כתם פז על ספר הזהר סט

(כך נוסחת הרב) רבי אבא פתח ואמר כתיב ויצמח יי' אלהים מן האדמה כל עץ נחמד למראה וטוב למאכל ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב.

עץ החיים הא תנינן וכו' הנה ר' אבא סובר כי הטעם למה לא נזכרה אות סמך עד ויסגור בשר תחתנה אינו מן הטעם הנז' שיהיה ענינו עזר לאחר שנסרס הקב"ה אבל להורות שנבראו סמוכים זה בצד זה כאשר יבאר בסוף מאמרו והקדים לדבר בענין הסוד להורות כי שניהם דבוקים זה בזה מהכתו' הזה שהתחיל בענין צמיחת האילנו' ואמר ויצמח יי' אלהים וכו' ואמר ועץ החיים בתוך הגן ועץ הדעת טוב ורע כי יראה כי שניהם היו בנקודה אחת וכבר ידעת כי אלה השני אילנות הם רמז לאדם וחוה העליונים אשר בדוגמתם נבראו אדם וחוה התחתונים ואגב ארחיה רצה לעורר שאלה בכתוב איך יתכן שיהיו שניהם בתוך הגן בדיוק כאשר יבאר בהדיא כוונת שאלתו ואל זה הקדים מאמר א' מקובל להם ואמר הא תנינן דעץ החיים דאיהו מהלך ת"ק שנה הוה דע שעץ החיים הוא מדת התפארת הנטוע ע"י יסוד בג"ן שהיא העטרת ומהלכו חמש מאות שנה הם סוד החמש מדות הנמשכות ממנו עד הגיעו אליה והם תפארת נצ"ח הו"ד י"סוד והי"א בכלל שהרי בצדו היתה והוא סוד הה"א האחרונה זו היא סברת רוב המקובלים וכל מימוי דבראשית מתפלגין תחותוי אבאר בהדיא. ועץ החיים במציעות גנפא ממש יאמר כי פי' בתוך הגן הוא בנקודה האמצעית ואמר זה לפי שמלת בתוך איפשר שיאמר אפילו מן הצדדין בכל מקום שתהיה היא בתוך הגן לזה אמר כי באה הקבלה כי מלת בתוך פירושו בנקודה האמצעית והקדים זה כדי לחזק שאלתו לפנים איך איפשר שיהיו שני האילנות בנקודה אחת והוא אמרו במציעות גנתא ממש.

והוא נטיל כל מימוי דבראשית פי' כל השפע הבא מסוד בראשית ברא אלהים שקדם ביאורו על שלש ראשונות והוא אמרו בגין דאיהו נהר דנגיד ונפיק ואיהו שריא על ההוא גנתא ועייל ביה היא העטרת ומתמן מתפלגין מיא לכמה סטרין. יחזור אל תחלת הנהר שהוא יורד דרך צנורותיו הזרועות והשוקים. ונטיל ימא כלא בסוד כל הנחלים הולכים אל הים.

ולבתר נפק מינה לכמה נחלין לתתא הם הרי בתר טורי דפירודא כד"א ישקו כל חיתי שדי עולם הנפרדים אוכלוסי מט"טרון שנקראים חיתו שד"י שכן עולה שד"י מט"טרון כמה דנפקי מההוא עלמא עילאה כי אלה בדוגמת אלה וכאמה בתה כשם שהאם העליונה משקה ההרים הגבוהים והרמים המיוחסים לנהרות אפרסמו"ן כי נהרות והרים הכל דבר א' כן בהגיע השפע ההוא אל עץ החיים הוא משפיע בעטרת ומשם יפרד להרי בתר וחלק בחלק יאכלו כל א' כפי הראוי לו. ואחר שביאר סוד המאמר ועץ החיים בתוך הגן בא לבאר סוד עץ הדעת טוב ורע ואמאי אקרי הכי דהא דא לאו איהו באמצעיתא א"כ עץ הדעת טוב מאי איהו תואר השאלה הזאת היא מיוסדת על שני קושיות האחד כי מצינו בעץ הדעת טוב ורע מה שכתוב בעץ החיים כי בעץ החיים כתיב ועץ החיים בתוך הגן ובעץ הדעת טוב ורע כתיב ומפרי העץ אשר בתוך הגן ואם פי' בתוך הגן רוצה לומר באמצעות הגן ממש כאשר תרגם אנקלוס במציעות גנתא ולא אמר בגו גנתא כאשר יתרגם בכל מקום תיבת בתוך בגו וכן הוא המקובל א"כ זה לא יתכן שיהיו שני אילנות בנקודה אחת. ועוד כי לא יונח שיהיה נטוע במציעות גנתא הנה ענין טוב ורע המתיחס לו צריך שיובדל הטוב מהרע הבדלה מקומית כי הטוב אינו הרע והרע אינו הטוב וא"כ על איזה מהם נא' שהוא בתוך הגן והוא אמרו אמאי אקרי הכי פי' למה נקרא טוב ורע שזה לא יתכן לקראו שני שמות טוב ורע אם לא שיובדל שני השמות הבדלה מקומית וא"כ הא לאו איהו במציעות גנתא בהיות לו שני שמות הפכיות שאם הטוב לימין הנה הרע לשמאל ג"כ עץ הדעת טוב ורע מאי איהו. והנה מצד הדוחק הזה הוצרך הרמב"ן ז"ל לעשות חוגה באמצע הגן ושיהיו שני האילנות עץ החיים ועץ הדעת טוב ורע בתוך החוגה זה בצד זה באופן שיובן כי תיבת בתוך הגן נאמר על החוגה עצמה לא על האילנות וקשה לפי הכתוב כי איך יאמר על שניהם במציעות גנתא ממש כלומר בנקודה אחת כמו שהקשה בעל המאמר. ועל זה השיב בעל המאמר ואמר בגין דינקא מתרין סטרין וידע לון כמה דיניק מתקא ומרירא ובגין דינקא מתרין סטרין וידע לון ושריא בגויהו אקרי הכי. אמר כי הטוב והרע אינם נבדלים בו הבדלה מקומית כי הטוב הוא הרע והרע הוא הטוב ולא יובדלו שני ההפכים בעץ עצמו רק מפאת היניקה שהוא יונק מר ומתוק מתוק מימין הגולה ומר משמאלה די"ן ורחמי"ם ואם תאמר הרי יניקת המר לחוד ויניקת המתוק לחוד בעץ עצמו נבדל כי יהיה המר לשמאל הע"ץ והמתוק לימינו וכבולעו כך פולטו וא"כ והיו נבדלים זה מזה והדרא קושיא לדוכתיה כי איך יאמר על שניהם בתוך הגן לזה אמר ובגין דינקא מתרין סטרין וידע לון ושריא בגויהו אקרי הכי. אמר כי לעולם אימא לך שהטוב והרע מעורבים בו ומה שהוא טוב הוא הרע ומה שהוא רע הוא הטוב ולא נקרא בשם טוב ורע המורה על שני הפכיים נבדלים רק מפאת הידיעה שהעץ מרגיש בעת היניקה המר והמתוק כי לכן נקרא עץ הדעת טוב ורע כי בבחינת הידיעה הובדלו השמות טוב ורע לא מפאת ההבדלה זה מזה כי הטוב והרע הוא ענין א' להם. ואתה בני לטוש עיני שכלך להבין רמזי סוד המאמר הזה ומה שהרווחנו בו מהתועליו' הראשון להודיענו כי ענפי האילן הזה פרודות מלמעלה הם הזרועות וכלם באים אל מקום א' כמו שנתבאר במאמר יקוו המים אל מקום א' והוא סוד יחוד המדות אל מקום א' יהיה הי"סוד כדעת האומר שהוא הי"סוד או יהיה הים כדעת הסובר כן בפי' אל מקום א' כי אין בזה היזק כי שניהם הפירושים כאחד טורי"ם בהיותם בחבור א' והרווחנו עוד עיקר גדול והוא כי למעלה באצילות אין טוב ורע נבדלים כי הדין והרחמים ענין א' הם ולא יובדלו כי אם מצד המקבלים לא מפאת עצם הענין ח"ו והוא סוד אמרם אשריהם הצדיקים שמהפכים מדת הדין למדת רחמים אוי להם לרשעים שמהפכים מדת רחמים למדת הדין ואיך יתהפכו בהיותם ענין א' כי אם מפאת המקבלים. והוא סוד החרב המתהפכת פעמים לדין פעמים לרחמים ובכאן הוא מקום הבחירה והרשות הנתונה כי למעלה מכאן הכל צפוי והבן זה היטב והוא מקום הדעת טוב ורע ועליו נאמר עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה וכבר ידעת כי נקראת המדה הזאת ע"ת לפי שישתנו עתותיה על התחתונים כפי מעשיהם אם טוב ואם רע ושמונה ועשרים עת שמנה קהלת ע"ה יוכיחו שהם כ"ח מעשיו יתברך שמו והדרו כי כך חייבה חכמתו ואשוב אל הענין והוא כי עדיין עיקר הקושיא במקומה עומדת שעד עתה לא תירץ כי אם קושיית עץ החיים שנאמר בו שהוא במציעות גנתא לזה הטוב ואמר וכל אינון נטיען שריין עליה וכו' ירצה כי העץ הזה הדעת טוב ורע עם עץ החיים הוא כדמיון עץ נטוע בעץ זה למעלה מזה ושניהם בנקודה אחת עומדים כאשר יהיה האופן בתוך האופן והבן זה היטב כי בבחינת שהוא מוצא פרי למטה בסוד עץ פרי עושה פרי נקראת עץ ובבחינת שעץ החיים העושה פרי נטוע בו נקראת ג"ן ושד"ה של תפוחים שבה נטועים הגוונים של תפוח שהם חיוור וסומק וירוק בסוד כתפוח בעצי היער כן דודי הוא התפארת שהוא עץ החיים הכולל כל גווני הענפים והוא נטוע בגן הזה המיוחס בעץ הדעת טוב ורע והוא אמרו וכל אינון נטיען שריין עליה וביה אחידן נטיען אחרנין עילאין ואינון אקרון ארזי לבנון וביאר מי המה אלה ואמר אינון ששת ימי בראשית והכוונה בהם לסוד כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ ולא בששת ימים וכבר נתבאר סודו למעלה ואגב ארחיה יבאר למה נקראים נטיעות ולא אילנות ולמה זכר בהם לשון נטיעה ואמר נטיעות ודאי דאתקיימו לבתר והוא סוד כקרני חגבים היו ונעשו ארזים. ואחר שהקדים הקדמתו זו בפ' ויצמח יי' אלהים וכו' והודיע כי שני האילנות האלה עץ החיים ועץ הדעת דבוקים זה בזה ביאר כי זהו סוד הסמך הנז' בויסגור בשר תחתנה להורות על סמיכותם ודיבוקם לא על נסירתם והשבתם פנים אל פנים והוא אמרו סמך מאי היא כלומר מהו סוד הסמך של ויסגור בשר תחתנה ואמר בסטרוי תות והוה דא בסטרוי דדא כלומר סמוכים ומשתמשים בכת"ר אחד ודאי עקר לון קב"ה מעמקי האי"ן ושתל לון באתרא אחרא הרמז שנתגלו ואתר שנתגלו אתהדרו אנפין באנפין להיות זה משפיע וזאת מקבלת על דוגמת אדם וחוה. ואמר ר' אבא מנלן דאדם וחוה נטיען הוו ולא נולדו מאב ואם כדמיון הנטע שאינו נעשה מגרעין אלא נטע לקוח מענף אילן אחר והבן זה דכתיב נצר מטעי מעשי ידי להתפאר מעשי ידי דייקא דלא אשתדלו בהו בריין אחרנין וזו היא תפארתו של הקב"ה יתב' שהמציאו מזולת אב ואם שיקדמו לו כי אם מעפר האדמה ויפח באפיו נשמת חיים. וכתיב ביום נטעך תשגשני הביא ראיה שנית כי הראשונה לא סגיא לאדם הראשון כי הכתוב נאמר על ישראל שנאמר ועמך כלם צדיקים לעולם ירשו ארץ נצר מטעי ועם ישראל מאב ואם באו לזה הביא ראיה שנית ואמר ביום נטעך תשגשני דבההוא יומא דאתנטעו בעלמא אתאחדו וסרחו ע"ד מ"ש רז"ל שלשה פלאים נעשו באותו היום בו ביום נבראו בו ביום שמשו בו ביום הוציאו תולדות ורשב"י יוסיף בו ביום סרחו וענין אתאחדו פי' נזדווגו. ויהי ביום נטעך תשגשני ביום עצמו שנטעו הב"ה לאדם הראשון ביום ההוא עצמו סרח ונסתכסך כי השי"ן והסמ"ך יתחלפו והגי"מל והכף ממוצא אחד הם כי כאלה רבים במקרא וכאלו אמר ביום נטעך תסכסכי מענין סכסוך וסרחון. תנן הנטיעות כקרני חגבים היו יביא ראיה לדבריו ממשנה המקובלת להם כי מה שנאמר בענין הנטיעות שהיו כקרני חגבים וגדלו אחר עקורתן ממקום העלמתם אל עולם הבנין הוא ג"כ רמז לאדם הראשון וחוה.

ויצו יי' אלהים על האדם לאמר וכו' הא תנינן לית צו אלא ע"ז לאמר דא אתתא ושפיר יבאר סוד מ"ש ז"ל כי נצטוה אדם הראשון על ז' מצות כי רישומם למעלה כי כשקצץ אדם הראשין והפריד אלוף הוא הענין עצמו המתיחס אל ע"ז כי הואיל הלך אחרי צו ובאמרו לאמר שדרשו בו לאמר הן ישלח איש את אשתו הוא הענין בעצמו כי עשה גירושין כאשר יתבאר בפ' ויגרש א"ת האד"ם. מכל עץ הגן אכל תאכל דשרי ליה כלא דליכלינהו ביחודא אמר שלא מנע אותו מאכול העץ הדעת טוב אבל צוהו שיאכלנו בחבור עצי הלבנון כלם ביחוד אחד ולא יקצץ בנטיעות ופי' הכתוב מכל עץ הגן כלם ביחוד אכול תאכל אבל מעץ הדעת טוב ורע בפרט לא תאכל ממנו לבדו כי ביום וכו' מות תמות כי המפרידו מעץ החיי' נפרד מהחיי' ובוחר במות דהא חזינן אברהם אכל ויצחק ויעקב כלהו אכלו הפר"י עם האילן ולא קצצו ואתקיימו כי האבות הם המרכב' אבל אילנא דא אילנא דמותא שריא ביה וכו' ומאן דנטיל ליה בלחודוי מית כי הוא מעורב בסם המות וצריך סם החיים להציל אוכלו מרעתו כי ע"ץ הרויי"ם הוא כדמיון הצרי המבטל סם המות וע"כ נאמר כשגורש מגן עדן ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם והוא אמרו כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דקא פריש נטיען. ומדברי הרמב"ן ז"ל יראה כי לא נתגלה ס' הזוהר בימיו שהוא כתב לא תאכל ממנו מן הפרי יזהירנו כי העץ אינו נאכל וכן אמר למטה מפרי העץ אשר בתוך הגן וכמוהו ואכלו איש גפנו ואיש תאנתו בעצבון תאכלנה פי' תאכל פריה. אמנם חכמי הזוהר קבלו כי על קצוץ הפרי מן האילן צוהו שאלמלא אכל הפרי עם הע"ץ לא מת וכבר ידעת כי העטרת נקראת פרי והעץ נקרא עושה פרי וכבר קדם זה. ר' יהודה שאיל לר' שמעון הא דתנינן וכו' השאלה הזאת הוא מהנדון עצמו וזה שהרי השיבו כי פי' משוך בערלתו היה דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה אמר כי באכלו מהפרי והפרידו אותו מן העץ הוא סוד הקצוץ ופי' מהו הפרדה שהפריד. ואמר דשבק ברית קדש ודבק בערלה אמר כי מ"ש דפריש ברית קדש מאתריה ומחולקיה הוא בבחינתו שנתפתה בנחש לא ח"ו שנפרדו המדות זו מזו רק נאמר הפרדה כפי המקבלים ומכאן תבין כי בכל מקום שתמצאם ע"ה אומרים קצץ בנטיעות או הפריד אלוף או שבירת הצנורות הוא בבחינת ישראל שהיה להם לקבל השפע ומנעו הטוב מעצמם לא ח"ו שיפול למעלה שום שנוי ח"ו ח"ו ועוד ביאר לו כי מ"ש הכתוב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו אין הכוונה אלא שלא יפריד הפרי וכי הפרי מתיחס אל העטרת דא אתתא וביאר הטעם ואמר בגין דרגליה יורדות מות כי המות כרוך בעקבה ע"ד מ"ש אפי' נחש כרוך בעקבו לא יפסיק והסוד בזה פן יאמר המיחד הואיל והנחש כרוך על עטר' אפרידנ' כדי שלא ליחד חול בקדש עכ"ז לא יפסיק בינה לבן זוגה אבל ייחדנה עמו ולא יפסיק במחשבתו בעבור זה ובלבד שלא יערב הוא חול בקדש. ובהאי הוי פרי דהא באחרא לא הוי פרי יבאר כי לזאת יקרא אש"ה המוציאה פרי הבא ממזרח ועליה נצטוה שלא להפרידה מהעץ כי האחרת האשה הזרה אשר לעומתה לית לן בה כי נפרדת היא ונבדלת מן הקדש ואינה עושה פרי לעולם כי ביום אכלך ממנו מות תמות בגין דאילנא דמותא איהו כדקאמרן דכתיב רגליה יורדות מות וכל המפריד הפרי נדבק ברגליה. ומה טוב ומה נעים מה שכתב הרמב"ן ז"ל אמר ודע כי אין ההרכבה מורה על ההפרד אלא לדעת קטני אמנה החושבים הבריאה בחיוב אבל על דעת אנשי אמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלהי פשוט גם הקיום יהיה בו לעד כל ימי החפץ וזה אמת ברור א"כ ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות לא תתקיים לעד בחפצו ואמר זה כנגד בעלי הטבע הסוברים כי האדם היה מעותד למיתה מתחלת היצירה מפני היותו מורכב ואין כן האמת שאלו לא חטא ולא אכל היה חי לעולם בחפץ האל הפשוט והראיה ועתה פן ישלח ידו ואכל גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם הרי שהיה באיפשרות להיות חי לעולם ולפי שחטא נמנע ממנו:

בא"ד והנחש היה ערום מכל חית השדה ר' יוסי אמר האי אילנא דקאמרן וכו' על עץ הדעת טוב ורע ידבר שהוא מתיחס אל הגן ואמר שהגן הזה הוא מתשקי מלעילא ואתרבי והיה מתרווה ושמח בהשפעת עץ החיים טרם שיחטא אדם הראשון כד"א ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן הגן דא אתתא כלומר העטרת והוה כלא חד ובכן היה יי' אחד ושמו אחד וכבר ידעת כי העטרת נקראת שמו בסוד ברוך שם כבוד מלכותו והכוונה בזה שחטא ושל אדם הראשון אחר שנתפתה לעצת אשתו והיה משיך בערל"ה כב יכול הפריד בין יי' יתברך ובין שמו בהפרידו אלוף כי על כן סמך מיד והנחש היה ערום כי הוא גרם לו הקצוץ. דהא מתמן ולתתא הוי פרודא דכתיב ומשם יפרד ואדם הראשון נמשך לשם. והנחש היה ערום וכו' ר' יצחק אמר דא יצר הרע חזר לבאר מהו ענין הנחש הזה הנז' בכתוב האם היה נחש ממש או דבר מתיחס אל נחש כמו שנתיחסו המלאכים לעופות או אל העשב ואל החציר או הדשא כמו שכבר נתבאר בתוציא הארץ דשא עשב מזריע זרע או דומיהם מהדברים העליונים המתיחסים אל הדברים התחתונים וכן שם נתיחס ענין הדבר ההוא אשר פתה לאדם הראשון אל הנחש לפי שהוא ערום מכל חית השדה או אם היה נחש ממש והנה סברת ר' יצחק היא שהנחש הזה הנז' בכתוב הוא היצר הרע שנברא באדם הראשון כמו שנתבאר בכתוב וייצר יי' אלהים ונתייחס הכח ההוא אל הנחש. ור' יהודה סובר כי היה נחש ממש וכמ"ש רז"ל על פסוק כי ברב חכמה רב כעס אמרו לפי גדולתו של נחש היתה מפלתו ערום מכל ארור מכל דיקרטיס היה עומד כקנה ורגלים היו לו אפיקורוס היה כגמל היה ולדעת ר' יהודה הוא אשר ופתה את חוה ואחר שהיו בו כל התנאים הללו אין תימה במ"ש שבא על חוה והטיל בה זוהמא. אתו לקמיה דר"ש אמר לון ודאי כלא חד וסמאל הוה ואתחזי על נחש וכו' הנה יבאר כי אין לך נברא למטה שאין דוגמתו למעלה אשר הוא כח אל הנברא ההוא ומניע אותו והוא כגרזן ביד החוצב בו ולפי שהנחש למטה הוא מחלק סמאל ואבר גדול מאיבריו על כן אתחזי על נחש. וצולמיה דנחש דא שטן פי' כי דיוקנו וצלמו של נחש הוא השטן המפתה לבני אדם היורד ומשטין ועולה ומקטרג נמצא כי השטן והיצר הרע והנחש כלם באים מכח סמאל והכל דבר אחד תנינא בההוא שעתא נחת סמאל מן שמיא רכיב על נחש דא פי' שנתלבש בו והוו חמאן כל בריין וערקן מקמיה לפי שנתלבש בו היו רואין שהיה מתראה לבריות והיו יראים ממנו ומטו לגבי אתתא במלין כמו שיתבאר לפנים שידעו שלא יוכלו לפתות לאדם ולכן קדמו לדבר עם חוה להסית אותה לשתסית היא לאדם. וודאי בחכמה אייתי סמאל לווטין חכמתו של נחש נקראת חכמה רעה כי יש חכמה רעה ויש חכמה טובה ולכן יחס הכתוב חכמתו של נחש בלשון ערמימות שנאמר והנחש היה ערום ותרגם אנקלוס הוה חכים כי כל חכמתו להרע ולהביא קללה לעולם וכמ"ש ז"ל בפרק ר' אליעזר בשעה שאמרו מלאכי השרת מה אדם ותדעהו אדם להבל דמה א"ל מה שועתכם כלכם מקלסין אותי בעליונה והוא מיחד שמי בתחתונה ולא עוד אלא שקורא שמות וכו' כיון שראו כן אמרו אם אין אנו בעצה שיחטא לפני בוראו אין אנו יכולין לו. והיה סמאל שר וגדול בשמים החיות מד' כנפים ושרפים משש כנפים וסמאל משתים עשרה מה עשה סמאל לקח בת שלו וירד וראה כל הבריות ולא מצא בהם חכם להרע כנחש שנאמר והנחש היה ערום והיתה דמותו כעין גמל וירד ורכב עליו והיתה התורה צווחת ואומרת כעת במרום תמריא למה"ד לאדם שיש בו רוח רעה כל מעשים שעושה וכל מה שהוא מדבר אינו מדעתו אלא מדעת רוח רעה כך הנחש כל מעשים שעשה וכל מה שדבר לא דבר אלא מדעתו של סמאל הביט ימין וראה כמה גלו לנו ע"ה במאמר הנכבד הזה ראשונה להודיע כי מלאכי השרת גם כי פחתו בכבודו של אדם הראשון בראשונה באמרם מה אדם אדם להבל דמה הנה לבסוף הכירו חכמתו גדולה משלהם ולכן הסיעו עצמם מלפתותו שיחטא לפני בוראו כי חכמים המה ומכירים במעלתו וחכמתם לטובה ולא לרעה לא כן עשה סמאל אמנם השתדל בכל עוז לבא עליו בעלילה ובחר לנחלה לו את הנח"ש הערום לרעה ונתלבש בו וירד לפתותו ע"י אשתו כי ליסטאה בליסטיותיה קא ידע. שנית בהודיע כי סמאל שר וגדול בשמים הללו העתידים להמלח כעשן כי עליהם הופקד וכך עלה במחשבתו יתברך שעל ידו תהיה היצירה החומרית בעלת הקץ וכבר ידעת שהוא נקרא קץ כל בשר ומלאכתו לשחת כל בשר ובבחינת זה נקרא שר גדול כי חכמתו רעה ובה נצח לאדם. שלישית הודיע כי לכך נתיחסו אליו י"ב כנפים כפל על השרפים לפי שיש לו דמיון ויחס אל השרפים ובני האלהים לבא להתיצב על יי' בתוכם בשש כנפים ויש לו שולטנות על שש קצוות העולם התחתון במאמר בוראו יתברך כך שמעתי. ואולי כי כוונת ר' אליעזר הגדול בי"ב כנפים למה שכתב בעל ספר יצירה תלי בעולם כמלך על כסאו גלגל בשנה כמלך במדינה לב בנפש כמלך במלחמה וכבר ידעת כי התלי כל הגלגלים אדוקין בו כי הוא כחוט השדרה אל הגוף וכמנור חורגים ליריעות השמים וצורתו נרשמת מעלה ומטה לפי שחומר הגלגלים זך ובהיר ומתראה בהם כאלו הוא עצמו בכל גלגל וגלגל והוא המטה את הכל לכל צר ומצוייר בגלגל בחתוך שני הגלגלים שחתכו זה מזה זה ומרכזו יוצא ממרכז העולם והוא בדמות נחש עקלתון ויש בו ראש וזנב ראשו בדרומית מזרחית זנבו בצפונית מערבית ראשו מאור החמה וזנבו מאור הלבנה ועליו נאמר לויתן נחש עקלתון והוא נתמנה מלך להנהיג הי"ב מזלות ויש אומרים שהוא המחזיר את הכל ממזרח למערב מעלות ידועות ומחזירם ממערב למזרח שהוא גורם הלקיות והכוכבים יחליפו כח ההצלחה בעלותם בתליות גלגליהם עד שכנגד ראשו ולובשת אותם רוח רעה ברדתם אל כנגד זנבו והוא הנרמז לרשב"י ע"ה למעלה כמ"ש חד חויא קאים לקבלי רישיה תחות רגלוי בשעתא דאפיק רישיה מחי בזנבוי וכו' אל דברי בעלי התכונה וכתבו שאין בכל חכמי קדם דורות עולמים מי שהגיע לתכלית סודו וענינו אלא שראו לו הכח הגדול הזה ואמרו שתלייתו בגלגל חמה לא הרגישוהו זולתי מצורתו שבגלגי' הירח וידמוהו בכל הגלגלים לסבת היותם בהירים וזכים והרגישו ההצלחה מראשו והרע מזנבו וכתבו כי בעלי העבודות מקדם היו מתהוללים באימתו ומכוונים עבודתם אליו להיותו שר וגדול בצשמים ואם כן לפי זה כנפיו יהיו השנים עשר גבולי אלכסון שהגלגל מתחלק להם וכבר ידעת כי לזה התלי המורגש בגלגלים אשר על ראשנו יש לו מניע אחר הוא כנפש אליו והוא סוד הנחש עקלתון הנרמז בדבריהם אשר בדוגמת הנח"ש הקדוש המבריח מן הקצה אל הקצה בעולם הספירות כי זה לעומת זה עשה האלהים ואלה הם כנפיו הי"ב ולהיות צורתו עקומה עקלתונית יחסו אליו צורת הגמל העקום בצורתו והוא אמרו והיתה דמותו כעין גמל וירד ורכב עליו כי על ידו סמאל עושה מעשיו למטה וכל מה שעושה אינו מדעתו אלא מדעת סמאל כי הוא נפשו ונחזור לעניניו כי בודאי בחכמה אייתי סמאל לווטין על עלמא. וחביל אילנא קדמאה דברא קב"ה בעלמא הוא אדם הראשון שהיה דוגמת האילן הקדוש בצלם ודמות. ומלה דא הוה תלי על סמאל שהיה הכל תלוי ביד סמאל וממשלתו על העולם. עד דאתא אילנא אחרא קדישא יעקב שתקן את אשר עות אדם כי שופריה דיעקב שופריה דאדם היה והוא השלם שבאבות וע"כ נשתרשו ממנו י"ב שבטים שבטי יה עדות לישראל סבא וכלם אמרו כשם שאין בלבך אלא א' כך וכו' שמע ישראל יי' אלהינו יי' אחד נענה הוא ואמר בשכמל"ו כי זהו סוד היחוד שבו קצץ אדם הראשון ובזה נטל מניה ברכן דלא יתברך הוא לעילא כמקודם כשנשברו הצנורות והיה יוצא השפע מן הסדקים אל סמאל וסיעתו עשו הרשע למטה וע"ד כמא דמנע סמאל ברכאן מאילנא קדמאה בערמה הכי נמי מנעיה יעקב בנטלו הברכות במרמה כמ"ש בא אחיך במרמה ויקח ברכתך. ויעקב בדידיה נטיל ואין להאשימו כי נטל הברכות בעוקבה כי שלו נטל שהיה עשוק ביד סמאל וע"ד ויאבק איש עמו הוא שרו של עשו שעדיין היה משתדל להפילו ליעקב ומבקש תואנה מן הצלע כאשר יתבאר בע"ה ובגין דאיהו נחש הוא מלאך המות גרם מותא לכל עלמא מבואר הוא: