כתם פז על ספר הזהר תפח

לישועתך קויתי א"ר אחא גרסינן כמא דכתיב והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתיים יאמר כי יעקב ע"ה נתנבא על שמשון שיושיע את ישראל ושעל כן אמר יעקב לישועתך קויתי וכו' ור' חייא אמר לו לר' אחא שאם היתה הכוונה על ישועת שמשון למה יכנה התוחלת והתקוה אל עצמו לומר קויתי והא סליק הוה יעקב מעלמא בההוא זמנא מכמה שנין אמאי אמר דאיהו מחכה לההיא ישועה. והשיב רבי חייא עצמו ואמר אלא ודאי רזא דמלה כמא דכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל ישראל סבא אוף הכא והוא יחל להושיע את ישראל ישראל סבא זהו הנוסח האמיתי כי נמצאו טעיות רבים בספרים והכוונה בזה מה שכתב רשב"י ע"ה בפ' ויבא עמלק ז"ל אמר ר"ש רזא דחכמתא איהו דמתקשרין בשמא קדישא כביכול אמר הקב"ה כד ישראל זכאין לתתא אתגבר חילי על כלא וכד לא ישתכחו זכאין כביכול מתישין חילא דלעילא וכו' והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל דלעילא וכאשר יניח וכו' ואל זה כיון רבי חייא באמרו אלא ודאי רזא דמלה כמא דכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל שהכוונה על ישראל דלעילא אוף הכא באמרו והוא יחל להושיע את ישראל כביכול ישראל סבא כפי שנז' כי כשישראל נושעים למטה כביכול נושע ישראל סבא ולפי שיעקב ע"ה נקרא ישראל בשם ישרא"ל סב"א אמר לישועתך קויתי על עצמו כי נפשו ומדתו נקראו בשם ישראל והבן והשיבו רבי אחא ודאי שפיר הוא והכי הוא זכאה חולקהון וכו':

גד גדוד יגודנו. רבי ייסא אמר מגד אשתמע וכו' יאמר כי שמא גרים וכי משם ג"ר שהם סוד הגימ"ל והדל"ת הוא הוראה על רבוי החיילים והמחנות שיצאו ממנו כלם אנשים גבורי חיל ללחום מלחמות ה' ולחלוץ חלוצים לפני אחיהם בני ישראל לכבוש את הארץ עם בני ראובן וסוד הגימ"ל והדל"ת כבר נתבאר שהם רמז ליסוד ועטרת כי בהצמדם יצאו הנשמות לעולם סוד הנהר היוצא מעדן להשקות את הגן. ור' יצחק אומר כי כן הוא האמת כי הגימ"ל והדל"ת שמא גרים לרבוי אוכלוסים אמנם אל נתרבו אוכלוסיו יותר מכל השבטים שהרי פקודיו לא היו רק חמשה וארבעים אלף ושש מאות וחמשים ושאר השבטים היו אוכלוסיהם יותר ממנו כמוזכר בפ' מדבר סיני והיה הסבה בזה לפי שהיה מבני השפחות והנהר היוצא מעדן לא ישפיע ברב כחו וגבורתו רק בכנס"ת ישראל לא בשפחה ואע"פ שהיו כלם קדושים ובתוכם ה' ולמשפחותם לבית אבותם אמר הכתוב הנה עכ"ז מצד אמו עשה בו רושם ואלמלא זה שעתא קיימא ליה יותר מכל אחיו להתרבות באוכלוסים ולכן הרמז בקריאת שמו באמרה בגד כי היה ראוי ליכתב באלף בא ג"ד כלומר בא כח הגימ"ל והדל"ת בו וכתב בגד ענין בגידה כד"א אחי בגדו כמו נחל כי הבגידה נתיחסה אל הנחל ההוא דנגיד ונפיק בגד בו ולא השפיע בו כראוי ואמר כי היתה נסבה מאת האל יתברך שלא זכה להיות חלקו באר"ץ אלא בחוצה לארץ. ורבי יהודה יבאר הטעם למה ראובן ג"כ לא זכה להיות חלקו בארץ והוא מבני האמהות ואמר מנין לראובן כהאי גוונא דכתיב פחז כמים אל תותר דאסתלקו מיא ולא נגידו כלומר מאותו הנחל שהוא פוחז כמים ומשפיע על האר"ץ אל תותר לא יהיה לך שום יתרון ממנו.

והא אתמר במה אתפגים שבלבל יצועי אביו ובזה עשה פגימה למעלה ובדבר אשר זדה נענש.

ותרוייהו לא זכו בארעא כל אחד ואחד בסבתו אמנם חיילין ומשריין אפיקו לאחסנא להו לישראל ארעא אם לא זכו לעצמם זכו את הרבים אחיהם ת"ח מה דאתפגים בגד כלומר על בחירתו לגור בחוצה לארץ אשתלים באשר אע"פ שהוא מבני השפחות ובא הרמז בברכתו באמרו מאשר שמנה לחמו וכבר נתבאר סוד אש"ר וסוד לחמ"ו שהם סוד הגימ"ל והדל"ת גומל דלים ומה שחסר בזה יתר בזה זה בגד בו הנחל בבחירתו וזה שמנה לחמ"ו:

רבי אלעזר ורבי אבא אשתמיטו במערתא כלומר נטו מהדרך שהיו הולכים בו ונכנסו למערה א' שהיתה בלוד מפני תוקף חום השמש.

א"ר אבא נסחר האי מערתא במילי דאורית' כלומר נקשט ונתקן המערה הזאת בדברי תורה כמו שמתקני' ומקשטי' הבתים בכלי מילת.

פתח רבי אלעזר ואמר שימני כחותם על לבך. הביא העובדא הזאת ששם דברו בענין הנדון בברכת אשר שמנה לחמו.

ואמר האי קרא אתערנא ביה כלומר בכמה מקומות כי הוא מדבר בדבקות כנס"ת ישראל עם דודה אמנם לא זכרנו סבת הדבקות ההוא מי הוא המעורר התשוקה ההיא והדבוק ההוא.

אבל לילא חד הוה קאימנא קמי אבא ושמענא מניה וכו' יבאר כי נשמתן של צדיקים למטה הם הממשיכים השפע והברכה מהצדי"ק אליה שהם כדמיון המים התחתונים אשר לסבתם יעלה אידים מהארץ וימשיכו האידים ההם המים הזכרים ובכן מתברכת האר"ץ העליונה ועושה פירות ופרי פירות ת"ח בתר דאתדבקו דא בדא בסוד הזיווג היא אמרת שימני כחותם על לבך וביאר הטעם למה דמה האהבה ההיא אל החותם ולא לדבר אחר מן קישוטי הכלה הנזם והצמידים וזולתם אלא אל החותם ויאמר כי דרך החותם בהיות כי הרשמים שבו הם שקועים בהדפיס החותם ההוא בדבר אחר בשעוה או בזולתה מהמקבלים רשמי החותם הנה ישארו רשמי החותם ההוא נדפסים ובולטים בדבר ההוא וגם כי יסוד החותם משם לא יסורו רשמיו מהחומר ההוא אשר נדפסו בו. וכן כנס"ת ישראל אומרת לדוד"ה הגוא"ל אתדבקנא בך אע"ג דאתעדי מינך ואזלית בגלותא וכו' וכבר כתבנו פעמים רבות כי אלה הדברים והדומים אליהם הם נדברים מצדנו לא זולת כי שני המדות האלה הדו"ד והרעי"ה תמיד הם בחיבור אחד ואם ידומה שום פירוד ביניהם ח"ו הלא הוא מצדנו שאינה משפעת עלינו וכאלו היא חסרה מצדנו כי עזה כמות אהבה כפרישו דרוחא מן גופא. ויבאר עוצם הכאב המרגיש האדם בשעה שהגיע זמנו של אדם ליפטר מן העולם. ואמר בשעתא דבר נש מטי לאסתלקא מעלמא וכו' רוחא אזלא בכל שייפי גופא אולי תמצא מנוחה באחד מהם כי קשה לה להפרד מהם אמנם סליק גלגלוי כימא דאזלין בלא שייטין ובלא סדרים והנהגה כמנהגם בימי הבריאות כי מנהג הטבע החכם סר ונפסד ממנו. סליק ונחית ולא מהניא ליה גם כי ישקוהו כל מרקחי הרופאים לא תמצא הרוח ההוא מנוח להתישב באיברים ההם כי ההרכבה הטבעית מהד' יסודות כל א' יפנה לו לשוב אל יסודו. ואשתאיל מכל שייפי גופא. פי' נשלל הרוח ההוא ונפשט מהלבוש החומר בהגיע קץ הפרידה. ולית לך תקיפו כיומא דפרישו דרוחא מן גופא שכבר הורגלה עמו ונשתקעה בחברתו וקשה לה הפרידה ממנו כי הרגל על כל דבר שלטון כך תקיפו דרחימו דכנסת ישראל וכו'. קשה כשאול קנאה כל מאן דרחים ולא קשיר עמיה קנאה לאו רחימותיה רחימותא כי יראה שאין אהבתו רק להנאתו ובהשלים הנאתו יעזוב הדבר ההוא הנאהב לזולתו וזאת היא אהבה תלויה בדבר אמנם האהבה האמיתית היא שיקשר עמה קנאה מזולתו שלא יהיה חלק לאחרים עמו בה. ובהיות הדבר כן גם הוא לא יתן עינו בזולתה. מכאן אוליפנא דבעי בר נש לקנאה לאתתיה וכן אמרו בפסיקתא זאת תורת הקנאות שתהא מצוה לדורו' מהו קשה כשאול קנאה כלומר אחר שאמר כי האהבה צריכה קנוי היאך ידמה הקנאה אל השאול ואמר כי בבחינה שהשאול קשה לרשעים לרדת בו כך קשה אל האוהב והמקנא הפרידה מהנאהב כירידת השאול. ד"א מה שאול בשעתא דנחתין לחייביא ביה מודיעין לון חוביהו וכו' דע כי הודעת העון אל העובר בשעת העונש קשה עליו יותר מהעונש עצמו לפי שהוא משער בעצמו כי על דבר נקל והנאה מועטת נענש עונש גדול והוא לא נשמר מחטוא וזה קשה עליו הרבה מאד והוא ע"ד אמרם ז"ל לעתיד לבוא מביאו הקב"ה ליצה"ר ושוחטו וכו' רשעים נדמה להם כחוט השערה וכו' הללו בוכין וכו' רשעי' בוכים ואומרים היאך לא יכולנו לכבוש את חוט השערה הזה כדאיתא בסוכה פ' החליל ולכן מודיעין להם על מה נדונין עונש גדול כזה להורידם לשאול כך מאן דקני הוא תבע על חוביה וחשיב כמה עובדין וכו' כבר ידעת מ"ש רז"ל בפ' ונקה האיש מעון והאשה תשא את עונה בזמן שהאיש מנוקה מעון האשה תשא את עונה ואמרו עוד שלא יאמר אוי לי שהרגתי את בת ישראל אוי לי שהייתי משמש עם הטמאה לכך נאמר ונקה לפי שאין הקב"ה בא עם בריותיו בטרוניא וכו' כדאיתא בפסיקתא הנך רואה כי המקנא הוא תובע על חובו לחשוב אם הוא אינו מנוקה ומרב אהבתו לאשתו שלא תהיה לאיש זר משים עצמו בסכנה. שמא יבדקו בו גם כי הוא מצטער בנפשו לומר אוי לי שאהרוג את בת ישראל מאהבתו אותה והוא אמרו וחשיב כמה עובדין מצדו ומצדה וחיבה גדולה נודעת לו בזה וקשה עליו ברשעים היורדים לשאול ומודיעין להם על עונותיהם וכדין קשורא דרחימותא אתקשר ביה. רשפיה רשפי אש שלהבת יה אחר שכל האמור הוא משל לתשוקת כנסת ישראל עם דודה יבאר כי מ"ש רשפיה רשפי אש שלהבת יה הוא סוד השמאל האוחז בה תחלה שרשפיה הם רשפי אש השמאלי הבא משלהב' יה שהיא הבינ"ה הנקראת שופ"ר כי משם נמשך האש הבוערת והמעורר' האהבה שהיא הגבורה. ובג"כ המים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה דהא כד אתי ימינא וכו' טבע המים המעטים כי יותנו באש החזקה להוסיף שלהוביות באש אמנם בהיותה מים רבים יגבר כחם ויכבו האש אם היא רפה. אמנם אמר בכאן כי גם כי יהיו המים רבים אין בהם כח לכבות את האש ההיא בהיותה שלהבת חזקה כי תאכל האש ההיא כאלה וכאלה מהמים ולא יספיקו המים לכבות את אש האהבה ההיא לחוזקה וזה שלא כדרך אהבת כל באי עולם כי בבוא המים יכבו את אש אהבתם והבן זה. עד דהוו יתבי שמעו קליה דר"ש דהוה אתי בארחא לפי שתמיד כשהיו הולכים בדרך היו עוסקים בתורה שמעו קולו של רשב"י ע"ה נפקו וכו' אר"ש מכותלי דמערתא חמינא דשכינתא הכא. עיניו של רשב"י לא היו עיני בשר אשר איזה מסך או כותל יבדיל בין המביט ובין המובט אמנם עיניו עיני ההשכלה והרוח הקדש הנלוה עמו כי ממנו לא יפלא כל דבר. יתבו אר"ש במאי עסקיתו כי ראיתי כי שכינה עמכם א"ר אבא ברחימותא דכנס"ת ישרא"ל לקב"ה ור' אלעזר פריש האי קרא שימני כחותם וכו' ולפיכך הרגשת ששכינה בינינו. ובכן אמר לבנו ברחימו עילאה וקשירו עילא"ה דחביבותא אסתכלת כלומר עסוק היית בסוד הזיווג והחיבור העליון שהוא סוד נעלם. אשתיק ר"ש שעתא חושב בלבו אם יאמר או לא יאמר ואח"כ אמר בכל אתר בעיא שתיקו כי השתיקה משובח' בכל מקום כמ"ש לא מצאתי לגוף טוב משתיקה חוץ מד"ת ואמרו כל פטיטא בישין בר מפטפיטיא דאוריתא. גניזא חדא אית לי שאין ראוי לגלותה לכל אדם אמנם לא בעינא דיתאביד מניכו כי ראוים אתם לגלותה לכם גם כי היא מלה עילאה. ואשכחנא לה בספ' דרב המנונא סבא אמר דבר משום אמרו. ת"ח בכל אתר דכורא רדיף בתר נוקבא כי כן דרך העולם לחזור האיש אחר אבידתו והשתא אשכחנא דהיא אתער' וכו' כמו שנמצא בס' שיר השירים שהרעי"ה מתחלת לעורר האהבה אל הדו"ד שנאמר ישקני מנשיקות פיהו משכני אחריך נרוצה הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה וכו' וכן רבים זזה שלא כדרך העולם דלית שבחא לנוקבא למרדף בתריה דדכורא. ויאמר כי זהו ממה שיורה שהתשוקה והאהבה הנזכר בשיר השירים אינה אהבה גשמית ח"ו אמנם היא אהבה רוחנית מופשטת מכל מחשבה ורעיון גופני ועל זה אמר אלא מלה סתימא היא ומלה עילאה דבי גנזיא דמלכא שנתיחסה האהבה הזאת לעטרת כי כן חייב סוד האצילות שנתאצל מלז ללז בחפץ עליון כדי שהכל יכספוהו כי הוא הטוב הגמור ובהיות כי מדותיו יתברך נאצלות זו מזו יתחייב להמצא התשוקה מהנאצל אל המאציל כי ישתוקק להיות שלם בשלימותו וזאת היא האהבה המתיחסת בין הרעי"ה אל החת"ן דודה שהיא רודפת אחריו ונקבה תסובב גבר שלא כדרך באי עולם הגשמי ולפנים יבאר כי סבת ההתעוררות הזה יבוא לה מהמשפיע בה וכבר הארכתי בזה בסוד ואיד יעלה מן הארץ כי סבת עליית האידים הוא השמש אלא שהדבר הזה אינו נרגש. וכדי לבאר הענין היטב אמר ת"ח תלת נשמתן אינון בסוד נשמ"ה ורו"ח ונפ"ש וכבר נתבאר כי הם כסא זו לזו הנפ"ש כסא לרו"ח והרוח כסא לנשמה. ואמרו ועל דאינון תלת ארבעה אינון הוא סד ב' ההי"ן שבשם כי הה"א האחרונה כפולה והבן. חד נשמתא עילאה דלא אתפס ושום עין לא ראתה ולא אתער ביה גזברא דקורט' עילאה פי' כי שום מלאך או ממונה מהיושבים בחצר המלך יתברך שמו לא יתעורר להשיג שום השגה בו כי ידע כי זה נמנע מכל מבקש וכ"ש מהגזברים החיצוניים ופי' קורטא חצר וביאר כי הרמז על הבינ"ה שהיא נשמה לכל נשמתין דלא אתגלייא לעלמין ולא אתידע. וכלהו ביה תליין שאר הכחות כח הרו"ח וכח הנפ"ש. והאי אתעטף בעטופא דזוהרא דכרמלא כלומר כי הבינ"ה הנז' מתעטפת בטלי"ת לבנ"ה שהיא החכמ"ה הנאצלת מהכת"ר שהוא נ"ר מל"א מכל טוב. ונטיף טפין טפין מרגלאן אחר שנתעטף בטלית לבנה הבהיק אורו וטל אורות טליו והם אבני הבנין אבנים טובות ומרגליו' מיוחסות לאגלי טל. ואתקשרו כלהו כחד שאינם נפרדות זו מזו ח"ו אמנם הם נקשרים בשייפי גופא שכל אבר יש לו שם ידוע למלאכתו והם נקשרים זה בזה והם גוף אחד כשלהבת הקשורה בגחלת וכדי הוא אעיל בגווייהו שלא נפרד הכח ההוא מהאיברים ובהם עושה מלאכתו כאומן העושה המלאכה באיבריו הוא ואינון חד כי הכח ההוא מתפשט בכלם בלא שום פירוד. האי נשמתא עילאה טמירו דכלא כלומר אלה תוארי המדה הזאת הנקראת נשמה. נשמתא אחרא נוקבא דמטמרא בגו חילהא דא וכו' בכאן כלל השתי נפשות כאחד הרו"ח והנפ"ש. ודא נשמתא להו כלומר והבינ"ה היא נשמה להם. ומניהו אחידא גופא לאחזאה בהו עיבידתא בכל עלמא כלומר ומשתיהן הנשמ"ה והרו"ח אחוזה הנפ"ש שהיא כגוף אליהם לפעול מלאכת העולם התחתון עולם הנפרדים. ואלין כגוונא דאינון קשירין טמירין דלעילא כלומר והרו"ח והנפ"ש הנה הנם כאותם הקשרים שאמר למעלה שהם מרגלאן דאתקשרו כחד כקשרין דשייפי גופא והכוונה לו לומר כי שתיהם הרו"ח והנפ"ש הם כדמיון גוף בבחינת הפעולות שפועלת הנשמה בהם כאשר יפעול האומן באיבריו. נשמתא אחרא היא השלישית לחשבון זה לפי שכלל כפל ההין כאחד אמנם כפי המספר היא הרביעית והוא שאמר למעלה ועל דאינון תלת ארבעה אינון וזו נשמתן של צדיקים שהם באים מצדי"ק וצד"ק עולם הזכ"ר ועולם הנקב"ה ולסבה זו הם למעלה ממלאכי השרת ובכאן יש מקום עיון כי יאמר אומר ומלאכי השרת מהיכן באים לא מעולם הזכר ומעולם הנקבה הם באים ויש לומר כי אינם באים ע"י חיבור בנשמותיהם של צדיקים שבאים בסוד אד"ם. ואגב ארחיה יקשה ויאמר אחר שנשמותיהם של צדיקים הם שלמים כ"כ יותר ממלאכי השרת מתרין סטרין כלומר מצד הפועלים בסוד אדם דו פרצופין למה הוצרכו לבא לעולם הזה ומהו השלימות שיוסיפו ויקנו בזה העולם. ואם תאמר שיוסיפו איזה שלימות ברדתן למטה למה יסתלקו אח"כ וזאת השאלה עצמה כבר נזכרה למעלה בפ' ראובן בכורי אתה רבי אלעזר שאיל שאילתא לר"ש אבוי הואיל וגלי קמי קב"ה דבני נשא ימותון אמאי נחתי ואמאי אצטריך להו והשאלה אחת היא אלא שהיא על סגנון אחר והתשובה שהשיבו אביו שם והתשוב' הזאת בכאן הכל דבר א' למבין אמנם בכאן נשא משלו לתת ציור אל הצורך שהוצרכו הנשמות לבוא לעולם והודיע כי יקנו שלימות מה שלא היה להם בהיותם בכח קודם בואנה לעולם שלא היו יודעים ארחיה דהיכל"א דמלכא כלומר סוד תיקוני הכל"ה הנקראת היכ"ל המלך וכבר נתבאר כי תיקוני הכלה הם עולים מלמטה בסוד שיר השירים אשר לשלמה כי קלוסה הוא הקלוס שמקלסין מלמטה כל מעשה בראשית למיניהם כמוזכר במזמור הללו את ה' מן השמים עד סוף המזמור כי זאת היתה הכוונה בבריאת העולם ובעוד שלא תבוא הנשמה לעולם הזה לא תצייר ארחא דהיכלא דמלכא ועל כן הוצרכו הנשמות לרדת לעולם לקנות השלימות הזה ולהוציאו לפועל ובהיות כי נשלמה הכוונה בבואנה לעולם ולא נטו מני הדרך הישרה כביכול על ידם יגדל כח אדנ"י ותתפאר האם בבניה הצדיקים כי לכך נבראו ובהשלימם חוקם בזה העולם מה להם ולעולם הכליה וההפסד וטוב להם לשוב אל מקומם הראשון אחר שקנו ידיעת ארחא דהיכלא דמלכא ואתה בני הבט ימין וראה כי זאת כוונת המשל ואם בא בסגנון טבעי כדי לשכך את האוזן בדרך כל משל והוא אמרו למלכא דאתיליד ליה בר כלומר חוייב כפי החכמה העליונה שימצאו נשמות וירדו לעולם כי עם המל"ך במלאכת"ו היו שם בכח וזהו שדר ליה לכפר והוא סוד לכה דודי נצא השדה נלינה בכפרים כי מן הכפר תקנה הנשמה ידיעה מה שלא היה לה מקודם כי מנהג הכפר לחוד ומנהג בית המלך לחוד. ואחר שקנתה הנשמה שלימותה בידיעה זו שמע מלכא דהא בריה רב ר"ל שגדל והגיע לשלימותו ואין הכוונה בזה שגדל בשנים רק בידיעה כי רבים מתים בקוצר שנים קודם שיסרחו בנותנ' ריח טוב מסתלקים מה עבד ברחימו דבריה משדר ליה למטרוניתא אמיה בגיניה כי הצדיק אינו נפטר מן העולם עד שרואה פני שכינה ונשמתו תדבק עמה ומביאתו להיכלא ושמחה בו כי השלים חקו. כך קב"ה אוליד בר במטרוניתא וכו' מבואר ממה שהקדמנו. ועל שבני הכפר דואגים ובוכים לפרידת הצדיק מביניהם אמר מרע"ה בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו אחר שהצדיק עולה למעלה גדולה בהסתלקותו מזה העולם אין ראוי להתקשו' עליו יותר מדאי להתגודד ולעשו' קרחה עליו רק לבכות על העדרו מביניהם שעל ידו היו מתברכים. ת"ח אלו הוו ידעין כלהו צדיקייא וכו' כי אין לך אדם בעולם ואפילו הצדיקים שלא ירע בעיניהם הפרידה מהעולם הזה למה שהורגלו בו בגוף ונפש וקשה להם פרידת נפשם מן גופם. ואלו הוו כלהו צדיקייא ידעי האי הוו חדאן כלומר אלו היו מציירין העונג ההוא והכבוד ההוא שתמצא להם השכינה שם בשעת הפטירה לאסוף רוחם אליה ולאובלא לון להיכלא דמלכא וכו' ת"ח אתערו דרחימותא דכנסת ישראל לגבי קב"ה נשמתין דצדיקייא כי בהן תעלה ותראה את פני המלך וביאר הסוד על איזה אופן הם סבה אל ההתעוררות ההוא ואמר בגין דאינון אתיין מסטרא דדכורא וכבר ביארנו פעמים רבים כי אע"פ שאומרים לית אתערותא לעילא אלא באתערותא דלתתא כי הכוונה להם בנגלה אמנם סבת ההתעוררות של העטרת יבוא אליה בדרך נסתר מהמשפיע בה בסוד ואיד יעלה מן הארץ כי לא יעלו אידים ממנה אלא בסבת השמש המחממה וכדוגמא הזו למעלה כח הגבורה היא המעוררת אותה כי היא אין לה מגרמה כלום ובנדון שלנו בהיות שנשמותיהם של צדיקים באים מעולם הזכר הן הנה מעוררות האהבה בהעלותם בית ה' והוא אמרו ואתערותא דא מטי לנוקבא מסטרא דדכורא וכו' אשתכח דדכורא אתער חביבו ורחימותא לנוקבא וכו' זכאין אינון צדיקיא וכו' יבאר כמה גדול כחם של צדיקים שעליונים ותחתונים מתברכים בשבילם ויאמר כי מדכתב הכתוב וצדיק יסוד עולם סתם ולא פרט הכתוב על איזה צדיק אם על צדיק עליון או צדיק תחתון כלל שניהם והודיע כי יש כח בצדיק התחתון להמשיך שפע הצדיק העליון אל כנס"ת ישראל והוא סוד צדיקים ירשו ארץ ודאי וכל ההקדמה הזאת היתה הכוונה לומר כי הצדיק העליון על ידו מתברכת העטרת בסוד מאשר שמנה לחמו כדמפריש ואזיל לחם ו"ו ומ"ש ועב"ד מלה אחרא כמה דכתי' ראוה בנות ויאשרוה הכוונה להודיע כי גם כי נקרא היסו"ד אש"ר ומאש"ר שמנה לחם ו"ו יש למעלה ממנו מקום שנקרא אש"ר שכל האושר ממנו יבוא ואיזה זה מקום בינ"ה שכל הבנות אבני הבנין מאשרים אותה ביען היא משפעת להן אשר על סוד זה אמרה לאה המיוחסת לא"ם הבני"ם באשרי כי אשרוני בנות וממנה יביא השפע הצדי"ק שהוא סוף הנהר לעטר' ונקרא הצדי"ק אש"ר ע"ש אמו ראש הנהר. וביאר הענין היטב ואמר ת"ח מאשר שמנה לחמו דא הוא אתר דכלא מאשרין ליה ומאי איהו עלמא דאתי כי ההוא יקרא אש"ר בעצם וראשונה. ומ"ש שמנה לחמו מאן ע"כ לא פריש מאן אתר כלומר כי עדיין לא ביאר הכתוב אל מי יתיחס הלחם הנז' בכתוב אשר על ידו ירד אל כנס"ת ישראל ויאמר ראשונה כי הלחם הנז' בכתוב הוא לחם פנג לא לחם שעורה כי יש לחם ויש לחם והלחם הזה הוא הלחם היורד מן השמי"ם לחם פנג ממדת השמים ממדת הרחמים לא לחם עוני היורד ממדת הדין ועל זה ביאר כי כמו שיש אילן ויש אילן כך יש לחם ויש לחם אמנם הלחם הזה יתיחס אל מדת השמי"ם כד"א הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים ודאי דהא מניה אתזן האי אילנא פי' התפארת שהוא נרמז בשם המלך שלמה ובו נאמר בעטרה שעטרה לו אמו ואמרו רז"ל במלך שהשלום שלו ואמו היא הבינ"ה שממנה ניזון. וכד נקיט הוא ודאי הוא יתן מעדני מלך התחתון שהיא העטרת שהיא גם היא ניזונת מהמלך שהשלו"ם שלו ע"י הצדיק שהוא השלום שלום הבית. ומהכא לשאר דרגין דלתתא הם אוכלוסי העטרת וכלהו כגוונא דלעילא כאמה בתה כשם שהאם משפעת לבניה העליונים כך הבת משפעת לבניה התחתונים:

בספרא דרב המנונא הוה אמר הכי מאשר שמנה לחמו דא לחם שבת וכו' הכוונה על סוד הזיווג בשבת כי בהיות שתי הלחם תפארת עטרת נצמדים נקראים לחם פנג ועל סוד זה נאמר בשבת לקטו לחם משנה ואנו מברכים המוציא לחם מן הארץ על ב' ככרים לרמז על הזיווג. וביאר מהו לחם משנה שהרמז על לחם מן השמים ולחם מן האר"ץ כי לחם פנג ייוחס היורד מן מדת השמי"ם לחם עוני ייוחס אל לחם האר"ץ היונקת בתחלה מהדין וכשמזדווגים שניהם כאחד טובים ולחם העוני ישוב לחם פנג כי מטרוניתא עם מלכא מלכא אקרי ואתברך האי בגיני האי. ותו הוה אמר למה נקרא לחם משנה דשבת נקיט משבת עילאה התפארת נקרא יום השבת מדת יום כי העטרת נקראת ע"ש אמנם הבינה נקראת שב"ת הגדו"ל שבת העליון הרומז לעה"ב שכלו שבת ולפי שביום השבת התפארת לוקט מהבינ"ה שבת משבת נקרא לחם משנה ויאמר כי לעולם שם לחם לא ייוחס לעולם הזכר רק לעולם הנקבה והביא ראיה מהכתוב כי אם הלחם אשר הוא אוכל שהיה הרמז על אשתו של פוטיפר ויקשה שהרי מצינו לחם בשם זכר שנאמר הלחם אזל מכלינו ולא כתב אזלת דמשמע נקבה ויאמר שאר מזונא לחם קרינן ליה כלומר לפי שמצינו כי פעם נקרא הלחם בשם זכר ופעם בלשון נקבה הנה שאר המזונות נקראים לחם כלומר לחם בכנוי של קטנית או של שעורים או של כוסמין אמנם הם נקראים לחם בהשאלה ובדרך כנוי לחם כוסמין או זולתו מכנוי הקטניות אמנם לחם סתם הוא שם עצמי על החטה ואשתמודען מלי כי כלם נקראים לחם בכנוי וזה נקרא לחם סתם ולפי הסגנון אשר בו ידבר יודע כי הענין אם הלחם הנז' בו הוא לחם העליון זכר או לחם התחתון נקבה לפי שמצינו לחם בלשון זכר ובלשון נקבה. וכלה חד מלה האי בהאי כלומר בהצמדם שניהם נקראים לחם פנג. ת"ח אשר רשים לעילא רשים לתתא בתיקוני כלה וכו'. יבאר כי העטרת הנקראת כלה תיקוניה למטה הם י"ב שבטי ישראל כמוזכר בכמה מקומות בסוד והים עליהם מלמעלה שהיתה על י"ב בקר לדוגמא עליונה. אמנם הוסיף בכאן מעוט ביאור והודיע היאך יובן שהשכינה עם ישראל למטה והיא למעלה ואמר ועל דא שכינתא לעילא ושכינתא לתתא בגיניהו דישראל ירצה כי בהיות שתיקוניה העליונים בעולם האצילות נדפסים בה הרי היא למעלה ובבחינת שיש דוגמתם למטה י"ב כנגד י"ב וכלם נדפסים בה אלה מפה ואלה מפה הרי היא למעלה ולמטה והוא אמרו ובתרין סטרין אלין אתכלילת ואתתקנת והביא הענין הזה בכאן להודיע כי אש"ר הוא א' מתיקוניה למעלה ולמטה ואלמלא לא גלה מרע"ה מקומו איה הוא נקשר בקשרי התיקונים למעלה לא היינו יודעים ומדכתב בברכתו וטובל בשמן רגלו הודיע שהוא נקשר באתר דאיהו נגיד הוא רבות משחא מלעילא והוא יסו"ד ולסוד זה אמר ברוך מבני"ם אש"ר כי הוא מתברך מהבנים אשר למעלה ממנו ומ"ם מבנים בכאן תשמש כמ"ם מקצת וכמ"ם היתרון כי בהיותו מקבל מכלם ימצא בו יתרון מכלם: