כתם פז על ספר הזהר סו

אמר רבי חייא כתיב עושה ארץ בכחו מאי עושה עשה מבעי ליה ר' חייא אזדא לטעמיה שאמר למעלה שהצד"יק הוא הכ"ל הוא המתקן אל הארץ העליונה והמריק השפעתו בה. והארץ הנז' עושה פירות בכחו ודייק בכתוב מלת עושה שהוא פועל עומד ולפי הנראה היה ראוי לומר פעל עבר לפי שכבר נעשת הארץ הנזכר בששת ימי בראשית והיל"ל עשה ארץ בכחו והשיב אלא עושה ודאי תדיר וזה לפי שהארץ העליונה אין לה מעצמה כלום וצריכה היא להשקאה תדיר והב"ה שהוא התפארת מתקן לה תדיר ע"י צדיק כי הוא כחו כי כח חו"ט השדרה יראה בברי"ת בהיות האר"ץ מתוקנ' בכחו אזי מכין תבל של מטה שהיא הארץ הלזו בחכמתו של שלמה שהיא העטרת וה"א בחכמתו דא צד"ק דכתיב והוא ישפוט תבל בצד"ק.

רבי יהודה אמר באתוון גליפן דר' אלעזר אית קטורי דאתוון כ"ב קטירין כחדא תרי אתוון דא סליק ודא נחית דנחית סליק ודסליק נחית. וסי' דא אך בך א"ל. ר' יוסי אמר טופסא דשקלא באמצעיתא קיימא וסי' במשקל במדה לישן דקיימא באמצעיתא וכו'. שאלתי את מלמדי זלה"ה על הענין הזה ויורני ויאמר לי דע בני כי אותיות האלף ביתות הנזכרות בספר יצירה במשנת עשרים ושנים אותיות יסוד קבועות בגלגל במאתי' ושלשים ואחד שערים חוזר הגלגל פנים ואחור וכו' הלא המה אותיות אתוון גליפן דר' אלעזר ויש בהם כ"ב קטירין כחדא תרי אתוון כלומר שהאלפא ביתא הפשוטה מתגלגלת אחד ועשרים פעם כל אות ואות בחברתה והוא אמרו אל"ף עם כלן וכלן עם אל"ף והנה הם מצטרפות שנים שנים אחד ועשרים פעם ולא זולת כי היה ראוי שתהיינה צרופיהן כפי הנראה שנים ועשרי' פעם שהם שנים ועשרים אותיות והסבה שאינם אלא כ"א לפי' שאלפא ביתא הפשוטה נבלעת בכלן ועליה הן נארגות כל השאר והם אחד ועשרים והנה צירוף כלם עולים לרל"א שערים שהם מספר מחברת הגלגל ההוא אלף עם כלם וכלם עם אלף כמו שנתבאר שם כי הבנינים הנבנים מכ"א צירוף כ"ב אותיות שהם תס"ב אותיות וחצים רל"א בהיותם נבנים שנים שנים. ודע כי האלפא ביתא האמצעי' בין כלנה היא האלפא ביתא המתחל' באל"ף למ"ד שהיא בין עשר לעשר כי כלם הם אחד ועשרים והאחד בתווך והסימן בזה א"ך ב"ך א"ל פי' א"ך שהוא אחד ועשרים פעם ב"ך שהם כ"ב אותיות א"ל באמצעיתם כי האלפא ביתא של אחד עשר המתחלת בא"ל היא באמצע והסוד בזה כי א"ל ח"י שהוא היסו"ד הוא המבדיל בין מים למים והוא שואב ממים העליונים ובכחו עושה ארץ ומתקיימין המים התחתונים. והנני מסדר לך לוח העשרים ואחד אלף ביתות כאשר קבלנום בדיוק מהם יתבאר לך כי האלף ביתא האמצעית מתחלת בא"ל הוא המבדיל בין המים העליונים ובין המים התחתונים והוא המקיימם בכחו ית' וית'. והא לך צורתם מדוייק. # הנך רואה בעיניך כי האלף ביתא האמצעית מתחלת בא"ל ועל כן נתן הסימן בה א"ך ב"ך א"ל כי האלפא ביתות הם כמנין א"ך וב"ך סימן לכ"ב אותיות והאמצעית התחיל בא"ל הוא המבדיל בין עשר ובין עשר. ומ"ש דא סליק ודא נחית דסליק נחית ודנחית סליק. הבט ימין וראה כי האותיות עולים ויורדים ולפי סדר מערכותיהם המעטים במספר עולים והרבים במספר יורדי' נמצא כי זה עולה וזה יורד העולה יורד ונזור לאחור והיורד עולה. והסוד בזה כי כל הנמצאות אשר נמצאו מצירוף האותיות עולים ויורדי' זולתו ית' וית' שהוא כנקודה באמצע המרכז וכלם מדקשי' אליו וחוגגים ורצים ושבים אליו והוא המקיימם והם נחשבי' לפניו כקטן כגדול ומ"ש ר' יוסי טופסא דשקלא באמצעיתא קיימא וסימן במדה במשקל וכו' פי' מלשון מטפס ועולה מטפס ויורד ולפי שהמשקל יש לו לשון באמצע והמאזנים עולים ויורדים בו לפי כבדותם ולפי קלותם נקרא טפסא דשקלא. וכוונת ר' יוסי להודיע עוד כי גם כי זאת האלף ביתא המתחלת בא"ל היא האמצעית בין כלם והיא השוקלת אותם עשר מכאן ועשר מכאן הנה נמצא בה בעצמה עוד לשון השקל באמצעיתה והוא כי כל בתי האלף ביתות יש בכל אחת מהן אחד עשר בתים חמשה מכאן וה' מכאן והבנין הששי באמצע ונמצא בזאת האלפא ביתא האמצעית מה שלא נמצא בכלם שהבית הששי בנינה הוא &ב הקו שהוא רמז ללשון המשקל המעמיד היושר וכבר ידעת כי אות הו"ו בשמו ית' הוא העמו"ד האמצעי וה"א ראשונה מכאן וה"א אחרונה מכאן והוא סוד שקל הקדש וסי' במדה במשק"ל וביאר ואמר משקל לישן דקיימא באמצעיתא ומאזנים ביה קיימן ואתקלו וביאר אגב ארחיה מאן מאזנים כד"א מאזני צד"ק וכלהו קיימין במשקל וכו'.

הנה אם כן נתבאר מ"ש עושה ארץ בכחו כי בכח הו"ו שבשם נעשה הכ"ל והאר"ץ קיימת ושכל הנמצאים המיוחסים לבניני האלף ביתות כלם סובבים ורצים ושבים סביב הנקודה הנרמזת במלת א"ל ובתוכה הו"ו שהוא שקל הקדש. ור' יהודה תניא דמסייע ליה שאמר שקל הקדש דא רוח הקדש כלומר רוחו של קד"ש שהוא סוד הו"ו. ומ"ש כתיב בדבר יי' שמים נעשו הוא מאמר מיוסד על המשנה הידועה בספר יצירה שאמר ז"ל עשר ספירות בלימה אחת רוח אלהים חיים ברוך ומבורך שמו של חי העולמים קול ורוח ודבור זהו רוח הקדש. והכוונ' כמשנה ההיא שאחר שדבר בסוד העשר ספירות במדתן שאין להם סוף ובצפייתן כמראה הבזק ובהעלמתן בא למנות מספר העשר אחת אחת ואמר על הראשונה שהוא הכת"ר שהוא רוח אלהים חיים כלומר רוח הנמשך במדת אלהים חיים שממנו תוצאות חיים לכל העולמות ואמר עליו שהוא ברוך ומבורך מאת עילת כל העילות שהוא האין סוף שהכל צריכין למארי חטייא ית' וית' שמו הודרו של חי העולמים כי אל שם אנו ממשיכים הברכות מאתו ומעתה לא נצטרך לתיקון הקושיות שרבו כמו רבו מהמפרשי' שלא למדו תורת אמת היא הקבלה במאמר ר' ישמעאל בן אלישע כ"ג בפ"ק דברכו' דף ז' ע"א שאמר פעם א' נכנסתי להקטיר קטר' לפני לפנים וראיתי אכתרי"אל יה יי' צבאו' יושב על כסא רם ונשא ואמר לי ישמעאל בני ברכני אמרתי לפניו רבש"ע יר"מ שיכבשו רחמיך את כעסך ויגולו רחמיך על מדותיך וכו' ונענע לי ראשו שהוקשה להם איך יצוייר שאנו נברך למי שכל הברכו' באות ממנו ומהם ביארו כי הברכה הנז' בענין הזה היא ענין הודאה ושבח והלול והנה לתרץ זה האריכו במענית' וחתרו אל היבשה ולא יכולו ועדיין קושיתם במקומ' עומד' ולא הרויחו רק אריכו' לשון האמנם כי ע"ד האמת מה מתוק מדבש אמרו ישמעאל. בני ברכני ממש כלו' המשיך לי הברכה מעילת כל העילו' כי יש כח בפיך ובתפלתך על זה והוא סוד ואכלת ושבעת וברכת את יי' אלהיך שיש כח בנו להמשיך הברכה מלמעל' מכל הברכו' שאפי' הכת"ר הוא מבורך מהאין סוף והוא שאמר בכאן אחת רוח אלהים חיים שהוא הכת"ר שהוא רוחו של אלהי"ם חיים ואמר עליו ברוך ומבורך שמו אשר קנה שם במה שהאציל ממנו ית' שמו. ולפי שראיתי ענין נאות בפי' ספר יצירה המכונה להראב"ד ז"ל בענין זה הרו"ח אביא ענינו בדרך קצרה להרויח ממנו סוד פנימי ז"ל הנה בזאת המשנה בא לבאר לך מהות כל ספירה וספירה כי הוא מדמה הנסתר לנגלה כי מן הנגלה תבין הנסתר אע"פ שאינו דמיון באמת ולא תאמרו שבספירות קצרה יד הלשון לדבר כי גם בגוף האדם והחי קצרה כל לשון לכנות לקצת חלקי הרוחניים שם אמיתי אשר יתואר בו על אמיתתו. והמשל בזה כי קראו לכח המניע את האדם רו"ח וזה השם עיקר הנחתו על הרוח המנשבת שנאמר משיב הרוח ישב רוחו יזלו מים וחלילה מהיות איברי האדם מתנועעים מהרוח ההוא או מכיוצא בו. והראיה לזה כי אם נחנוק א' מב"ח עד שתצא רוח המניעתו ואח"כ נביא כל מיני מפוחים ונמלאהו בנפיחתם מהרוח היסודי הנשאב מהאויר לא יחיה ולא יתנועע ואי איפשר לומר כי נסתמו גידיו אשר יתנועעו מהרוח נסתמו בליחה שהרי לא בא לו לא שנוי ולא מילוי ולא סתום רק יציאת הרוח בלבד. ואף לפי דברי הרופאים האומרים כי רוח הנפש אשר בו יתנועע החי הוא ההבל העולה מן הדם אשר בלב והנה הנחנק או מי שסתמו את פיו עד שלא יוכל להתנפש מהו אשר קרה לדם הלב עד שלא ינפש ולא יעלה ממנ' הבל. אלא על דרך האמת אין מכל אלה הטבעים ענין מספיק אמנם הוא רוח משפעת מאלהים חיים כי ממנו תוצאות חיים לכל חי ולפי' נקרא חי העולמים כי אין חיות לכל העולמות לא מן היסודות ולא מזולתם רק מהשם לבדו ית'. ובסוף דבריו כתב הנה כת"ר עליון הוא מבורך מעילת העי'. ונחזור לענין המשנה שאמר קול ורוח ודבור זהו רוח הקדש. הנה מפרשי המשנה קצת הוקשה להם סדר תנאי הדיבור מן המשנה הזאת שהקדים הקול לרוח ואמר קול ורוח ודיבור והנה כפי האמת הרוח קודם לקול שאם לא ימצא רוח יוצא מהגרון לא יתהוה הקול ופירשו מה שפרשו לתקן הענין ואין צורך כי האמת הוא שבעל המשנה הביאם כסדר אם תסתכל בלשון המשנה שאמר ברישא אחת רוח אלהים חיים הרי שהקדי' הרוח ומ"ש בסיפא קול ורוח ודבור. רצה כי מאותו הרוח הראשון נתהווה הקול והרוח בו כי אי איפשר להשמעת הקול אם לא בחבור הרוח עמו ואח"כ בחיתוך האותיות במבטא יושלם הדבור ואמר שגם הדבור צריך אל הרוח באופן כי הרוח הוא המוציא הקול והדיבור ולכן חזר ואמר זהו רוח הקדש העליון כי הוא בכל והכל בו יתברך ויתעלה. ועל יסוד זה הוא מאמר ר' יצחק שאמר כתי' בדבר יי' שמים נעשו אלין שמיא דלתתא דאתעבידו בדבר שמים דלעילא קרא שמים דלעילא למדת התפאר' ששם יי' יתברך נרשם שם ושמים סתם לשמים התחתוני' ושיעור הכתו' בדבר יי' ורו' שהשמים העליונים מתיחסים בשם יי' ובשם זה נעשו והוסיף לבאר ואמר ברוח דאפיק קלא דמטי לההוא נהר דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי שהיא הבינ"ה וברוח פיו כל צבאם כלהו תתאי קיימי ברוח דאיהו דיבור הנה ביאר כי כל צבאות מטה קיימי' ועומדים ברוח הדבור וכבר ידעת שהעטר' היא המוציאה הדיבור הנעש' ברוח שהוא עיקר הכל והדיבור הוא רוח הקדש שאמ' ר' יהודה שהוא שקל הקדש. ולהשלים הביאור שעמידת האר"ץ הנרמזת בעטרת הוא מכחו של יסוד אמר הה"ד משקה הרים מעליותיו מאן עליותיו כדאמרן משקה הרים מעליותיו שאמ' למעל' אלין מיין עילאין דכלא דבהו תיקן ביתא מפרי מעשיך תשבע הארץ רזא דההוא נהר, נגיד דנפיק לתתא הה"ד עושה פרי הכוונה על מדת היסוד כי הוא העושה והמתקן אל הע"ט הנקרא' עץ פרי.

ויאמר וכו'. יהי מארת חסר רבי חזקיה אמר מארת דשריא ביה תוקפא דדינא קילטא דדינא. יודיע כי כל אותיות התורה מיוסדים על אדני פז ומלואיה וחסריה עשויים באמת וישר ובכוונת מכוין ולא במקרה והזדמן, כאשר כתב הראב"ע בנותנו טעם לשנוי התיבות והאותיות שיש בין הדברו' הראשונות שבפ' וישמע יתרו ובין האחרונות שבפרש' ואתחנן והמשל שהביא על זה שאסור לשומו על ספר יעויין במקומו האמנם האמת והמקובל בזה במלואים וחסרים שבאו בתורה שהם כתובים באצבע אלהים לרמוז בהם סתרי תורה ולא נפלו במקרה ככותב אגרת לאוהבו על ידי אחר כאשר כתב הוא כי פעם יכתוב חסר ופעם מלא כאשר יזדמן ח"ו ח"ו ומזה תראה כי רבותינו אשר קבלו האמת בראותם שכתוב יהי מארת חסר ואח"כ כתוב והיו למאורות ברקיע השמים מלא קבלו כי לסוד נרמס נכתב כן והנה רבי חזקיה אמר כי בכאן נרמז כי במדת העטרת הנרמזת בלב"נה שתשרה בה כח מדת הדין ותקלוט אותו כי זה היה סיבת החשך והפגימה והחסרון שבא לעולם ופי' מלת מאר"ת מענין לקיטה כמו אריתי מורי עם בשמי וזהו אמרו דשריא ביה תוקפא דדינא קילטא דדינא. והנה ר' יוסי בא לתת הבדל בין העטרת ובין רגליה היורדות מות שנרמז ללילית היוצאת מבין רגליה ואמר יהי מארת לתתא כלומר כי אין ראוי ליחס המאירה והחסרון בעצם לעטרת רק למטה הימנה במקום אשר הרגיעה לילי"ת כאשר יבוא לפנים כי משם נופל אסכרה לתינוקות וכמ"ש רז"ל ברביעי היו מתענין על אסכרה שלא תפול בתינוקות וזהו כי בה תליא אסכרה לרביי עלמא ואמר כי לכך נכתב מארת חסר לפי שהיא נהורא זוטר' מכל נהורין ועוד כי לפעמים תתמלא דין וזמנין דאתחשכא דלא מקבלא נהורא בסוד כי הנה החש"ך יכסה ארץ. וביאר מהו ברקיע השמים שיראה לכאורה כי המארה היא ברקיע השמים וזה לא יתכן כי רקיע השמים הוא היסוד כמו שכבר נתבאר והוא המאיר לאר"ץ ולדרים עליה. וא"כ מהו יהי מארת ברקיע השמי"ם ואמר כי פי' ברקיע השמי"ם ירצה כי ברקי"ע השמי"ם שהוא הי"סוד הוא מאירה כשהיא מארה אמנם החסרון והפגימה הכא אליה הוא מצד שמאל ויהיה שעור הכתוב יהי מארת ברקיע השמים כלומר תתמלא ויתהוה האור במדת המא"רה בסבת רקיע השמים המשפיע בה לפעמים כי פעמים חסירה ופעמים מליאה והוא אמרו ברקיע השמים דא הוא רקיע דאיהו כללא דכלהו בגין דנטיל כל נהורין ואמר שהוא נהיר להאי נהורא דלא נהרא ואמר הסבה למה חשך משחור תאורה בגין דאתדבקא בהדי ההוא מארה שלמטה ממנה אשר בה נתלין כל אינון זיינין אחרנין בעלי הדין ורקיע השמים הוא המאיר אותה ומטהר אותה בימי לבונה. והנה רבי יצחק בא לישב הענין מבלי הצטרך לכל התיקון הזה שאמר ר' יוסי אפילו האי רקיעא דלא נהרא רקיע השמים קרינן ליה אמר כי בבחינ' דבקותה במדת הי"סוד תקרא גם היא רקיע השמים כמו שאנו אומרים מלכות שמים וארץ ישראל וארץ החיים וישאר הכתוב כפשטו לדעת רבי יצחק יהי מארת באותה המדה שנקרא' רקיע השמים לסבת דבקותה עמו נקראת על שמו וז"א השמים איהו האי רקיע ועל כן נקראת על שמו. וביאר הסוד למה נכתב מארת חסר ו"ו לפי שהו"ו הוא סוד שמש ומגן יי' צבאות ובהעדר הו"ו ישאר חשך ומות בא לעולם. ולפי שמלת יהי תורה על הויה לא על העדר והנה המות הוא העדר החיים וא"כ איך יכתוב לשון הויה בהעדר לזה חזר ואמר יהי מאר' בלא בה תליא לאכללא לילית כי בבחינה שבהעדר האור ימשך החשך ומציאו' החשך תלוי בהעדר האור הנה א"כ על צד זה יאמר בו לשון הויה והוא ע"ד יוצר אור ובורא חשך וע"ד מי שם פה לאדם או מי ישום אלם כמו שפי' הרב נסים ז"ל. והביא ראיה לסוד ענין זה ואמר כתיב קטן וגדול שם הוא כי זה נאמר על יום המות ומלת ש"ם כבר ידעת שהרמז על העטרת בסוד ונעשה לנו ש"ם כי דור הפלגה רצו להפריד אלוף ולהתנהג על ידה הנה א"כ מלת שם מורה על מציאות ועל העדר על העדר שהוא יום המות כמ"ש קטן וגדול שם הוא ועל מציאות שנאמר כי אם שם אדיר יי' לנו וכתיב שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח כלומר בסבת הדין החונה בעטרת שם הרגיעה לילית ומצאה מנוח לכף רגלה משם היא יונקת א"כ נתבאר מכל זה כי במדה הזא"ת נכללו האור והחשך וטוב ורע זו היא כוונת רבי יצחק בביאורו יהי מארת ברקיע השמים שמצד א' נקראת רקיע השמים ומצד אחר נקראת מארת והבן זה כי מסוד זה תבין ימי טומאת האשה וימי לבונה בסוד פגימת הלכנה ומלואה כי הכל כאשר לכל ודי בזה הערה למבין. והנה רבי אלעזר ביאר הסוד ביתר שאת ואמר יהי מארת אספקלריא דלא נהרא מגרמה אמר כי לכך נכתב מארת חסר לפי שאין למדה הזאת מאור כלל מעצמה לא מעט ולא הרבה אלא על ידי המאורות העליונים המאירים בה שהם הו"ו ומשך הו"ו אמנם נמצא בה הכנה לקבל האור יותר מכל שלמטה הימנה כדמיון העששית שהיא ברה וזכה לקבל אור הנר הנדלק בה וזהו דקלטא ניהורא ונהיר. וביאר הסוד הזה מתוך הכתוב הנה ארון הברי' אדון כל הארץ כי ארון הוא התיבה אשר היו בה לוחות הברי"ת ונקראת ארון מלשון אורה לפי שתורה שבכ"תב הנרמז לשמ"ש ומגן יהו"ה שוכן בקרבה וממנו תקבל אורה כי על כן נקראת ארון והוא סוד יהי מארת כלומר נארת ברקיע השמים ובהיותה נארת ממנו אזי תקרא גם היא אדון על שם המשפיע בה שהוא אדו"ן כל האר"ץ וה"א ובגין דא האי ארון איהו אדון בגין שמשא דנהיר ליה וכו' הכי אקרי ומניה נקטא שמא ואתקרי האי אדון ברזא דאל"ף דל"ת נו"ן י"וד כמא דאמרינן צדיק וצדק כי כל שליח נקרא כשם שולחו דא בדא תליין ת"ח כוכבים ומזלות בברית קיימין דאיהו שמשא דקאמרן. אמר שכשם שכל כוכבי אור הנראים ברקיע השמים הללו שעל ראשינו הם מקבלים אור מהשמש הנראה עלינו ביום כך כל צבאות מעלה מקבלין אורה משמ"ש ומגן י"הוה יתברך שמו ומאורו הם ניזונים והכל תלוי בו יתברך ורמז לנו בזה ר' אלעזר כי אעפ"י שהעטרת מחלקת טרף לביתה וחק לנערותי' הכל הוא מהמשפיע בה כי אין לה מעצמ' כלום אמנם יתיחס אליה הטרף והמזון בבחינ' המשפיע בה כי מאתו הכל והוא סוד הכפירים שואגים לטרף ולבקש מאל אכלם מא"ל ממש והבן. והנה רבי אלעזר בזה דרש מארת בכתבו ובניקודו מאורות ירצה יהי מארת ברקיע השמים כלומר יקבלו כלם מאר"ת ומאורו' יחיד ורבים הרמז על הלבנה העליונ' וכל צבאיה ר' ייסא סבה הוה אמר הכי יהי מארת דתליין ברקיע השמים דא סיהרא דתליא ביה הכוונה לרבי ייסא שלא להפריד המדה הזאת מרקיע השמים אלא שתמיד תהיה עמו הויה אחת ולא לדמותה לשאר המדרגות והמאורות שלמטה ממנה אף על פי שהיא והם כלם מקבלים אורה מהשמש העליון אין לכלול אותה עמהם ח"ו רק עם רקיע השמים ויהיה פי' הכתוב יהי המדה הזאת אעפ"י שאין לה מגרמה כלום והיא נארת גם היא כמו שאר מאורי אור נחשבת ונמנית ברקיע השמים אחד ולא כשאר המאורות הנפרדים ח"ו ח"ו ומה טובים ונעימים דבריו אלה בלשון קצר וכלם דברי אלהים חיים. ולפי שרקיע השמים הרמז על י"סוד ועדין לא נזכר בכתוב יחוד הכל"ה עם החת"ן עצמו רק עם הרקי"ע לזה חזר הכתוב לרמוז והיו למאורות כי הרמז על חבור שניהם על ידי הי"סוד וכאלו אמר והיו שני המאורות מתיחדים על ידי רקיע השמים והוא שרמז רבי ייסא כיון דכתיב והיו למאורות הא שמשא סוד ד"ו פרצופי"ן חמ"ה ולבנ"ה. ואמר שאחר שב' הפועלים מתיחדים ומטרוניתא עם מלכא מלכא אקרי ביחוד אחד הנה המועדים והחגים הנקראים מועדי יי' מקראי קדש שהם מדרגות עליונות נקראות מועדים וחגים ביען הם מושפעים בזמנים הללו מקד"ש עליון אשר על כן נקראות מקראי קד"ש הנה הם נארים מהפועלים הנז' שהם הדו פרצופין שכלם נתלים בהם והכוונה בכל זה שלא תחשב המדה הזאת כאחד מהם להפרידה מאלוף ח"ו כי הי"א והו"א דבר א' ומן היא והלאה עולם הנפרדים. ומ"ש וכלא בעבידתא קדמאה עילאה דשמיה קדישא אתאחד ביה פי' כל זה במעשה הראשון בסוד האצילות הקדוש העליון אשר השר הקדוש מתאחד בו. ואח"כ שב לבאר כי כשם שבעולם התחתון יש ז' כוכבי לכת שהעולם התחתון מתנהג בהם אחת ברקיע אחד כן כנגדם בעולם העליון יש ז' מדות שהם נשמה לשל תחתיהם והם מתיחסים בשם אליהם נקראים כוכבים ורקיעים והוא אמרו ז' כוכביא אינון לקבל ז' רקיעין וכלהו מדברי עלמא ועלמא עילאה עליהו כלומר אם הבנים. ואמר ותרין עלמין נינהו עלמא עילאה ועלמא תתאה כלומר כאמה בתה תתאה כגוונא דלעילא בסוד מן העול"ם ועד העולם כלומר מן הבי"נה ועד העטרת שהוא סוד מקצה השמים ועד קצה השמים שהם סוד מלך עליון ומלך התחתון ושניהם נאחזים זה בזה ביחוד אחד ואגב ארחיה בא לבאר פסוק יי' מלך יי' מלך יי' ימלוך לעולם ועד יי' מלך לעילא יי' מלך באמצעית' יי' ימלוך לתתא להורות כי הכל אחדות אחד כי ר' אחא אמר יי' מלך דא עלמא עילאה יי' מלך דא תפארת ישראל יי' ימלוך דא ארון הברי"ת. אתא דוד זמנא אחרא ואהדר לון מתתא לעילא להורות שהם אחדות אחד וזה בהקדים האחרון אל הראשון כי זה יורה כי הראשון הוא האחרון והאחרון הראשון בסוד אני ראשון ואנ"י אחרון וזה נרמז בכתוב יי' מלך עולם ועד יי' מלך לתתא כי הוא מלכו של עולם עולם באמצעיתא ועד לעילא בבי"נה וביאר למה נקרא' וע"ד ואמר דתמן ויעודא וקיומא ואשלמו' בלא מלך לעילא מלך לתתא. ורבי אבא יפרש כי המאורות הנזכר בפסוק והיו למאורות הרמז על ששת קני המנורה שכלם מתחברים ברקיע השמים שהוא הי"סוד להאיר על הארץ כי נשפעת מכלם על ידי הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. ויאמר כי כיון שהעטרת מליאה לה עמיר מהמאורות העליונות המאירים אל עבר פניה הנה אז כל מדרגות מטה שהם השמים התחתוני' וכל צבאם מוסיפין אורה יתירה והכוכבים אשר הם ממונין על העולם יתרבה ממשלתם ובכח ההוא המוסף עליהם מגדלין צמחים ואילנות כי אין עשב למטה שאין לו שוטר מלמעלה ובכן העולם מתברך ואפילו המים מתברכים ומתמתקים וגם כל דגי הים כלם ברבו יתיר והרמז בכל אלה השמות למדרגות אשר למטה מהעטרת כי יש מהם נקראים עשב ואילנות כמו שקדם ויש מהם נקראים דגי הי"ם כלם נשפעים מכחה. וכמה גרדיני נמוסין שטאן בעלמא כלומר מעלות ממונות על העולם והם בעלי הדין לפי שהם ממונים לעשות דין נקראות גרדיני מענין העלהו לגרדום לידון ופי' גרדום מעלה שעושים לדיינים לישב עליהם לדון ואמר שאפילו אותם שממונים לדון שהם חלקי החשך הם שמחים בתוספת האור והביא משל ואמר כד חדוה בבי מלכא אפילו אינון מבי תרפי כלומר היושבים חוצה משער בית המלך ואפילו אינון מדכי טרטשי כלומר אפי' אותם הממונים לנקות השווקים ולהרים מכשול האבנים מגיע להם חלקת משמחת בית המלך. ולישנא אחרינא ואפילו אינון מדורי תיישי כלהו חדאן. ושטאן בעלמא וביאור זה כייש מן הבהמו' ומן החיות ומן העופות מה שהם טהורים ומה שמהם טמאים ואפילו בהמות הטהורות יש מהם שהם מחלק הרחמים ומהם שהם מחלק הדין כמו השעירים והתיישים אשר יסודן דין והאלים והכבשים אשר יסודן רחמים כמו שכתב הרב יצחק הכהן ז"ל ששמע מפי מגידי אמת כי השוכן בתוך עדרי העזים אפילו במקום הישוב רוח רעה שורה במושבותם ומוה הטעם אמר שאין נותנין לאכול מבשרם לנפגע משד ועל כן נקראים השדים שעירים ורזל קראו לשד היושב בבית הכסא שעיר של בית הכסא והוא סוד השעיר השלוח לעזאזל כי הוא חלקו. ואמר כי אפילו מדורי תיישי שהם השדים השוכנים עם התיישים והם מלאכי חבלה הם שמחים בשמחת המלך ובכן רביי עלמא בעיין לאסתמרא פן יפגעו בהם אלה המשחיתים שמתרשטים בעולם בעת חדושה של לב"נה והבן זה. ורבי אחא אמר ויתן אותם אלהים ברקיע השמים כד כלהון קיימין ביה כלומר מסכימין עמו בדין חדוותא דא עם דא כלומר החתן עם הכלה. וכדין סיהרא אזעירת גרמה מקמי שמשא כעני הנכנע לפני העשיר כדי לקבל צדקתו ואז אין שולטנו' כלל לפני המלך אמנם מקטנת עצמה לפניו ועל פן תמצא במוחש בעול' השפל כי בעת חבור הלבנה עם השמש אין לה אור כלל אמנם בעת הנגוד שהוא אחרי הפרדה ממנו אורה מתראה בעולם וכן הלב"נה העליונה בעת היותה עם המלך מקטנת עצמה לפניו אמנם אחרי התעסקה עם התחתונים לתת טרף וחק לנערותיה אזי תראה ממשלתה בתחתוני' ואמר כי כל מה שהיסו"ד מקבל מלמעלה מגמתו להריק בעטרת וזהו להאיר על האר"ץ. רבי יצחק אמר כתיב והיה אור הלבנה כאור החמה ואור החמה כאור שבעת הימים הנה רבי יצחק בא להעיר כי מעוט הי"רח אשר חוייב כפי סוד הבריאה הנה לעתיד לבא תתבסם ותהיה כאור החמ"ה שהם פני מש"ה וישתמשו שני מלכים בכתר אחד ואור החמה יהיה כאור שבעת הימים ולדעת רבי יצחק הרמז בשבעת הימים לימי ובראשית העליונים והכוונה כי יהיו כל הימי"ם וחמ"ה ולב"נה באחדות אחד ובהשואה אחת. אמנם לדעת ר' יהודה הרמז בשבעת הימים לימי המלואים שהם ההיכלות שבעטרת שהם מליאי' מהעליונים כי גם הם ואם הם תחתוני' יהיו ביחוד אחד וזהו שרמז מלואים ודאי בגין דההוא זמנא אתבסם עלמא ואתהדר באשלמותיה ולא אתפגים סיהרא בגין חויא בישא כלומר בסבת הנחש כי הוא סבת החשך והפגימה אמנם לעתיד לבא יתמעט היצר הרע ויתרבה האור. ואמר ואימתי יהי דא בזמנא דכתיב בלע המות לנצח יראה כי לעתיד לבא הזה הכוונה ליום השבת שיאספו הכחות לנרתקן כי אז אין שטן ואין פגע רע אמנם בימות המשיח עדיין יצר הרע בעולם ועולם כמנהגו נוהג אלא שיהיה המנהג בקדושה ובטהרה: