וכן כתבו בעלי הטבע כי היודע בטיב הגוונים יכיר טבע העשבים אם הם מרים או מתוקים כי יגבר עליהם החום והקור או זולתם מההמזגות ולזה אמר רבי יוסי כי ותרא האשה פירוש ראיית העין ממש והוקשה לרבי יהודה כי איך יתכן שתרגיש זה בראיה המוחשית ועדיין לא נתחדשה בהם עד שאכלו מפרי העץ שאזי כתיב ותפקחנה עיני שניהם כי עד שלא אכלו לא היו מבחינים בין טוב לרע והשיב האי ראיה בשיעורא דאילנא נקטת ליה דכתיב ותרא האשה דייקא. אמר כי הראיה ההיא היתה בהשערת האילן שנתנה בו שיעור וקצבה וזה כי ראתה אותו כלול מטוב מתחלת הראיה וחמאת ולא חמאת כי הרע כרוך בעקבו. חמאת כי טוב ולא אתישבת ביה שלא נחה דעתה בחלק הטוב ממנו שהוא גוף העץ לבתר מה כתיב ותקח ומפריו ולא כתיב ממנו ובזה הפרידה ונתנה שיעור וקצבה אל האילן וזהו ותרא האשה כלומר שיערה וחשבה כמו ראיתי אני בלבי שפירושו חשבתי ושיערתי בלבי כי ההשערה היא בלב והיא אתדבקת באתר דמותא כלומר בפרי אשר ברגליה המסבב המות וזהו ותקח מפריו ולא ממנו כמו שקדם ביאור זה הענין למעלה. ואפרישת חיין מן מותא בהשערה ההיא ובחובה דא גרים פרישות' לאתתא מבעלה כי מה שעשתה במעשה למטה פעלה במחשבה למעלה. ומה דפריש קול מדיבור מבואר כי הקו"ל קול יעקב והדיבור מיוחס לפ"ה בסוד פ"ה אל פה אדבר בו כי במדת העטרת ידבר עמו ושם אלהים עולה פ"ו ופ"ה עם התיבה פ"ו והוא סוד ואתה פ"ה עמוד עמד"י והסוד האשה אשר נתתה עמדי והמפריד קו"ל מדי"בור מתאלם ומת כי מי שניטל ממנו הדיבור אתיהיב לעפרא לעפרא של נחש והבן כי לכך נותנין הערלה בעפר. ורשב"י יביא ראיה לדבר מכתוב נאלמתי דומיה החשיתי מטו"ב ומבואר כי כנסת ישראל נאלמת"י דומי"ה כי בהסיר י"ה משם אלהי"ם ישאר אל"ם וזה אומרת היא בעודה בגלות עם בניה וישראל אומרים למדה המשפיע בה לך דומיה תהלה פי' בעבורך מדת התה"לה שהיא העטרת דומיה ושותקת לפי שנסתלק ממנה קו"לך ונשארה כשה נאלמה כי היא לא תדבר ותשפיע כי אם מכח הקול: