כתם פז על ספר הזהר תעה

אסרי לגפן עירה ר' יוסי פתח ובגפן שלשה שריגים וכו' ת"ח יוסיף עוד לדבר בסוד הגפ"ן הזאת שחלם שר המשקים ואע"פ שהיה מחלק הטומאה יאמר כי לפעמים תבוא להם לאומות העולם הוראה אמיתית על העתיד מצד כחותיהם ששומעין ההוראות העתידות ומגידות אותם לאומותם לצורך ידוע וקודם שיבאר הענין יקדים הקדמה בהאשים למתרשלים בעסק התורה ויאמר כי בעונותינו הרבים לא נשאר לנו היום כי אם גוויתנו ותורתנו המלמדת אותנו דרך ה' בסודות הנרמזות בה. ויבאר הסבה בזה ואמר כי מקודם היתה הנבואה שורה על בני אדם הראויים אליה והוו ידעין ומסתכלין למנדע ביקרא עילאה כיון דפסקת נבואה בחורבן בית המקדש הוו משתמשי בבת קו"ל כדאיתא בפ"ק דסנהדרין ת"ר משמתו נביאים אחרונים חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקדש מישראל והיו משתמשין בבת קו"ל והביאו שם פעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריה ביריחו נתנה עליהם בת קול מן השמים. וכן בעליית בית יבנה היו מסובין ונתנה עליהם בת קול מן השמים וכו' והואיל ואתא לידן נימא ביה מילתא מהו ענין הבת קול הנה בתוספות כתבו יש אומרים שלא היו שומעים הקול היוצא מן השמים אלא מתוך אותו הקול היה יוצא קול אחר ושומעים אותו כמו שפעמים אדם מכה בכח ושומע קול אחר יוצא ממנו למרחוק ואותו הקול היו שומעין לכך היו קורין אותו בת קול יראה מדבריהם שלא היו שומעים רק הברת הקול כאדם הקורא בקול גדול בפה מערה או בית חלול והברת קולו נשמע שם כי הקול א' וההברה קול אחר. והנה גם כי הענין אמיתי שענין קוראם אותו בת קול לפי שאינו עצם הקול אלא יוצא לשני. הנה מצאתי למקובלים שקוראים למדת העטרת בת קול לפי שהיא בתו של קול עליו"ן קול הקולות שהיא הבינ"ה ואמרו שלא היו החסידים משתמשים בבת קול הנז' כי אם בבת הבת הקול. והענין הזה אמת ויציב כי אחר שנחרב בית המקדש נסתלקה רוח הקדש מישראל כמו שאמר למעלה והמדה הזאת היא היא רוח הקדש והיא הנקראת מרא"ה אל הרואה ויחזקאל אמר ואראה מראות אלהים וכן אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע ואם נסתלקה הנבואה איך ישתמשו בבת קול עצמה שהיא מראה וכל הנביאים מפתחה היו מתנבאים אכן האמת הוא שלא היו משתמשים רק בבת הבת קול שיתפשט מהבת קול בת אחרת מקבלת קול הבת קול ואותו היו שומעין ואם תקשה ותאמר שהרי בכאן לא זכר בת הבת לישנא דתלמודא נקט כי הסוד הזה נודע היה להם ולא נעלם מהם.

השתא פסק נבואה ופסקת בת קול ולא משתמשי אלא בחלמא שהיא המדרגה הששית התחתונה שבכלן בסוד אמרם החלום א' מששים בנבואה וענין החלום הכל חולמין ואפי' אומות העולם וביאר הסבה ואמר בגין דחלמא מסטר דשמאלא אתיא כי גבריאל שהוא שר החלום הוא הוא בצד שמאל וממנו יונק הצד השמאלי החיצוני ומשם יתמשך החלום הנבואיי אפי' לא"ה כפרעה ונבוכדנצר ושר המשקים וזולתם. ת"ח האי רשע חלם חלמא דקשוט שנאמר ובגפן ג' שריגים וכו' מאי גפן דא כנסת ישראל הראוהו מעלתם של ישראל בהיות כנסת ישראל העליונה מליאה לה עמיר בשלשה שריגים רובצים עליה הם נצ"ח הו"ד יסו"ד והביא ראיה כי היא נקראת גפ"ן דכתיב הבט משמים וראה ופקוד גפן זאת כי אין ספק כי הרמז לכנסת ישראל העליונה הנקראת זא"ת ודוד היה מתפלל על מדתו שיפקדה הפוקד אותה ממדת השמי"ם לפי שמשם הושלכה לאר"ץ והיא כפורחת עלתה נצה בימי שלמה שהיתה מליאה ופורחת ויושבת על מלאת עלתה נצה דא ירושלם לתתא כי בהיות ירושלם של מעלה פורחת ירושלם של מטה תעלה נצה.

ד"א עלתה נצה לעילא ההוא דרגא דקיימא עלה הרמז על יסו"ד והכוונה שסבת פריחתה הוא כי עלתה נצה ויניק לה כד"א אשר זרעו בו על הארץ וכבר נתבאר בפ' בראשית אשר זרעו בו"ו להריק על האר"ץ הבשילו אשכלותיה ענבים לנטרא בהו יין דמנטרא ירמוז כי זה היין המשומר בענביו הוא בלא סחיטה כי היין החיצוני הוא מלא מסך ויוצא חוץ מהענבים והוא המשכר והמפתה והמחטיא הוא הניתן על כוס פרעה הנפרע בדין קשה מהרשעים בכוס התרעלה אמנם היין הזה אינו נסחט אבל משומר בענביו שלא ישכר ולא יפתה ולזה אמר חמי כמה חמא ההוא רשע שהראוהו בחלומו דברים עליוני' והוא לא ידע. אמנם הראוהו אח"כ מעין דוגמתו מה כתיב וכוס פרעה ואסחט אותם הכא חמא כוס התרעלה ינקא מבי דינא דנפיק מאינון ענבים דאתיהיב לפרעה כי הוא חלקו. ושתי ליה כמה דהוה בגיניהון דישראל כבר ידעת כי יראתם היא הנפרעת מהם ובעבור ישראל שהיה לוחץ אותם שתה מכוס התרעלה ושתה ולעה וסי' מסרו לו כיון דשמע יוסף דא חדי בשומעו ובגפן ג' שריגים ידע כי בשורה טובה בפיו וראוי לפתור חלומו לטוב ת"ח אסרי לגפן עירה דאתכפיין תחות האי גפן וכו' וכבר נתבאר למעלה ורשב"י יבאר כי לא כל גפן הנז' בכתובים ירמוז אל הגפ"ן הזא"ת כי יש גפן ויש גפן וכו' ומבואר הוא:

רבי יהודה ור' יצחק הוו אזלי בארחא וכו' א"ר יהודה לר' יצחק נזיל בהאי חקל וכו' כשהולך אדם בערבה ובדרך ישר לבו מתרחב וכשהולך בדרך מעוקם לבו בל עמו וכדי שיתרחב לבם לעסוק בתורה א"ל נזיל בהאי חקל דאיהו ארח מישר יתיר אולי הדרך שהיו הולכים בה היו בה מעלות ומורדות ובחרו ללכת דרך ישרה ומאת ה' היתה נסבה כדי שיפגשו בההוא ינוקא ופתח ר' יהודה בפ' לא תירא לביתה משלג וכו' ואמר האי קרא ר' חזקיה חברנא אוקים ביה דאמר דינא דחיבייא בגהינם י"ב ירחין חציים באש וחציים בצונן כמו שדרז"ל בפ' תשלג בצלמון ויאמר כי כשמכניסין אותם באש אומרין דא הוא ודאי גהינם לפי שמרגישים בתוקף האש ההיא שנבראת בע"ש לדעת ר' נחמיה ולדעת ר' יוסי נבראת ביום שני שבו נברא גיהנם ואין לו כביה עולמית כדאיתא בפ"ד מפסחים שנאמר כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והסבה בזה לפי שהאש ההיא יסודיית בלתי מורכבת כאש הזו שאנו משתמשים בה שהיא מורכבת בדבר גשמי וככלות הדבר ההוא הגשמי אשר בו הורכבה תכלה גם היא ותכבה אמנם אשה של גיהנם דקה מן הדקה בלתי מורכבת לא תכלה ולא תכבה עולמית ומנפש ועד בשר תכלה והנה הרשעים בהרגישם תוקפה וגבורתה אומרים דא ודאי גיהנם שהיינו שומעים עליו את תוקפו. עאלין לתלגא אמרין דא ודאי חריפא דסיתוא דקב"ה על חוזק הקרירות שמרגישים בו מיחסים אותו לקב"ה לפי שאינו כטבע הסתו של העה"ז. שראן ואמרין ו"ה ולבתר אמרי ו"י. דע כי סוד הענין הזה מיוסד על מאמרם ז"ל בכל מקום שנאמר ויהי לשון צער והיה לשון שמחה ותמן איתיבון כמה תיובתות על זה והעלו כי בכל מקום שנאמר ויהי הוא לשון צער ואפי' באותה דויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ואמרו אור שכבר היה ונגנז. והעלו ג"כ כי והיה הוא לשון שמחה והביאו כתובים רבים לראיה והיה ביום ההוא וכו' הרי א"כ כי כל ו"י הוא של צער וכל ו"ה הוא של שמחה. והסוד בזה כי כבר ידעת כי היו"ד תרמוז אל החכמ"ה והו"ו תרמוז לתפארת והה"א תרמוז לעטרת. וכבר ידעת כי בהנזר אותיות השם לאחור יורו על הסתלקות הרחמים ועל הדין ובהיות כי הו"ו תנזר אחור ותשוב אל היו"ד יורה על החזרת השפע לאחורנית במעלות אשר ילדה ונהר יחרב ויבש. אמנם ברדת ו"ו אל הה"א ירמוז לחיבור החת"ן עם הכל"ה לתת לה סבלונותיו ומתנותיו ואין לך שמחה גדולה מזו אשר תקנו מתקני הברכות בברכת חתנים שהשמחה במעונו ומעונו של הב"ה היא סוד הה"א. ובזה תבין אמרם בכאן שראן ואמרי ו"ה ולבתר אמרי ו"י. ויראה לכאורה כפי המונח שראוי שיאמרו בתחלה ו"י ולבתר ו"ה לפי שתחלת דינם הוא באש ואח"כ בשלג כמו שמבאר בהדיא במאמר ר' חזקיה עצמו והנה עונש האש הוא קשה מעונש השלג המקרר חום האש וא"כ היה ראוי שיאמרו בתחלה ו"י על הצער הגדול ועל רפיונו יאמרו ו"ה וכמ"ש ריש לקיש בעירובין פ' עושין פסים רשעים אפי' על פתחה של גיהנם אינם חוזרים בתשובה שנאמר ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי שפשעו לא נאמר אלא הפושעים שפושעים והולכים ופי' במדרש שנדונין באש ובשלג וכשיוצאין מדין השלג גונבין ממנו להצטנן בו באש ואומר להם הב"ה לא די לכם מה שגנבתם בעולמכם אלא שאתם גונבין בעולם הזה שנראה שעונש האש יותר קשה מעונש השלג שבו משלימין נפשותיהם כמו שיבוא. אמנם צריך אתה לדעת כי ההעתק מדבר אל הפכו גם כי תהיה ההעתקה מהפך קשה אל הפך רך ממנו ההעתקה ההיא קשה עד מאד בהתהפך עליו ההרגל. ועל כן אומרים ו"ה בתחלה בבחינת הרגשתם לבסוף ההפך השני שמרגישים בו שהוא קשה להם יותר ממה שהיו מורגלים בקשה ממנו ואומרים ו"י. והא לך לשון המאמר במדרש אשר עליו אמר ר' יהודה חזקיה חברנא אוקים לה בדינא דחייביא אמרו לא תירא לביתה משלג ר' חזקיה אמר משפט רשעים בגיהנם י"ב חדש ששה בחמה וששה בצנה בתחלה הב"ה מכניס בהם רוח ומכניסן באש והם אומרים זו היא גהינם של הב"ה ואח"כ יוצאין לשלג ואומרים זו היא צנתו של הב"ה בתחלה אומרים ו"ה ולבסוף אומרים ו"י ומהיכן משלימין נפשותיהם בשלג הה"ד בפרש שדי מלכים בה תשלג בצלמון השלג היא צלמונה שלהם. יכול אף ישראל כן ת"ל לא תירא לביתה משלג כי כל ביתה לבוש שנים קרי ביה שנים מילה ופריעה ציצית תפילין הענק תעניק נתון תתן עשר תעשר פתוח תפתח וכו' הוא מ"ש בכאן והיכן משתלמי נפשיהו בשלג כי בו נגמר דין נפשותיהם. אבל ת"ח לא תירא לביתה משלג דא כנסת ישראל דאיהי כל ביתה לבוש שנים כד"א חמוץ בגדים מבצרה יפרש שנים כמשמעו אדומים לבושא דדינא קשיא לאתפרעא משאר עמין ועתיד קב"ה למלבש לבושא סומקא וכו'. א"ר יצחק ודאי הכי הוא כי הכתוב סובל זה וזה ועוד זאת שאומר אני לבוש שנים. אלין שני"ם קדמוניו"ת הם שבע הנחלים העליונים המקבלים מהשלש עליונות שהם משפיעים בה והיא יונקת מהם ומתלבשת בהם. עד דהוו אזלי פגעו בההוא ינוקא דהוה אזיל לקפוטקיא וכו' וחד סבא רכיב. א"ל ההוא סבא לההוא ינוקא אימא לי קראיך לא לתשוקת הזקן הכסיל ההוא לשמוע דברי תורה אמר כן אלא להשיאו בדברים לילד מסכן וחכם ההוא שהיה הולך ברגליו שלא להרכיבו עמו להמשיכו בדברים. והנה הילד הבין כוונתו ואמר לו קראי לאו חד הוא אלא או חות לתתא או ארכיבני קמך ולא שמר עמו דרך מוסר לומר הרכיבני אבתרך שהכיר בו שהוא זקן וכסיל ורמאי גם הזקן השיבו בעזות לא בעינא כי יכול היה להתנצל ולומר לא יסבלנו שנינו החמור או התנצלות אחר ובכן השיבו הנער אי הכי אמאי שאלת קרא כי האוהב התורה מכבד לומדיה ובכן הזקן הכסיל גלה דעתו ואמר בגין דנזיל ארחא כדי שלא נרגיש טורח הדרך והשיבו הנער תיפח רוחיה דההוא סבא הוא רכיב ולא ידע מלה הכיר בו שהיה עם הארץ ושלא אמר לו אימא קראיך אלא בדרך מרמה שאם היה יודע בתורה ירדוף אחריו וירד וירכבהו והוא אמר לו דלא אתקל בהדך אתפרש מההו"א סבא שלא להתחבר בעם הארץ. כי מטו ר' יהודה ור' יצחק קריב לגביהו כי היה מכירם מקודם והם ג"כ הכירוהו ולכן שאילו ליה וסח לון עובדא ואמרו לו זיל בהדן ונתיב הכא ונשמע מלה מפומך. אמר להו לאי אנא דלא אכילנא יומא דין וכבר נודע כי הכחות הנפשיות תלויות בכחות הגופניות ואם יחלשו הגופניות יחלשו הנפשיות ושמעתא צריכה צילותא כיומא דאסתנא וכמ"ש רבינא אי עקצתן כינה לא תנאי וכ"ש הוא שהיה בא עיף ויגע והתורה צריכה ישוב הדעת. אפיקו נהמא ויהבו ליה לסעד את לבו ונעשה להם נס ואשכחו נביעא דקיק תחות אילנא. יתכן שנברא לשעתו ע"י נס או שהיה הנס שמצאוהו שתי מניהו הוא בראשונה שהיה אוכל נהמא ואח"כ שתו אינון ויתיבו פתח ההוא ינוקא ואמר לדוד אל תתחר במרעים ופתח הפתיחה זו על הזקן הכסיל שנפרד ממנו והקשה ואמר אי שירתא הא לא קאמר אי תפלה לא קאמר. ירצה שבכל מקום שתמצא לדוד אומר או שיר או תפלה לאל יתברך ובזה המזמו' ענינו ענין אזהרה לבני אדם שלא יתחרו במרעים וקשה עוד מזו כי היל"ל אל תתחבר במרעים כי בהתחברו במרעים פרץ השם מעשיו ובאמרו אל תתחר יראה שהזהיר שלא להתגרות עם הרשע ואדרבה הא אמר ר' יוחנן משום רשב"י מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה שנאמר עוזבי תורה יהללו רשע ושומרי תורה יתגרו בה כדאיתא בברכות פ"ק ותניא נמי הכי ר' דוסתאי אומר מותר להתגרות ברשעים שנאמר ושומרי תורה יתגרו בם ואם לחשך אדם והכתיב לדוד אל תתחר במרעים אמור לו מי שלבו נוקפו אומר כן אלא לא תתחר במרעים להיות כמרעים ואל תקנה בעושי עולה להיות כעושי עולה וא"כ לפי זה היה ראוי לו לומר אל תתחבר והשיב על ראשון ראשון ועל אחרון ואמר בכל אתר לדוד סתם רוח הקדש אמרו ורוח הקדש היא מדתו ונפשו של דוד והיא אומרת לדוד אל תתחר במרעים וביאר התיבה מלשון תחרות שמשמעותו גרוי וכאלו אמר אל תתגר במרעים ואמר לא תעביד תחרות במרעים בגין דלא ידעת יסודא דגרמך ולא תיכול ליה וקודם שאבאר הכוונה אביא לפניך מה שהביאו בגמ' על הענין ההוא שאמרו שמותר להתגרות ברשעים אמרו איני והא אמר ר' יצחק אם ראית רשע שהשעה משחקת לו אל תתגרה בו שנאמר יחילו דרכיו בכל עת ולא עוד אלא שזוכה בדין שנאמר מרום משפטיך ולא עוד אלא שרואה בצריו שנא' כל צורריו יפיח בהם ופי' רש"י ז"ל יחילו דרכיו יצליחו כמו על כן לא יחיל טובו מרום משפטיך מנגדו מסולקים דיניך ברחוק ממנו כל צורריו יפיח בהם בנפיחתו הוא דוחה אותם כקש והשיבו הא במלי דידיה הא במלי דשמיא. ואי בעית אימא הא והא במלי דשמיא ולא קשיא הא ברשע שהשעה משחקת לו הא ברשע שאין השעה משחקת לו. ואי בעית אימא הא והא ברשע שהשעה משחקת לו ולא קשיא הא בצדיק גמור הא בצדיק שאינו גמור דאמר רב הונא מ"ד למה תביט בוגדים תחריש כבלע רשע צדיק ממנו וכי רשע בולע צדיק והא כתיב ה' לא יעזבנו בידו וכתיב לא יאונה לצדיק כל און. אלא צדיק ממנו בולע צדיק גמור אינו בולע. וסוד ענין זה סתום כמוס באוצרותיהם ע"ה בסוד הגלגול כי בהיות הנשמה חדשה שלא נתגלגלה פעם ראשונה יסודה חזק מאד מאד והאדם אשר באה בו גם כי ירשע יסודו חזק ולפי' הוא מצליח ורואה בצריו ואפי' המשפט האלהי לא תג"ע בו יד כי נפשו תעודדהו והיא לו מגן וצנה ועל כן ינצח לכל המתחרה בו אם לא שיהיה המתחרה בו צדיק גמור כי זה האיש הצדיק יש לו שכר גדול בעמלו אשר עמל בעולם הזה ולא נפתה לדבר מתאוות העה"ז ואזי נפשו למעלה מנפש הרשע ותנצח לנפש הרשע אבל צדיק שאינו גמור אינו יכול לו והרשע בולעו מכח נפשו. הוא שאמר בכאן היניק וחכים אל תתחר במרעים בגין דלא ידעת יסודא דגרמך ויסוד הגוף הוא הנפש ולא תיכול ליה דילמא הוא אילנא דלא אתעקר לעלמין כלומר שלא באה בגלגול מעולם ותדחי קמיה כי יסודו חזק מיסודך. ואל תקנא בעושי עולה דלא תשגח בעובדין ולא תיתי לקנאה עליהו. אמר שראוי להתרחק מהם ולא לשכון בעיר אשר הם שוכנים כדי שלא תביאהו ההשגחה במעשיהם לקנוא קנאת ה' עליהם ולשום נפשו בסכנה שהרי כל מאן דחמי עובדיהון ולא קני לקב"ה אעבר על תלת לאוין על לא יהיה לך אלהים אחרים ובהחניפו את הרשע עשאו שותף להב"ה ואין לך ע"ז קשה מזו וכן לא תעשה לך פסל ולא תשתחוה:

פתח ואמר ויקרא אל משה וכו' יתכן שפתח פתיחה זו לרמוז עליהם שהזמינוהו וסעדו את לבו כי לקרבן יחשב להם ואמר הכא אלף זעירא אמאי וכו' כבר ידעת כי יש אלפא ביתא רבתי ואלפא ביתא זעירא מפוזרות בתורה ובנביאים ובכתובים וכל אות ואות מהם במקומה לא נפלו במקרה רק לרמז ולכן שאל הנער הכא אלף זעירא אמאי כלומר למה נכתבה בכאן יותר ממקום אחר והשיב בגין דהאי קריאה לא הוה בשלימו כלומר שעדיין המדה הקורא אותו לא מצאה מקום מנוחה במדבר ממסע אל מסע עד בואה אל ארץ נושבת כי שם מנוחתה ולכן היא זעירא לרמז דשלימו לא אשתכח אלא בארעא קדישא. עוד יתן טעם אחר הכא שכינתא התם שלימו דדכר ונוקבא וכו' יאמר כי הטעם למה נכתבה האלף דאדם שת אנוש רבתי ואלף דויקרא זעירי לרמז כי כשנברא אדם זכר ונקבה נברא דו פרצופין כי שם אדם מורה על זכר ונקבה שם שלם כמ"ש ויקרא את שמם אדם כי שניהם נקראים אדם ולפיכך אלף של אדם רבתי והכא שכינתא לבד והסוד בזה כי מרע"ה היה פורש מאשתו ולפיכך נכתבה האלף דויקרא זעירא והוא ע"ד מה ששאל למעלה רבי יצחק אלף דויקרא אמאי איהי זעירא והשיב אתקיים משה בשלימו ולא בכלא דהא אסתלק מאתתיה שהיה צריך להיות דוגמא בדוגמא. עוד יתן טעם אחר ואמר סיפא דקרא וידבר ה' אליו מאהל מועד לאמר וכו' דע כי המדה הזאת נקראת אהל מועד לטעמים רבים והאחד מהם לפי שהיא בית מועד לכל חי כי בה נקצבים ימי חיי כל בני אדם ובהיות כי היא בית מועד לכל חי והיא הקוראה למשה ועל ידה ידבר ה' אליו נכתבה באלף זעירא לרמוז כי גם מרע"ה ע"ה לא ימלט מבית מועד לכל חי והבן זה. ועוד יתן טעם אחר רב התועלת למתחילי' בחכמה הזו והוא להודיע כי כל שתמצא להם ע"ה אומרים ונותנים הבדל בין המדות העליונות לאשר תחתיהם עד מדת העטרת ומה שתמצא בכתובים מענין עלייה וירידה הנזכרים באל יתברך אמנם הוא מצדנו ושכלם אחדות א' הם עליון ותחתון ושהתחתון הוא העליון והעליון הוא התחתון ושאין במדותיו יתברך שום הבדל ח"ו רק מצדנו בקריאת השמות לדין או לרחמים או זולתם מהתוארים שאנו מתארים לו יתברך שהם מצד הבדל הפעולות הנמצאים בנו ואליהם יתיחס הבדל השמות למעלה במדותיו יתברך וכן האלפא ביתות רבתי וזעירא המיוחסות למדת הבינ"ה ולעטרת הכל א' כקטן כגדול שם הוא ענין אחד ולא הובדלו רק מצדנו כאשר יתיחס העליה והירידה בתורה לאל יתברך בהבדל המקומות כי לא יפול בו יתברך שום ירידה ועליה והעתק ממקום למקום כי ההעתק ממקום למקום יפול במי שהוא בעל גשם והביא משל לענין הזה מה טובו ומה יופיו ואמר ותו אלף זעירא מתל למלכא דיתיב בכורסיה וכתרא דמלכות עליה הרמז לעטרת כי היא היא לראש פנה עטר"ת תפאר"ת ואקרי מלך עילאה כד נחית ואזיל לבי עבדיה מלך זוטא אקרי כי בבחינת השגחתו בתחתונים והבדל פעולותיו בהם יתיחס לו הירידה ממעלתו לא שיפול בו שום שנוי ח"ו ח"ו וכן בנדון ויקרא אל משה כי בבחינת שהיה משרה שכינתו באהל מועד למטה בתחתונות נרשמה האלף זעירא לא ח"ו שיש הבדל בין הרבתי והזעירא רק בבחינתינו אמנם למעלה הכל דבר אחד וענין א' הוא ויבאר ענין הקריאה למה ואמר הכי תנינן זמין ליה להיכליה שיתעלה להיכל התפאר"ת הנדפס באה"ל מוע"ד כי שם ביתו והיכלו של מרע"ה ובכל ביתו נאמן הוא וביאר עוד למה נקראת העטרת בלשון מועד לפי שממנה ולמטה יתהוו ההגבלות וחלוק הזמנים כאשר נתבאר למעלה בפ' עשה ירח למועדים ואין צריך עוד להאריך בו כי משם תקחנו אל גבולו ודי. ויבאר כי בכל מקום שנז' בו יתברך מלת לאמר כמו וידבר ה' אל משה לאמר וזולתו הכוונה על השכינה כי היא המדברת עם הנביאים ומגלה להם סודות בסוד ודברתי על הנביאים וכו' כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים ולכן נקראת פ"י ה'. אבל כלא חד המדבר והפה. בגין דשלימו הוא אתר לגלאה מה דהוה סתים זהו שלימותו של מדבר הוא פיו שבו יגלה מה שבלבו ולפי דרכו יבאר הכתוב וידבר ה' אל משה לאמר ואמר כי וידבר ה' ירמוז למעלה אל מדת הבינ"ה. אל משה מדת התפארת לאמר אל העטרת שהיא האחרונה אתר דאית רשו לגלאה. מהיכלותיה יודעו סתרי ההיכלות העליונים הנסתרים מעין כל חי. ועוד יבאר ענין הקריאה למה היתה ואמר מה כתיב לעילא ויביאו את המשכן אל משה. ויביא מ"ש רז"ל שהביאוהו אל משה כדי שיראהו אם היה על הדוגמא שראה אותו בהר והוא יבאר למה הביאוהו אל משה ע"ד הסוד והביא משל על זה למלכא דבעה למבני פלטרין וכו' בהיות כי מרע"ה נתעלה בחייו להיות איש האלהי"ם ודאי הוצרך להם להביא המשכן אליו כי הוא מארי דביתא. כיון דאשתכלל היכלא למטרוניתא זמינת למלכא להיכלא וזמינת לבעלה עמה הכוונה להודיע כי נשמתו של משה ע"ה ונשמת שד"י הכל א' והבן זה כי המלך ובעלה דמטרוניתא שמו כשם רבו מש"ה נוטריקון מטטרון שר הפנים ולכן ויקרא אל משה כי נדבק בחייו ביסוד"ו למעלה ויביא רמז לענין ואמר מה כתיב ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה פי' שהיה איש האלהי"ם והיה לו רשות ליקח את האה"ל כדמיון כי יקח איש אשה והיה זה הענין מיוחס אליו יותר מכל הנמצאים במחנה ישראל כי בבחינת זה היה הוא פרוש מחוץ למחנה ישראל כי מי ישוה לו בכל מחנה ישרא"ל והוא אמרו משה מארי דביתא עבד הכי דלית רשו לבר נש אחרא למעבד הכי וזהו ונט"ה לו מחוץ למחנה. בשעתא דאזדמן משה למיעל כדין פתח ואמר אדם כי יקריב יבאר למה לא כתב איש כמו שנכתב בכמה מקומות בתורה איש איש מבית ישראל אשר ישחט שור או כשב או עז וזולתו רבים או נפש כי תקריב אלא אדם מאי אדם הכא כלומר יותר מכל מקום ויאמר כי שם אד"ם הוא ענין שלם ואין שלימות כי אם בהיותם זכר ונקבה עולם הזכר בעולם הנקבה משפיע ומושפע בסוד שמש ירח עמד זבולה ולא אמר עמדו כי שניהם כאחד טובים ביחוד א' ואל זה הסוד אמר כי יקריב מכם כי מלת מכם יראה שהוא יתר ודי שיכתוב אדם כי יקריב קרבן לה' אמנם באמרו מכם הודיע כי כל עובד אדמה מעבודת הקדש צריך שיהיה נשוי שאם אינו נשוי אשה אינו נקרא אדם משמע מכם דישתכח כחיזו דלכון כלומר על דוגמת אדם זכר ונקבה. קרבן לה' דיקריב כלא ירצה כי לכך נקרא שמו קרבן לפי שבו מתקרבין הכחות אל מקורם עילא ותתא. ויבאר למה הוצרך לפרט מן הבקר ומן הצאן לפי ששם בהמה כולל טהור וטמא ופרט לטהורים. את קרבנכם את קרבני מבעי ליה אלא בקדמיתא וכו' ירצה כי באמרו אדם כי יקריב מכם קרבן לה' שהאדם הוא קרבנו של הב"ה כלומר כוונת המקריב ומחשבתו של אדם הוא המיוחס לו יתברך והבקר והצאן הוא מיוחס לקרבנכם והכוונה כי יש כחות למעלה מיוחסים אל הבהמה בסוד אדם ובהמה תושיע וכלם מתהנין מן הקרבן ומה שעולה למעלה לה' הוא סוד אדם והבקר והצאן הוא לשאר הכחות המיוחסות לבהמה והכל היה בסוד הקרבן ויהיה פי' הכתוב אדם קרבן לה' מן הבקר ומן הצאן הוא קרבנכם. ויאמר שהכל היה עולה ראשונה לפניו יתברך ולא היו רשאין הכחות שלמטה ליגע בו יד עד שיעלה לרצון לפני ה' כי בזה יתפרסם גדולתו על כל אלהים ובכן היו מתהנים הכחות ההם ויביא משל על זה למלכא דאיהו יתיב בטורסכא עילאה וכו' פי' גג גבוה כמו מגדל פ' הזורק הדורות הראשונים היו מכניסין פירותיהם דרך טרסקין פי' גגות והקו"ף והכ"ף תמיד מתחלפות והמשל מבואר הוא בסוד באתי לגני אחותי כלה אכלתי יערי עם דבשי וכו' ואח"כ אכלו רעים אתו ר' יהודה ור' יצחק ונשקוה וכו':

פתח ההוא ינוקא ואמר אסרי לגפן עירה אל זה הענין הביא כל העובד' הנזכר האי קרא אסרי אוסר מבעי ליה עירה עיר מבעי ליה יבאר ענין מה שנתבאר למעלה בענין השני הכחות של קטרוג שיש למעלה עי"ר וחמו"ר ביתר שאת וביאור. וכי העי"ר הוא קטרוג וחץ שנון לדרדקי דבי רב והשם הזה י"ה הוא שומרם והחמור כמו כן מקטרג גדול ואלמלא נזקקין הוו מטרטשי עלמא ומחסד האל ית' הטיל שמו ביניהם לבטל כחם ולכן נכתב אסרי ביו"ד ולשורק' בה"א שם י"ה כי משפטן היה ראוי לכתוב אוסר לגפן ולשורק ונכתב בם יו"ד וה"א נוספים לרמז כי השם הזה הוא חזק להחליש כחן ומבואר הוא. כבס ביין כובס מ"ל יאמר כי בא הרמז למלך המשיח כי מיום שנברא העולם כבס לבושו במדת הדין הרומז ליין לעשות נקמה בגוים. ד"א מה היין הוא דין והוא משמח אלהים ואנשים כן מלך המשיח עתיד לשמח ישראל ולעשות דין באומות העולם ולראיה שמיום שנבר' העולם נברא שמו של משיח הביא כתוב ורוח אלהים מרחפת שאז"ל זה שמו של משיח כי הוא רוח אלהי"ם בודאי. ויביא סוד מה טעם נמצא בטבע היין בתחלה משמח לשותהו ואחריתו דאגה ועצבון ודבר זה מנוס' כפי הטבע ויאמר כי עיקרו ושרשו של היין הנרמז המשמח אלהים ואנשים בא מכח השמ"ן הטוב היורד על הזקן זקן אהר"ן וזה הענין ידוע לרגיל בחכמה כי מכח הימין יצא השמאל כי הימין והשמאל נכללים זה בזה ועל סוד זה שירותא חדוא סופא דינא ועל זה נאמר ביין הזה להצהיל פנים משמן כי ממקום המיוח' לשמן משם הצהלת הפני' מאתר דכל חדוה נפקא. ולחם מאן לחם אלא לח"ם דא עלמא סמיך וסעיד הרמז על העטר' שהיא הסומכ' העולם ולפי שאינה סומכת כי אם במה שינתן לה מאת המלך אמר ואי תימא דביה תלי סעידו דעלמא בלחודוי לאו הכי דהא ליליא בלא יומא לא אשתכח כי מדת הליל"ה מקבל' ממדת היו"ם והוא סוד כי לא על הלח"ם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם כי הוא הנותן לה כח לעשות חיל. ואם אמר דוד בהחלט ולחם לבב אנוש יסעד סודו כמו וה' בתוספת ו"ו להורות על הוא ובית דינו ועל דא כלא אשתכח כחדא. ויביא ענין המברך על השולחן כי צריך שלא יהיה על שולחן ריקן וצריך שימצא בו פ"ת וכוס היי"ן כדי שיהיו נכללים ונקשרים הימין בשמאל שיהיה הפ"ת בשלח"ן והיי"ן בימי"ן כי זהו סוד היחוד. ובהשלים דבריו היניק וחכים זה א"ר יצחק אזדמן לן ארחא וכו' והשיבו ר' יהודה יאות הוה להאי ינוקא דלא ינדע כולי האי וכו' בגין דהא יכי"ל לאסתכלא באתרא דלית רשו לאסתכלא כי יביאהו חכמתו להרוס וליכנס בגדולות ונפלאות ממנו ויענש כההוא ינוקא שהיה דורש בחשמל ונפק נורא מחשמל ואכלתיה ואמרו שאני התם ינוקא דלא מטא זמניה ולכן פחד עליו ר' יהודה שמא יענש. וכשמוע הנער דברי ר' יהודה אמר לא מסתפינא לעלמין וכו' אמרו ליה מאן אבוך וכו' קרו עליה מהאוכל יצא מאכל כלומר מהשרש הטוב יצא פרי טוב. א"ל ההוא מלה אתא לידיכו פרישו לה וכו' פתח ואמר האי קרא אסמכתא אית לן ביה כלומר לא שהכתוב מכוין לזה אמנם הוא לנו כדמות סימן ואסמכתא לדבר אחר וביאר ואמר מהאוכל דא צדי"ק לפי שהוא לוקט כל השפע העליון להשביע נפש"ו היא העטרת נפשו ותשוקתו של צדיק להריק בה ברכתו. ומעז יצא מתוק דא יצחק דבריך ליעקב בטל השמים ואיך יברכהו בטל השמים שרומז אל החסד והוא עצמו מדת הדין נאזר בגבור"ה אם לא שהימין כליל בשמאל והשמאל בימין. ועוד יבאר שאלמלא כח הדין המעורב ברחמים לא ימתקו המים ההם והבן זה מאד כי זה יתברר לך מדרך הטבע כי הטבע הוא סולם אל המושכל וזה כי הנך רואה כי כל הצמחים והאילנות אינם יונקים באמצעות העפר רק הלחות המימיי ואלמלא חום השמש שהוא מצמק וממתיק הלחות ההוא לא היה מתהוה המתיקות בהם נמצא כי החום הוא סבת המתיקות והדבש הנמצא בהם וזה הדמיון נתן הנער ביסודין עילאין באמרו אלמלא תוקפא דדינא קשיא לא נפקת דבש וביאר סוד הדב"ש הנרמז למעלה מי הוא ואמר מאן דבש דא תורה שבעל פ"ה לפי שבה מתערב הדין והרחמים ומתמתק הדין ברחמים ובכן דבריה מתוקים מדבש ונופת צופים במשא ומתן זה אוסר וזה מתיר זה פוסל וזה מכשיר ומתוך כך יצא האמת. אזלו כחדא תלתא יומין ואין ספק שכל הדרך ההוא היו מתעסקים בתורה ולא זכר בכאן רק עד אסרי לגפן עירה שהוא מענין הנדון. עד דמטו לטירא דקירא אמיה פי' עד שהגיעו לחצר הכבודה אמו. קירי' בלשון רז"ל הוא אדון סך קירי פלסתר שאומרים ברומי על יעקב ע"ה וכן פ' אין מעמידין מתרי ותלת קריאי שמיעא לי פי' אדונים. וסדרו מלין קמיה דר"ש. אמר ודאי ירותת אוריתא אחסין כלומר על הנער שהיתה לו התורה בירושה ואלמלא זכות אבהן יתענש שאין ראוי לנער קטן לדבר בגדולות ובנפלאות ממנו אמנם מפני שהתורה ירושה להם וזכות אבות לא יענש הה"ד ודברי אשר שמתי בפיך לא ימושו מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך וכו':