כתם פז על ספר הזהר תצו

ויאסוף רגליו אל המטה בגין דהא איהו באתר דחיי יתיב מדתו מדת ע"ץ החיי"ם ובהיות נשמתו למעלה מהמט"ה מטתו של שלמה אסף רגליו בעת הסתלקותו לגבי המטה ואסתלק מעלמא הכוונה ידוע שנתעלה להיות בעלה דמטרוניתא מושל ירא"ת אלהי"ם ודברים אלו נפש היפה תאכלם כי הכוונה בהם ובזולתם הדומים להם כי תתעלה נשמתו של צדיק ותתדבק ביוצרה להיות כמוה"ו והחל"ק ישוב אל הכ"ל והבן כי צדק יקראהו לרגלו ודי למבין:

פתח ואמר ר' יהודה הנז' לעיל נכספה וגם כלתה נפשי לחצרות ה' מלה דא הא אוקמוה חבריא במדרש תהלים דרשוהו רז"ל על ישראל כי משהיו בים נתאוו אל בית המקדש שנאמר מקדש ה' כוננו ידיך תביאמו ותטעמו וכו' וקראו לבית המקדש חצרות ה' דרך כלל. אבל ת"ח אית מדורין תתאין ואית מדורין עילאין. יאמר כי יש הבדל גדול בין המקום שנקרא חצר המשכן למשכן עצמו וכמו שבבית המקדש היו מקומות מקודשי' יותר אלו מאלו כי כבר ידעת שעשר קדושות הן כדאיתא במס' כלים עשר קדושות הן ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות וכו' לפנים מן החומה מקודש מהם וכו' הר הבית מקודש ממנו החיל מקודש ממנו עזרת נשים מקודשת ממנו עזרת ישראל מקודשת ממנו. יתבאר לך משם כי לא כל המקומות שוים מפני הנכנסים בהם כן למעלה בדוגמתם יש מדורין תתאין ומדורין עילאין וביאר לך הענין בדרך קצרה שהמדורין העליונים אע"פ שנקראים בלשון מדור אין מי שידור בהם מנבראי מעלה לא מלאך ולא שרף ולא שום ממונה כמו שנמצאים במדורים התחתונים כי שם הם נמצאים ממונים דרים שם כמו שיתבאר לך בסדר ההיכלות שסדר רשב"י ע"ה בפ' פקודי. ואמר כי העליונים נקראים בתי גוואי ואין נכנס שום איש מאנשי הבי"ת כי סגורים הם מכל השגה אמנם המדורין שכנגדם למטה נקראים חצרות ה' הם הנקראים בתי בראי וכבר ידעת כי מלכותא דרקיעא כעין מלכותא דארעא כי כשם שהבאים לבקש את המלך אינם נכנסים אל היכלו המיוחד לו אמנם נכנסים לפני שער המלך ומשם מבקשים צרכיהם מאת המלך והם עומדים בתשוקה גדולה תמיד מיחלים חסד המלך כן כל מלאכי מעלה העומדים בחצרות המלך יתברך שמו הם העומדים בתשוקה רבה ובאהבה גדולה כלם אהובים לקבל פרס מאת האדו"ן כל הארץ שהוא עולם הנקב"ה כי שם תשוקתם ואהבתם תמיד ודוד ע"ה היה כוסף ומשתוקק להיות עם העומדים בחצרות ה' כדי שמשם ישיג לחזות בנועם ה' והקדים הקדמה זו לבוא ממנה כי הנשמות כשעולות למעלה כל מגמתם לבקש את פני האדון יתברך כמו שמבקשים העומדים בחצרות ה' כי אלו ואלו תשוקתם לגבי נוקבא הוא שאמר ת"ח נשמתא כד סלקא אתער כולא לגבי נוקבא ירצה כי יש כח בנשמתו של צדיק כשעולה למעלה שהיא מעוררת כל מבקש אדנ"י לעלות עמה כדמיון מי שהוא בן בית למלך כי כשיפתחו לו השער נכנסים עמו העומדים בחוץ לפי שהוא בן בית כן נשמת הצדיק כשעולה עולים עמה העומדים בחצרות ה' שהיא מעוררת אותם וזה לפי שהיא אתאחדת בתיאובתא שלימתא ואתקשרת ביה כלומר בעולם הנקבה כי היא אמו אשר ילדתו ועשר ידות יש לו במלך יותר מכלם. ויאמר כי יעקב ע"ה לא מת מטעם זה כי נדבקה נשמתו שם וע"כ לא נזכר בו מיתה רק ויגוע ויאסף אל עמיו. חמי מה כתיב לראיה ע"ז ויאסוף רגליו אל המטה דאתכניש לגבי סיהרא כלומר ולא שלט בו החלק הממית ואחר שנתעלה כ"כ שם הוא כדמיון השמש המחלק אור ללבנה שהשמש גם כי הוא נאסף במערב אינו נעדר כי חי וקיים הוא אמנם בהאספו יאיר לעבר פני הלבנה. וביאר הענין היטב למבין ואמר ת"ח בשעתא דאתכניש יעקב אתנהיר שמשא גרסי' ולא גרסי' אתנהיר סיהרא והכי פירושא כי כשנאסף יעקב האירה שמשו כלומר נשמתו שהרי הוא נקרא שמ"ש ותשוקת השמ"ש העליון שמש ומגן ה' צבאות נתעורר לעומתו ונמצא כי שמש מעורר אל שמש ובהיות כי השמ"ש העליון נתעורר לעומתו הנה בהכרח תאיר הלבנ"ה העליונה בסבתו של יעקב והוא אמרו בגין דשמשא כד סלק אתער שמשא אחרא ואתדבק דא בדא ואתנהירת סיהרא וגם כי הגירסא אתנהיר סיהרא נוכל להעמידה על זאת הכוונה עם כל זה הגירסא האמיתית היא זו.

אר"ש שפיר קאמרת כלומר כמה שאמרת שהשמש שהוא הצדי"ק מעורר לשמ"ש העליון. אין ספק בו כי התחתונים מעוררים לעליונים. אמנם משמע מדבריך שעולם הזכ"ר מתתקן בצדי"ק שהוא יעקב שהרי יעקב הוא מעולם הזכר ואיך יתכן שתיקוני עולם הזכ"ר יהיה בעולם הזכר.

אבל הא איתמר לעילא דעלמא דדכורא אתקשר בתתאה דאיהו עלמא דנוקבא ותתאה אתקשר בעילאה וכך חייבה החכמה שיהיה עולם הזכ"ר מתתקן בעולם הנקב"ה ועולם הנקב"ה מתתקן בעולם הזכ"ר וכלא דא כגוונא דא כלומר וכל מדותיו יתברך על דרך זה בדרך משפיע ומקבל והא איתמר כלומר וכבר נתבאר זה בכל מקום. תרי עלמי נינהו עולם הבינ"ה ועולם העטרת כדכתיב מן העולם ועד העולם ואע"ג דתרין נוקבין נינהו כלומר והיה ראוי לפי זה שיתוקנו שתיהן כל א' וא' בעולם זכ"ר הנה חייבה החכמה שתהיה הבינ"ה מתתקנת בדכורא שהוא התפארת וחד מתתקנת בנוקבא כלומר העטרת מתתקנת בנוקבא שהוא עולם הנפרדים והנה א"כ לפי זה יעקב ע"ה לענין התיקון לא יתקן אלא תפלת ערבית. והמשיך הענין בהודיע כי שתיהן המדות הללו ענינם דומות זו לזו ונקראות בשם אחד וכאמה בתה זאת נקראת שב"ע היא הבינה ודא בת שב"ע היא העטרת שהיא מקבלת מהשב"ע העליונות.

דא א"ם ודא א"ם וביאר כי שתיהן נקראות אם שלמה הא כיצד הבינה נקראת אם למלך שכל השלו"ם שלו כי מדת היסו"ד נקרא שלו"ם והוא שלו בסוד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה ואמרו ז"ל כל שלמה האמור בשיר השירים קדש חוץ מאחד וכבר נתבאר שהכוונה למדת הבינה שנקראת מל"ך שהשלום והוא היסוד שלו. וכן העטרת נקראת א"ם שלמה הבשרי והסוד בת שב"ע אם שלמה כי למה הוצרך הכתוב לכתוב שבת שבע היא אם שלמה והדבר ידוע אלא שרומז כי אמו הרוחנית היא אותה הנקראת ב"ת שב"ע למעלה אשר עליה נאמר ותרב חכמ"ת שלמ"ה כמו שנתבאר כבר והיא היא המיסרת אותו שנאמר מש"א אשר יסרתו אמו. והיא נקראת מש"א וחזו"ן ומרא"ה כפי סגנון הנבואות הבאות ממנו והוא שרמז הכתו' באמרו דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו ויאמר כי זה הכתו' לא נודע ענינו כפי הפשט ושהסוד בו שהם דברים דאתמרו בגין א"ל ומי הוא זה הוא הנאמר בו וא"ל זועם בכל יום וא"ל שדי שאמר לעולמו די כי אלה התוארים מתיחסים למדת המלכו"ת ונקראת מל"ך והיא ב"ת שב"ע המיסרת אותו והיכן יסרתו כד אתגלי עלוי בחלמא די ליליא ושם נאמר וירא ה' אל שלמה שנית כאשר נראה לו בגבעון. ויאמר ה' אליו שמעתי את תפלתך וכו' ואתה אם תלך לפני כאשר הלך דוד אביך וכו' והקימותי את כסא ממלכתך על ישראל וכו' ואם שוב תשובון אתם ובניכם מאחרי ולא תשמרו מצותי וכו' והכרתי את ישראל מעל פני האדמה וכו' ואמרו על אשר עזבו וכו' זהו המוסר אשר יסרתו אמ"ו וכבר ידעת כי לשון אמיר"ה מיוחסת אל העטרת ולשון וידבר אל התפארת ועל אמ"ו אשר יסרתו אמר בו לשון אמירה ויאמר ה' אליו והוציא נפקותא מדבריו ואמר ת"ח יעקב אתכניש בסיהרא ועביד בה פירין ירצה כי נשמתו של יעקב נתעלי' אחר מותו למדתו מדת התפארת לעשות פרי בעטרת והסוד בזה ויאסוף רגליו אל המט"ה היא מטתו של שלמה שהכוונה ששב בעלה דמטרוניתא ובסוד צדיק מושל יראת אלהים. ומ"ש ולית לך דרא דלא אית ביה איבא דיעקב יראה שרשב"י ע"ה סובר כי עדיין יש נשמות חדשות יוצאות לעולם לקוחות מישרא"ל סב"א בלתי מגולגלות ואם הם מועטות שכן יוכיח במ"ש ולית לך דרא דלא אית ביה איבא דיעקב כלומר שנים שלשה גרגרים שאם לא כן מהו אשר הודיענו באמרו שאין לך דור שאין בו מזרעו של יעקב כי ידוע הוא כי זרעו הם כל אשר בשם ישראל יכונה אמנם הודיענו כי עוד היום פריו פרי חדש יוצא לעולם והנם מועטים והוא סוד אמרם ז"ל יעקב אבינו לא מת והקשו בכדי חנטו חנטיא וספדו ספדיא והשיב מקרא אני דורש ואת זרעך מארץ שבים מה זרעו בחיים אף הוא בחיים כוונו כי מדתו מדת עץ החיים ושהוא עוד היום מעורר אתערותא לעילא להוציא נשמות חדשות מע"ץ החיים ואוסף רגליו א"ל המט"ה וענין זה נפש היפה תאכלהו ודעת לנפשו ינעם:

רבי יצחק פתח ויבואו עד גורן האטד. יקדים הקדמה לבוא לביאור הכתוב ויקשה בתחלה כי מהו זה אשר הודיענו הכתוב שבאו עד גורן האטד ומה איכפת לן בזה ולמה ייחס הכתוב האבל למצרים על דברת יושב הארץ הכנעני כי היה יותר ראוי ליחס האבל לישראל בניו וא"ת כי כשאמר יושב הארץ הכנעני אבל כבד זה למצרים שאמר כן קודם שידעו שהוא יעקב בראותם המחנה של מצריים כבד מאד שעלו עמו למה חזר הכתוב לומר על כן קרא שמה אבל מצרים ורז"ל קבלו כי כל מלכי כנען תלו כתריהם בארונו של יעקב לכבוד ולתפארת נראה שידעו שהוא ארונו של יעקב וא"כ למה אמרו אבל כבד זה למצרים. אלא הכי אמרו כלו' כך דרז"ל כל ההוא זמנא דהוה יעקב במצרים וכו' יאמר כי המצריים בראותם התועלות שהגיעו אליהם בבוא יעקב למצרים שנתברכה הארץ ועלה נילוס והשקה אותה ופסק הרעב כך אז"ל בפ' ויבואו בשנה השנית ויאמרו לו לא נכחד מאדוני וכו' ותן זרע ונחיה ולא נמות כי שאלו זרע לזרוע את האדמה ואע"פ שאמר יוסף ועוד חמש שנים אשר אין חריש וקציר מכיון שבא יעקב באה ברכה ברגליו ועלה נילוס והתחילו לזרוע וכלה הרעב. ואולי כי דייקו זה מדכתב ותן זרע ולא אמרו ותן לחם כאשר אמרו בתחלה הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך וכן ויתן להם יוסף לחם בסוסים וכן וינהלם בלחם בכל מקניהם כי מה שהיה למזון קראו הכתוב לחם ומה שהיה לזרוע קראו זרע ולפי שההספד הזה עשו המצריים שם בהרגישם חסרון העדרו של יעקב ע"ה נקרא שם המקום ההוא אבל מצרים. ופתח ר' יצחק הנז' במי ימלל וכו' לבוא אל סוד הכתוב למה נקרא אטד ואמר האי קרא אוקמוה הרבה נדרש במדרש תהלים בכתוב הזה להודיע כי אין בעל הנס מכיר בנסו כיצד אדם נתון ע"ג המטה והנחש לפניו בארץ ובא לעמוד ומרגיש בו הנחש כיון שבא ליתן רגלו הנחש בורח והאדם אינו יודע הפלאין שעשה עמו הב"ה הוי מי ימלל גבורות ה'. אבל מהו מי ימלל מי ידבר מבעי ליה כלומר למה הוציאו הכתוב בלשון תרגום ואי תימא ארחיה דקרא הכי כי נמצא במקרא מלות רבות בלשון תרגום דלית מלה בעלמא דלא היא באוריתא כי היא כוללת כל הלשונות ותאמר כי זה א' מהם השיב ואמר לא כלומר אין הדבר כן כי לא באו הלשונות ההם כל א' במקומו רק לרמז לדבר מה כמו שנתבארו כל א' במקומו. אוף הכא לאחזאה מלה קא אתיא וביאר כי מלת ימלל הוא מענין וקטפת מלילות כאשר יבאר בהדיא אלא שביאר בתחלה למה כתב גבורות בלשון רבים ואמר בגין דסגיאין אינון כלומר שאין מספר להם לאותם הגזרי דינין הנמשכים משם כלומר מהמדה הנקראת גבורו"ת שהיא הבינ"ה שכל הדינין נעלמים בה וממנה יוצאים למטה וכבר ידעת שנקראת יהו"ה בניקוד אלהים לפי שהיא רחמים והדין נעלם בה. ועל דא מאן איהו דיסלק ויעבר גזרה חדא מאינון גבורן הרי שביאר מלת ימלל מענין כריתה והעברה ושיעור הכתוב מי הוא זה ואי זה הוא שיוכל להכרית ולהעביר א' מאותם הגזרות זולת המדה ההיא הנקראת מ"י וכבר נתבאר כי המדה הזאת קיימא בשאלתא כי השאלה היא התשוב' לרוב העלמתה ועל כן תשמש מלת מ"י שאלה ותשובה. תו מי ימלל וידבר כלא חד ידבר כלומר ויונח המלה כפשטה מענין דבור שכבר מצינו מי מלל לאברהם ודעת שפתי ברור מללו כי אין מלה בלשוני וזולתו שהוא דבור ויאמר כי לפי שכחות הדין הנמשכים משם אין להם מספר ולא יגבילם כל מבטא ולשון לא תכילם כי יחדל לספור כי אין מספר לכוונה זאת מי ימלל וידבר סכום הגבורות הנמשכים משם. אמנם אמר כי בלשון הגד"ה יתכן לכלול אותם לפי שבכל מקום שנז' לשון הגד"ה הוא ענין סוד וכבר נתבאר זה בסוד ויגד לכם את ברית"ו כי הברית מעולם הנסת' הוא ועל סוד זה אמר יעקב בשעה שרצה לגלות הקץ לבניו האספו ואגידה לכם כי בדרך סוד רצה לגלות להם הקץ אלא שנסתלקה ממנו שכינה. והכוונה בזה כי כל דבר שאין לו מספר וגבול שיגבילהו המבטא הנה השכל והמדע הלביי יגבילהו בדרך כלל וכמ"ש בעל המליצה בבחינת עולם שמים לרום וארץ לעומק ורוחב לב נבון אין חקר וכו' כי יסוקלו לפניו נתיבות עולם ברצוא ושוב וזה כי כל דבר שכלי יקיפהו השכל בדרך סוד והסתר כאשר יורה עליו לשון הגד"ה שהוא ענין הסתר וסוד ולא כן לשון דבור וספור כי יורו על הגבלה פרטית והוא שאמר ובמה ידיען כלהו בהגדה דאית ביה רזא דחכמתא דהא במילולא ואמירה לא יכיל למללא לון אבל בהגדה ידיען כלומר יכללם השכל הנעלם והביא ראיה מהכתוב וגבורותיך יגידו בלשון הגדה ולא דיבור כי לא נמסר לכח הדיבור לספרם. ולפי שיקשה לפי זה שהרי מצינו לשון דיבור בגבורתו של הב"ה שכן כתיב וגבורתך ידברו לזה אמר אבל גבורתך דאיהי תתאה ידברו כבר כתבנו כי מדת הבינ"ה נקראת גבורו"ת וממנה נמשכו מדת הגבור"ה וההו"ד כי הם נקראות גבורה גם העטרת נקראת פי הגבורה כי על פיה ושליחותה עושה ב"ד של מעלה הדין ולפי שהיא הנגלית והמודעת בכל הארץ ידברו בה המבקשים את ה' וזהו סוד וגבורתך ידברו לא המדה הנקראת גבורו"ת כי נעלמה מעיני כל חי והיא בסוד ההגדה לא בדיבור כמו העטרת. ישמיע כל תהלתו דסגיאין אינון וכו' דע כי שתי המדות הבינ"ה והמלכו"ת כשם שנקראו בשם הגבורה כמו שכתבתי כן נקראות בשם ההלו"ל על הנסים ועל הפורקן והגבורות הבאים לנו על ידם ולכן אנו אומרים תהל"ה לדוד בכל יום ולפי שרבים הם האוכלוסי' היוצאים ומתפשטים ממדה זו ומתחברן בתהלה הנז' אין להם מספר אמר כי מי הוא אשר ישמיע ויודיע בדיבור כל אותם המדרגות הנמשכות מתהל"ה כי לא יכללם שום מספר לבטא אותם בשפתים ומעתה יבוא בהקדמה זו לבאר סוד הכתוב ויבואו עד גורן האטד. ואמר שהמצריים כלם היו חכמים והיו יודעים אותם הכחות והמחנות ההם התחתונות הנמשכות מהגבורה אשר בהם היו חרשין וחכימין והשיגו בחכמתם כי כחו של יעקב שולט על כל המדרגות ההם עליונות ותחתונות ושבעוד שהוא קיים בעלמא לא אית עמא דשלטא על בנוי. כי שריהם נכנעים ליעקב. וגם היו יודעים ג"כ כי עתידים בניו של יעקב להשתעבד זמנין סגיאין ד' מאות שנה וכשראו שמת יעקב שמחו שמחה גדולה כי הגיע זמן השעבוד. אמנם אסתכלו מה יבוא בסוף השעבוד ובהגיעם לגורן האט"ד שהוא מקום גזרת הדין והשיגו כי י"ד ה' תהיה בהם כי כן עולה אט"ד י"ד וראו את הי"ד הגובר"ת ההיא שממנה נמשכין כחות הדין כשם שנמשכות האצבעות מהיד וכי ככה ימשכו הכחות הזרות עליהם כסרבים וסלונים ומכות ותחלואים כדין ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד. כבד ודאי כלומר כי מלת כבד אינו נופל בענין האבלות והיה די לכתוב ויספדו שם מספד גדול מאד אמנם מדכתב כבד רמז כי יכבדו עליהם המכות וע"כ אמר אבל כבד זה למצרים ולא לזולתם ואם כפי הנראה היה ראוי ליחס האבל לבניו יותר הנה הכתוב רומז כי למצרים היה האבל ההוא כי הם הם שספדו אותו המספד שם בגורן האטד כי בניו כבר ספדו ובכו עליו עם המצרים ע' יום שכן כתיב ויעבדו ימי בכיתו אמנם ההספד הזה היה למצרים כפי שנז' לבדם:

רבי שמעון פריש פרשתא יתבו לגו מערתא וכו' לפי שאחר שיצאו מהמערה לשום לדרך פעמיהם אמר להם ר"ש כל חד וחד לימא מלה וניהך בארחא וכל א' מהם פתח פתיחתו ונשאר רשב"י ע"ה אחרון ואמר כי הוא השלים לפרש מה שנשאר מהפרשה כמו שיבוא לפנים אמנם שבו כלם עמו אל המערה הנז' ושם פירש מה שפירש וזכר סבת שובם אל המערה ואמר שאמר להם חמינא דיומא דין ינפול ביתא במתא ואם יכנס הוא לעיר בזכותו ינצלו אותם השני רשעים שהיו מקטרגין לישראל ולא יפול הבית עליהם ולפי' מנע עצמו מבוא בעיר כדי שתפול עליהם ומכאן יתבאר לנו כחו של רשב"י ע"ה שהיה רואה כל מה שעתיד להיות טרם בואו כמו שהיו הנביאים מגידים העתידות טרם בואנה ומיד בהכנס למערה פתח צהלי קולך בת גלים. אולי כי פתח פתיחה זו לענין הנדון כי באבוד רשעים רנה וכנסת ישראל צהלה ושמחה ואמר האי קרא לכנסת ישראל אתמר הנביא אומר לכנסת ישראל שתשמח ותצהל ותרים קולה בדברי שבח להב"ה ואמר כי מהכא אוליפנא כי כל מי שרוצה לשבח להב"ה בהרמות קול צריך שיהיה קולו ערב לשומע. ואם אין קולו ערב שלא ירים קולו אבל ישבח בדממה לפי שהקול הערב יעורר הקול העליון הערב שהיו הלויים ממתיקים אותו בשירותיהם וניגוניהם ויאמר כי לסבת זו ליואי דאתיין מסטרא דא כלומר מהגבורה שהיא קול ענות גבורה היו צריכים הלויים הבאים מכח הגבורה להמתיק הקול ההוא ובהיות הלוי מבן חמשים שנה שכבר קולו נמוך ולא צלול לפי' ישוב מצבא העבודה והיו מעבירין אותו לפי שהלויים המשוררים הם דוגמא לכת המלאכים המשוררים למעלה אשר קולם זך וערב וכמו שביארתי בפ' קדמו שרים אחר נוגנים כי הניגון מיוחס להם לפי שהוא זך מאד ובהיות הלויים קולם ערב יתערבו הקולות ובזה יעלה קלוסו של הב"ה ולפי שכנסת ישראל היא המשבחת להב"ה אמר צהלי קולך בת גלים בת אבהן כך דרז"ל בת גולים ברתהון דגלואי אברהם יצחק ויעקב. תו בת גלים עלמא דאתי אקרי גלים פי' על מדת הבינ"ה והטעם לפי שהכל נכלל בה תלי תלים כגלים שבאים זה על זה כן השפעתה נמשכת לכל המדרגות אשר תחתיה עד בואם אל אר"ץ נושבת היא כנסת ישראל היא בת הגלים ההם המשפיעים בה. תו בת גלים כמה דכתיב גל נעול מעין מבוע נובע דכלהו נפקי מעלמא דאתי. והכוונה אחת היא רק שהם מבארים המלה לפנים שונים מענין גולים ומענין גלי הים ומענין מעין נובע והכוונה על כנסת ישראל למעלה ולמטה ת"ח האי קרא קשיא בקדמיתא וכו' יאמר כי הכתוב הזה לאו רישיה סופיה ולאו סופיה רישיה לפי שענין ההצהלה הוא הרמת הקול בחזקה שכן כתוב בישעיה ותצהלו כאבירים לקול מצהלות אביריו מצהלות סוסים. וענין ההקשבה הוא ענין דממה לשמוע דברי המדבר כענין תהיינה אזניך קשובות וזולתו א"כ נמצאו שני הפכים בנושא אחד הרמת קול בהצהלה והקשבה שכן אמר צהלי קולך והקשיבי שהם ב' הפכים וישיב אלא צהלי בגין לשבחא ולזמרא לקב"ה וכו' יאמר כי הכתוב הזה נדרש חציו על ישראל למטה וחציו על כנס"ת ישרא"ל למעלה בדרך זה צהלי קולך ישראל למטה לשבחא ולזמרא ובכן הקשיבי אתה המדה הנקראת ליש"ה שהיא כנס"ת ישרא"ל העליונה כי השבח והקילוס שישראל משבחין למטה היא בעבורם ובעבורה כי בתפלתם של ישראל היא מתמלאת שפע וברכה מהחת"ן ויתברכו גם הם מברכותיה ועל כן צריכה היא להקשיב תפלתם לעשות מהם עטרה לראש החת"ן וביאר למה נקראת ליש"ה ואמר בגין אתיא מסטרא דגבור"ה הנקראת לי"ש וכבר נתבאר זה בפ' תולדות נח בפ' קץ כל בשר קחנו ובואה משם כי הכל כוונה אחת ולפי שכח הגבורה פועל בה בתחלה נקראת ליש"ה נפעלת מהלי"ש וביאר כי כל גבורתה לתברא חילין ותוקפין החיצוניים המקטרגים על ישראל בפיה. וביאר ג"כ הטעם למה נקראת ג"כ עניה ענתות ואמר בגין דאיהי אספקלריא דלא נהרא עניה ודאי שאין לה אור מעצמה ולרוב עניותה כינה אותם בשם ענתות שהיה כפר א' שהיו שוכנים בו קצת מכהני ה' עניים עד מאד מחזרים על הפתחים כלויים אחר מעשרותיהם שלא כמנהג הכהנים שהיו ישראל מביאים להם תרומותיהם בכבוד עד בתיהם ואלה כהני ענתות היו קלישין בעיניהו דעמא ולא היו נוהגים בהם כבוד שהיו בני כפר ולא היו רגילים ולא גדלו בדרך מוסר לנהוג כבוד במי שראוי לו וע"כ היו בתיהם של הכהנים ההם ריקנים מכל טוב ולפי' ייחס הכתוב עניותה של לבנה עליונה לכהני ענתות ויהיה שיעור הכתוב הקשיבי לישה את הגברת בגבורה להצהלת תפלתם של ישראל שאת צריכה להם למלא פגימתך לפי שאין לך מגרמך כלום כעניי ענתות כסוד הבת מלך שהריחה ציקי קדרה והביאו לה בניה בחשאי וכבר נתבאר סוד זה והמשיך הענין עוד להביא ראיה מענין אביתר הכהן כשכעס עליו שלמה ע"ה על שזימן אותו אדוניהו איש מות אקרי וכו' ירצה להוכיח מכח הקושיא הזאת כי לא קראו בשם ענתות רק לענין הסוד הנז' בעני"ה ענתו"ת ע"ד זה והוא כי לא ימלט מחלוקה אם שאביתר הכהן מהמורדי' במלכות בהמליך את אדוניהו שלא מדעת דוד אם לא ואם אמת היה הדבר דשלא לדעת ירד אל הזבח אשר עשה אדוניהו אלא שנקרוא נקרא בתוך הקרואים אל הסעודה ההיא כמ"ש הכתוב ויקרא לכל עבדי המלך ולשרי הצבא ולאביתר הכהן והנם אוכלים ושותים לפניו ויאמרו יחי המלך אדוניהו והוא לא ידע כי להמליכו נתחברו שם אלא שנזדמן שם בלא יודעים וכי על דזמין ליה לאכול עמהם והוא לא ידע ואשם יקרא בן מות כמ"ש הכתוב ולאביתר הכהן אמר המלך ענתות לך על שדך כי איש מות אתה ועל כן לא קראו בשמו רק בכנוי עירו כלומר איש ענתות כמו שפירשו המפרשים בענין ואני תפלה שענינו איש תפלה אינו כן כי לאיש הזה אין לו משפט מות כי שוגג היה ומן המלך שלמה לא יכחד כל דבר ולמה יומת מה עשה עד שלא יזכר שמו בפי המלך ויקראהו ענתות כי בהסיר שמו יורה שהיה ראוי שלא יזכר שמו עוד כי בן מות הוא אלא ששלמה חש לכבוד הארון אשר נשא ושע"כ לא המיתו זאת לא זאת כי מי שלא מרד במלכות אינו בן מות אלא שבהכרח נאמר שלא קראו המלך בן מות עד שהיה בן מות ודאי וכי ידו בקושרים ולמה לא ימיתהו כדין כל מורד במלכות וחמת המלך שככה כשקראהו ענתות אם לא שיש סוד בדבר והוא בגין דהוה מאתר מסכנא סיהרא דאיהי עניה ענתות כמדפרש ואזיל בהדיא אחר שיאמר וכי תימא וכו' והוא שיתכן לומר שקראו ענתות על שם שהתענה עם אביו בכל אשר הלך עמו בברכו מפני שאול והוא אמרו וכי תימא וכי התענית בכל אשר התענה אבי כלומר ומטעם זה קראו ענתות ושאין סוד בדבר גם זה לא יתכן כי הנה זה לא ימנעהו מהמות אם היה שמרד במלכות והוא אמרו בגין כך זכה דלא קטל ליה בתמיהה. אלא על כרחך אתה אומר שיש סוד בדבר בקרוא אותו ענתות והוא כי אביתר בגין דהוה מסכינא זכה ביה עד לא סליק למלכא כלומר הדבר יצא מאת המלך יתברך שמו שכל מין יתחבר אל מינו ובן אדם לדומה לו והנה אביתר היתה מדתו בסוד עניותה של לבנ"ה ודוד ג"כ קודם שעלה למלוכה היה ג"כ בסוד עניותה של לבנה שע"כ חוייב שיהיה נרדף משאול המלך ובתר ענייא עניותא אזלא ולכן זכה ביה דוד להיותו ענ"י כמוהו שעל סוד זה היה קורא עצמו ענ"י כי עני ואביון אנ"י כי מדתו מדה הנקראת ענ"י חייבה עליו זה להיות נרדף והאלהי"ם יבקש את נרדף כמוהו והבן זה. ומ"ש והוה אורחוי כמסכנא לבתר כגוונא דא ירצה שבכל ימי דוד גם כי היה הולך וגדל לא נתמלאת הלבנ"ה עד שלמה שהיתה הלבנה באשלמותא ולהיות אביתר מחלק העוני ושלמה מחלק המלוי לא זכה ביה אביתר כי כל דומה אל דומהו יקרב כמוז' ולסוד זה אמר לו ענתות לך על שדך כלומר שאתה מחלק העוני לך על שדך שאינה שדה של תפוחי' כי אם שדה של ענתות וכו' אמרו ודאי שדה ענתות כאשר יבאר בהדיא בת"ח וכו' אלא שהפסיק בענין שאמר לו הב"ה הנה חנמאל בן שלום דודך בא אליך לאמר קנה לך את שדי אשר בענתות כי לך משפט הגאולה לקנות וכן עשה ירמיהו קנה השדה ושקל את הכסף וכתב בספר והעד עדים וזה היה סמוך ללכידת ירושלם ביד הכשדים וביד נבוכדנצר מלך בבל כמו שנאמר הנה הסוללות באו העיר ללוכדה והעיר נתנה ביד הכשדים והנביא עצמו היה מתנבא על שאמר האל יתברך שיקנה השדה ואמר ואתה אמרת אלי אדני יהו"ה קנה לך השדה בכסף והעד עדים והעיר נתנה ביד הכשדי' וא"כ למה צוהו לקנות השדה רק דכלא הוה לאחסנא ברזא עילאה כלומר כי היה מכוין מעשה בחול למעשהו בקדש ובקנותו השדה למטה כיון לשד"ה של מעלה. ואח"כ חזר לענין הנדון ואמר ת"ח כד שלטא סיהרא שד"ה תפוחי"ם אקרי כד איהו במסכנו שדה ענתות אקרי. ולפי שיקשה א"כ עושרו של דוד שהניח לשלמה בנו כמ"ש לו והנה בעוניי הכינותי לבית ה' זהב ככרים מאה אלף וכסף אלף אלפים ולנחשת ולברזל אין מספר והנה מדתו מדת ענ"י והיאך העשיר כל העושר ההוא ומדתו עני"ה לזה אמר תושבחתא עביד עתירו ושלימותא ירצה כי תושבחותיו של דוד היו מוסיפים במדתו שפע וברכה ולסוד זה היה תמיד מרבה בשבחות ובזמירות למלא פגימתה להכינה ולסעדה לכשיגיע זמנו של שלמה בנו להצליח למלוכה ויבוא על שולח"ן ערוך מאל ברכת ה' בעושר ובשלימות ועל כן בימיו של שלמה סליק עותריה על כל מלכי ארעא שנא' אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה אלא כלא דה"ב. ומ"ש דהא אתרבי דהב וכו' מכאן נלמוד כי חכמי הזוה' ע"ה לא נעלם מהם דבר מחכמ' הטבע כי היו יודעי' הדברים משרשם ומעיקר' וכי אין דבר בעולם הטבע שאין לו שורש למעלה ע"ד אמרם אין לך כל עשב למט' שאין עליו מלאך למעל' ומכה אותו ואומ' לו גדל ועל זה נשאו משל בסו' הזה"ב שנתרב' בימי שלמה בענין טבעי באמרם דהא עפר דלעיל' הוה אסתכל בה שמשא ובהסתכלותה דשמשא ותוקפא דארעא עביד ואסגי דהב. ולהבין זה צריך אתה לדעת כי טבע מוצא הכסף והזהב יסודם ומחצבם אחד הוא ואל תשת לבך אל האומרים שהם ב' ענינים נבדלים זה מזה לפי שהם רואים כי יש מחצב מוצא כסף ויש מחצב מוצא זהב ואמרו כי יש הבדל ביניהם ואין הדבר כן כי אין הבדל ביניהם רק הגוון בלבד כי עיקר הזהב הוא הכסף בתחלה ויש מחצבים לפי המקומות אשר שם יתהוה הכסף שהם נכחיים אל תוקף השמש ומן ניצוצו החזק עליו יאדימהו באריכות הימים וישוב זהב כי יתרבה החום עליו וישתנה גוונו הלבן לגוון אדום כאשר תראה זה אפי' בפירות האילנות שהפנים הנכחיים אל השמש אדומים והפנים אשר אינם לנגד השמש ישארו לבנים או ירוקים כי טבע השמש להאדים כל דבר כפי הכנת חומרו או להשחירו או ללבנו וכן במחצבים המחצבים של הכסף אם יהיו נכחיים וקרובים אל השמש דרומיים יצטבעו באדמימות והמחצבים אשר לא יתחזק עליהם חום השמש ישארו לבנים ויקראו בשמותם עלי ארצות כפי הבדל מקומם בקבלת הגוון האדום זהב או כסף אמנם אתה צריך לדעת כי ענינם ענין א' ולא נשתנו רק לפי מקומם ולכן תמצא כי בעלי האלכימייא החכמים מהם לא יתעסקו בשאר המתכות לעשות שום מלאכה מהם רק בכסף להאדימו לפי ששני אלה המתכות הם קיימים בעצמם ומוצא א' להם כמו שהגידו לנו אנשי אמת הבאים מאופיר שמצאו מחצב א' חציו זהב וחציו כסף לפי שלא נתבשל כל צורכו בארץ בחום השמש והם מזקקים אותו ומוציאים הזהב לחוד והכסף לחוד. וכתבתי זה להודיעך חכמתם ע"ה שלא נעלם מהם כל דבר וכדי לדמות הצורה ליוצרה נשאו משל לדבר מענין הדבר הזה הטבעי המיוחס לשמש ולירח כי גם בעלי הקב' יקראו לזהב שמש ולכסף ירח לסבה אשר זכרנו והודיעו במשל הזה כי דמיונו וגוונו יש למעלה כי השמש והירח העליונים ואם הם ב' כתרים מוצא א' להם וממקום קדוש יהלכו ושהשמ"ש העליונ"ה מאירה ביר"ח העליונ' להוציא הוויותיו מן הכח אל הפועל כפי הרצון הקדום יתברך והוא היה סבה שנתרבה הזהב בימי שלמה בהבטת השמ"ש אל היר"ח והביא ראיה אל הסוד מענין הטבע ואמר ת"ח מטורי דנהירו דתוקפא תמן עפרא דארעא כלהו עבדי דהב אמר שהסוד הזה יתבאר לך מענין המחצבים כי ההרים הגבוהים הקרובים אל ניצוץ השמש הדרומיים הם סבה להרבות הזהב בהבטת השמש אל העפר הארץ ההיא שיש בה הכנה במחצב ההוא לקבל הצבע ההוא ונעשה זהב. ואלמלא ששם הב"ה שומרים אל ההרים ההם והם חיון בישן נחשים צפעונים המונעים את בני האדם לבוא שם. בני נשא לא הוו מסכני אבל היה מתרבה הזהב בין בני האדם אלו היו יכולים לבוא אל ההרים ההם לחצוב משם הזהב הנעשה מתוקף חום השמש ודע כי היא היא הסבה בעצמה להמצא שם אותם הנחשים הצפעוני' אשר ימיתו בהבטת עיניהם וכמו שכבר סופר מענין אלכסנדרוס מוקדון שהלך לשם ומתו רבים מחיילותיו מהבטת הנחשים ההם בהם כי לתוקף החום והיובש הנמצא שם יגדל הארס בהם עד שימיתו בהבטה והוא שאמר בג"כ ביומוי דשלמה אין כסף נחשב למאומה וביאר הסבה דהא תוקפא דשמשא אסתכל בעפרא ואסגי ליה דהב יבאר הענין בדרך טבע כי כן יחוייב כי מכח תוקף חום השמש בעפר ההוא כלומר במחצב ההוא יאדימהו וישיבהו זהב ומתוך דבריו יודיע למבין כי השמש והירח התחתוני' אלה אשר על ראשינו מתפעלי' מכח השמ"ש והיר"ח העליוני' שהם נשמה להם ואתה המעיין אם בעל נפש אתה תשכיל ממוצ"א דבר כי כוונתו של רשב"י ע"ה להודיע כי בימיו של שלמה ע"ה התחיל להתפשט הדין המיוחס לזה"ב ולהאסף הרחמים והחסד המיוח"ס לכסף והוא אמרו אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה כאשר יבאר לפנים אלא שנשא המשל בדבר טבעי בענין המחצבים כאשר ביארתי והוא מה שרמז באמרו ועוד דההוא עפרא סטרא דדינא הוא ביאר כי עפר הכסף המיוחס ללבנ"ה היא סטרא דדינא כי הדין פועל בה ראשונה ומתפעלת מן הדין ותשוב אדומה בסוד פרה אדומה כמו שיתבאר במקומו אם יגזור האל בחיים כי להחליש כח הדין היתה נשרפת. כיון דאסתכל שלמה בחכמתו בסוד הענין ובעיקרו ובשרשו היה משבח אל סוד העפ"ר הנרמז ואמר הכל היה מן העפ"ר וכבר ידעת כי יש עפ"ר עליו"ן והיא הבינ"ה ועפר תחתון והיא העטרת ועל העפר העליון היה אומר הכל היה מן העפ"ר והכל שב אל העפר כי הכל ישוב אל נרתקו ומבואר הוא לרגיל בחכמה הזאת כי המדה הזאת כלומר הבינ"ה ממנה יצאו החס"ד והפח"ד המיוחסים לכס"ף ולזה"ב והכל ישובו אליה בסוד היוב"ל והבן זה כי גם העטרת נקראת עפר ומ"ש וע"ד שלמה לא אצטריך לנגנא כדוד אלא שירתא דאיהי רחימו וכו' צריך אתה לדעת כי הניגון הוא בכלי והשיר הוא בפה והניגון בכלי היה למתק הדי"ן ולבער כחותיו מהעטרת והעד והיה בהיות רוח אלהים אל שאול ולקח דוד את הכנור ונגן בידו ורווח לשאול וטוב לו וסרה מעליו רוח רעה כי הכלי הוא מסוגל לזה. אמנם השיר בפה היה מסגולתו לעורר האהבה בין המל"ך והמלכ"ה ובהיות כי בימי דוד ע"ה עדיין לא הגיע עת דודים היה תמיד מנגן בכלי לבער כחות הדין ממדתו להכינה ולסעדה עד שיגיע עתה עת דודים בימי שלמה והוא אשר שר השיר ההוא שיר השירים לעורר אהבה בינה ובין דודה בזולת כלי לפי שכבר הכינה וזמנה דוד אביו בסוד הנבל וכנו"ר נמצא כי השיר מיוחס אל האהבה והוא אמרו שלמה לא אצטריך לנגנא כלומר בכלי אלא שירתא דאיהו רחימו וביאר ואמר דעותרא ונהירו ורחימו דכל תושבחן דעלמא ביה הוו כלומר כל השלימות כלם נמצאו בימיו ואור החכמה ואהבת דודים נמצאו במדתו בימיו. ואמרו תושבחתא דמטרוניתא כד יתבא בכורסייא וכו' כלומר אם תתבונן בשיר השירים אשר חבר יתבאר לך כי השיר והשבח ההוא יורה שכבר נכנסה הכלה לחופה ונצבה לימינו של חתן מלאה מכל טוב והיא היא המשוררת לפניו ומעוררת האהבה כמש"ה ישקני מנשיקות פיהו כי טובים דודך מיין לריח שמניך טובים משכני אחריך נרוצה וכתובים אחרים שהם מעוררים האהבה ואחר שביאר סוד מלוי הלבנ"ה בימי שלמה שב לבאר סוד החזרת הלבנ"ה לפגימותה על דרך המשל שנשא בראשונה מענין הכסף והזהב ואמר כתיב ויתן המלך שלמה את הכסף ואת הזהב כאבנים וכו' ואמר בגין דכלא הוה דהב אמר שכ"כ נתרבה הזהב בימיו עד שהיה הכסף והזהב נחשב כאבני גיר מנופצות וזכר הסבה ואמר ועפרא אתקשר בשמאלא הנך רואה שקרא ללבנ"ה העליונה עפר ואתה יודע כי הכסף הוא מיוחס ללבנה הנה א"כ נתבאר כי בדרך טבע בהתנוצץ חום ותוקף השמש בעפר ההוא שהוא מוצא הכסף יתאדם וישוב זהב כמו שהקדמנו ועל דרך הסוד אמר כי העפ"ר ההוא אתקשר בשמאלא ברחימו כלומר ע"י הרחמי"ם שהוא הקו האמצעי הנקרא רחמים כדכתיב שמאלו תחת לראשי כי הוא הקודם ושמש"א אתדבק ביה כלומר והתפארת מתדבק בה בכח השמאל המאדימה ולא איתעדי מינה כלומר בימי שלמה תמיד פעל השמאל בעפ"ר ההוא הנרמז ולכן נתרבה הזהב המיוחס לדין וזה היה תחלת פגימתה שלא חש אל המשכת הכס"ף הלבן שהוא החס"ד אליה ושבה אדומה בדין. וזכר סבת טעותו של שלמה בזה. ואמר שלמה טעה בהאי דחמא דהא אתקריב סיהרא בשמשא וימינא מחבק שמאלא תחות רישא כלומר כי גבר השמא"ל על הימין עד שהיה חבוק הימין תחת הראש ולא למעלה כאשר היה ראוי להיות. להיות השמאל מתחת לראש והימין מחבק מלמעלה ראש וכשראה זה אמר הא אתקריבו דא בדא ימינא בשמאלא וחשב כי הימין לא היה הצורך בו רק לקרב השמאל בעטר' ולקשרם ולכן אמר ימינא למאי אצטרי' אחר שנתקש' השמש בעטר' והדבר אינו כן כי עיקר הכוונה והסוד הוא בהפך ממה שחשב כי הימין עיקר והשמאל טפל כי השמאל אינו רק לעורר האהבה והימין הוא העושה פרי והבן זה מאד ועל סוד זה אמר הכתוב אין כסף נחשב בימי שלמה למאומה כי זה היה טעותו לדחות הימין כדי שיתרבה הזה"ב השמאלי והוא שאמר לו הב"ה אנת דחית ימינא חייך את תצטרך לחסד בני נשא ולא תשכח לפי שמדתו תצטרך אל המזגת הדין בחסד מיד סטא שמשא וכו' כלומר נטה מחלק החסד שהיה מקבל ממנו הלבנינות וסיהרא שריא לאתחשכ' כי הוא גרם זה בהתרשלו מהמשי' החסד אל מדתו ובכן הוצרך הוא אל חסד בני אדם והיה מחזר על הפתחים כעני ואומר אני קהלת הייתי מלך על ישראל וכו' כשהשליכו אשמדאי ממלכותו. ולא הוה מאן דעבד עמיה חסד שחשבוהו לסכל. מ"ט בגין דדחה ימינא למעלה נדחה גם הוא למטה. וע"ד מאן דאסגי תושבחן לגבי קב"ה אסגי שלמא לעילא חזר לענין ראשון אשר עליו נתגלגל כל הענין הזה בפתיחתו צהלי קולך בת גלים הקשיבי לישה ויבאר למה נקראת כנסת ישראל לישה בלשון נקבה לפי שמצינו כתוב ליש אובד מבלי טרף שהכוונה על היסו"ד בסוד הצדי"ק אבד לדור"ו אבד וכבר ביארנו כי דור"ו הרמז על העטרת והוא הוא בעצמו סוד ליש אובד מבלי טרף כי בהשפיע הליש במדה המחלקת טרף כנסת ישראל למטה בהשקט ובטחה ואם ח"ו אינו מריק בה השפעתו כביכול הוא אובד ולדור"ו אובד. ולפי שהיסוד נקרא ליש בלשון זכר נקראת היא המקבלת ממנו לישה בלשון נקבה וכן חק חקה כי היסוד נקרא ח"ק והיא נקראת חקה ואח"כ יבאר למה נקרא אובד ואמר אובד כד"א ובאו האובדים הרמז על ישראל שאבדו טובו של צדיק ונקרא כן בבחינת' ואמר מבלי טרף בגין דאיהי תבעת עליה למיהב אמר כי הסבה שנקרא אובד לפי שהוא נפרד מכנס"ת ישרא"ל התובעת טרף לביתה וחק לנערותיה ממנו ורחק ממנה מנחם משיב נפשה ולפי' ובני לביא יתפרדו הם הם בעלי הדין שהיו מתקבצים לזון מהטרף ולא היו מתפשטי' בעולם וכיון שנפסק הטרף מתפשטי' בעולם לעשות דין וזהו סוד מעשה הקרבנות הנקרבים במזבח שהיתה מדת הדין מצומצמת שם במזבח ולא היתה מתפשט בעולם השתא דקורבנא לא אתעביד ודאי בני לביא יתפרדו לעשות דין בעולם ואמר שעל זה אין לך יום בעולם שאין בו דין להעדר הקרבנות ת"ח השתא צלותא דבר נש אתער שלימו לעילא ותתא ולפי' תקנו אנשי כנסת הגדולה התפלות והברכות במקום הקרבנות כמש"ה ונשלמה פרים שפתינו ולפי' צריך ליזהר לברך בכל יום הברכו' שתקנו לנו ע"ה כדי שנתברך מברכותיו כי בהמשיכנו הברכו' מלמעלה לכנס"ת ישראל יתברכו ישראל למטה ומי שאינו מברך לא יתברך שנאמר כי מכבדי אכבד ובוזי יקלו וכבר ידעת כי לא נברא האדם כי אם לכבד אלהי ישראל כי בשפתיו יכבד אלהי הכבוד ע"ד כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו. ויביא אגב ארחיה ענינו של רב המנונא סבא ומנהגו בכוס של ברכה שהיה נוטלו בשתי ידיו ומברך והכוס עודנו בשתי ידיו בהפך מה שנזכר בתלמוד פ' שלשה שאכלו דאמרי' התם א"ר זירא א"ר אבהו ואמרי לה במתניתא תאנא עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה חי ומלא עיטור ועטוף נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין ומגביהו מן הקרקע טפח ונותן עיניו בו ומשגרו במתנה לאנשי ביתו. ובענין נוטלו בשתי ידיו ונותנו בימין אמרו שם אמר ר' חייא בר אבא א"ר יוחנן ראשונים שאלו מהו שמאל שתסייע לימין אמר רב אשי הואיל וראשונים איבעיא להו ולא אפשיטא להו אנן נעביד לחומרא וכתב רש"י ז"ל אנן נעביד לחומרא שלא תסייע שמאל לימין. הנה נראה שלא היה בידם קבלתו של רב המנונא סבא ונסתפקו אם יסייע השמאל אם לא אמנם כפי הקבלה יראה שצריך שתסייע השמאל לימין כמו שיבאר לפנים שזהו סוד מטתו של שלמה שצריך שתהיה נתונה בין צפון לדרום וכן היה מנהגו של רב המנונא סבא שלא היה מניח לשום אדם מהנמצאי' שם לברך אבל הוא היה מקדים לקחת הכוס ולברך לפי שהיה הגדול שבכלם וגדול מברך או יתכן שהיה מקדים הוא לברך ללמדם הסוד שצריך ליטול בשתי ידים ולברך בשתי ידים כפי הקבלה והוא אמרו איהו אקדי' ונטיל ליה בתרין ידין ומברך הנך רואה שאמר נטיל ליה בתרין ידין ומברך כלומר ועודנו בשתי ידיו. ומ"ש והא דאמרן דבעי לנטלא ליה בימינא ובשמאלא וכו' ירצה כי גם כי אמרו בתלמוד שצריך ליטלו בשתי ידיו ונותנו בימין אעג"ב דאתערו ביה כלומר בתלמוד אם יסייע השמאל אם לא והעלו שם ואמרו אנן נעביד לחומרא שלא לסייע כשפירש"י ואמר כי כלא שפיר הוא כלומר כי גם המנהג ההוא נכון כפי הקבלה כי כן המט"ה הנתונה בין צפון לדרום הנה השמאל מתחיל בה ומסתלק בבוא הימין כאשר ידעת בסוד הזיווג כי בבוא המים מדרום תשקוט אש הצפון ואל זה הסוד אמר דכלא שפיר הוא כפי הכוונה ומאן דבעי כמר עביד ומאן דבעי כמר עביד. ואמרו כי כפי הראוי כסא דברכתא הכי אצטריך כלומר נוטלו בשתי ידים ומניחו בימין שנאמר כוס ישועות אשא וביאר הסוד ואמר דהא מאינון ישועות אתנגידו ברכאן והוא נטיל וכו' וענינו נתבאר בפ' בראשית בפתיחת ר' חזקיה כשושנה בין החוחים אמר שם דא כנסת ישראל בגין דאית שושנה ואית שושנה מה שושנה דבין החוחים אית בה וכו' אף כנסת ישראל אית בה דין ורחמי מה שושנה אית בה י"ג מכילן דרחמי דסחרין לה מכל סטרא אוף אלהים דהכא משעתא דאדכר אפיק תליסר תיבין לסחרא לכנסת ישראל ולנטרא לה ולבתר אדכר וכו' אמאי אדכר זמנא אחרא בגין לאפקא חמש עלין תקיפין דסחרין לשושנה ואינון חמש ואקרון חמש תרעין ועל רזא דא כתיב כוס ישועות אשא דא כוס של ברכה דאצטריך למהוי על חמש אצבען ולא יתיר כגוונא דשושנה דיתבא על חמש עלין תקיפין דוגמא דחמש אצבען. הנך רואה בעיניך כי כפי המאמר הזה לר' חזקיה יראה שאין להניח הכוס רק על חמש אצבען וכפי הענין שלפנינו יראה כי המברך צריך ליטלו בשתי ידיו ולברך שכן אמר בפירוש ובעינן לברכא ליה בימינא ושמאלא וכן יראה מדברי רשב"י ע"ה שאמר לפנים שהוא דוגמת מטתו של שלמה הנתונה בין צפון לדרום ויתכן שאל זה הענין אמרו בתלמוד ראשונים שאלו מהו שמאל שתסייע לימין ולא איפשיטא להו ונשאר הדבר בספק. ואני ראיתי מקובל אחד שהיה נוטלו בשתי ידיו ומניחו בימין על חמש אצבעותיו ומסייע בשמאל מלמטה ליד ימין לקיים מה שנאמר שמאלו תחת לראשי וכו' והוסיף ביאור על זה ואמר ת"ח כנסת ישראל כוס של ברכה אקרי וכיון דאיהו כוס של ברכה בעינן ימינא ושמאלא כלומר שתסייע השמאלי ובעינן לנטלא ליה הוא מ"ש מגביהו מן הקרקע טפח אם היה אוכל על הקרקע כי יש בני אדם שאוכלים על עור כמנהג תוגרמה ואם היה אוכל על השלחן מגביהו על השולחן טפח. ואמר כי סוף סוף ההוא כוס אתיהיב בין ימינא ושמאלא כי זו היא קבלתו של רשב"י ע"ה כמו שיבאר. ובעינן דיתמלי חמרא הוא מ"ש חי ומלא ואמר שזה רמז ליינה של תורה הבא מהבינ"ה. וחזר לבאר סוד הכוס הזה של ברכה שיש בו סוד המרכבה הקדושה ואמר כי עכשיו שהיה במערה נתחדש לו הסוד הזה כי המקום ההוא היה סיוע לגלות הסוד ההוא והוא אמרו בעי לקבלא ליה בימינא ושמאלא דא צפו"ן ודרו"ם וכוס של ברכה ביניהו הרי שלשה וגופא דיתתקן וישגח ביה והוא מ"ש ונותן עיניו בו הרי ארבעה שהם סוד המרכבה העליונה כמו שמבאר והולך ומבואר הוא מעצמו. ואחר שסיים לדבר קמו כלהו ונשקו ידוי ואמרו בריך רחמנא וכו'. נפקו מן מערתא ואזלו כד עאלו במתא חמו עירטא דבני נשא פי' ראו צעקה של בני אדם שנפל הבית עליהם ומתו ועירטא בלע"ז גריטה והוא מה שראה הוא כששם לדרך פעמיו ושב אל המערה כמוזכר למעלה כדי שלא יגין זכותו עליהם כי היו רשעים מוסרים ממונם של ישראל לרומיים. ולפי שראה שהיו סופדים לאותם היהודים הרשעים עם אותם השרים הרומיים פתח הוא מענין הפרשה ואמר ויבואו עד גורן האטד ואמר מאן גורן האטד כלומר לא מצינו מקום שנקרא גורן האטד בכל המקרא רק בכאן ואמר שנקרא כן לרמוז שעתיד לסור ממשלתם של מצרים שנקרא גורן האט"ד על שם הי"ד שעתיד' לעשות בהם נקמ' י"ד ואט"ד עולה למנין אחד כמוזכ' לעיל ואמר כי נקרא גור"ן ולא אמר מקום האטד לרמז על ממשלת' של ישראל שכן מצינו בענין יהושפט ומלך ישראל שנא' בהם יושבים איש על כסאו מלובשים בגדים בגורן וע"ד ויספדו שם מספד גדול וכבד מאד על כן קרא שמה אבל מצרים עד היום הזה שרמז הכתוב שהאבל ההוא של מצרים היה:

תם ונשלם שבח לאל בורא עולם: