כתם פז על ספר הזהר תטז

ולא יכול יוסף להתאפק וכו' ר' חזקיה פתח אליך נשאתי את עיני היושבי בשמים האי קרא אוקמוה. לפנים בפ' ויחי יבאר הכתוב הזה על שצריך האדם בתפלתו לכוין למעלה לעומקא עילא"ה להמשיך משם שפע וברכה ושעל כן כתיב היושבי ביו"ד כאשר יבוא ביאורו שם ב"ה.

אבל ת"ח אליך נשאתי וכתי' אשא עיני אל ההרים דא לעילא ודא לתתא ומבאר והולך כי אשא עיני אל ההרים הרמז על הר"י בשמי"ם העליונים לאמשכ' מניהו ברכאן לכנס"ת ישראל ומ"ש אליך נשאתי את עיני היה אומר על כנסת יש' שאל מדתו היה מצפה ומחכה שתריק ברכותיה למטה ואליה יקרא היושב"י בשמים לפי שכל עצמותה וכחה וקיומה הוא במדת התפארת הנקרא שמי"ם כי כשמדת הבינ"ה נפתחים שעריה וצנורותיה כלם מקבל שמי"ם והוא נותן לכנסת יש' ע"י הצדיק והיא גם היא תחלק לנערותיה וכו' וכדין היא סלקא ברזא דרזין כדקא חזי כלומ' שהיא מזדווג' בחשאי ובסתר עם החתן לבדה והוא סוד ולא עמד איש אתו על הדרך שנתבאר למעלה וסוד הוציאו כל איש מעלי ואל זה היתה כוונ' הפתיחה.

ר' יוסי פתח קרא באליהו דכתיב ויקרא אל ה' ויאמר הנה אל האלמנה אשר אני מתגורר עמה הרעות להמית את בנה.

ת"ח תרין הוו דקא אמרו מלין לקבל קב"ה כלומר שהטיחו דברים כלפי מעלה בדרך תרעומת כמו שהולך ומבאר בלשון הרעות מרע"ה אמר למה הרעות לעם הזה ואליהו אמר הרעות להמית את בנה ואין הכוונה להם ח"ו שיריע הב"ה בעצם וראשונה כי טוב ה' לכל אמנם כוונתם למה נתן רשות לסטרא אחרא לשלטאה עליהו כי לא ראה להם לישראל עון שקדם לשינתן רשות לסטרא אחרא להרע להם וגם אליהו ע"ז הדרך אמר כל המקיים נפש אחת בעולם יזכה לחיים ואחוז בעץ החיים וזאת האלמנה העניה שהחית' אותי במצותך שאמרת לי לך צרפתה אשר לצידון וכו' הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך וכמצותך עשתה ולמה נתת רשות לסטרא אחרא להרע ולהמית את בנה. והנך רואה שראוי לדעת הטעם למה פתח ר' יוסי הכתוב הזה אליך נשאתי את עיני באליהו ז"ל ומה ראה על ככה בכתוב הזה יותר משאר כתובי ספר תלים המדברים בלשון תפלה או תחנוני' או זעקה כי רבים הם בס' תלים כמו קולי אל אלהים ואצעקה וכו' הקשיבה לקול שועי מלכי ואלהי כי אליך למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה. בצר לי אקרא ה' ואל אלהי אשוע ישמע מהיכלו קולי ודומיהם רבים אין מספר בס' תלים שהיה איפשר לפתור אותם באליהו אחר שהכוונה לומר שקרא תגר לפני השם או תרעומת או שצעק וקרא אל ה' ולא בחר ר' יוסי מכלם רק בכתוב הזה אליך נשאתי את עיני כי גם בכתוב הזה נראה לכאורה שאין ענינו ענין תרעומת וקריאת תגר אבל ענין תחנונים וכמ"ש בסמוך כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה ומהיכן ראה ר' יוסי כי ענין הכתוב' הזה הוא ענין תרעומ' עד שדרשו באליהו ז"ל. אבל צריך אתה לדעת שלא תמצא בכל כתובי המקרא לא בתורה ונביאים וכתובים המדברים בענין תפלה או צעקה או קריאה ענין נשיאות עינים כלפי מעלה רק בכתוב הזה כי נשיאות עינים כלפי מעלה אינו מדרך מוסר ומרע"ה יוכיח כי ירא מהביט וכו' וביאר זה דוד עצמו ע"ה בשיר עצמו ואמר כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה ייחס נשיאות העינים אל היד המכה לא אל האדון ואל הגבירה עצמם כי נשיאו' העינים אל הרב יורה על התקוממות הלב כנגדו אשר מזה הטעם אנו מצווים מרבותינו ע"ה כי בעמדנו בתפלה לפני השם שיהיו עינינו למטה כי שח עינים יושיע ית' וית' כדאיתא ביבמות פ' מצות חליצה ר' חייא ור"ש ברבי הוו יתבי פתח חד מניהו ואמר המתפלל צריך שיתן עיניו למטה שנא' והיו עיני ולבי שם כל הימים ופרש"י ז"ל למטה כלפי ארץ משום דשכינה התם קיימא. וחד אמר המתפלל צריך שיכוון את לבו למעלה שנאמר נשא לבבנו אל כפים אל אל בשמים. אדהכי אתא ר' ישמעאל ברבי יוסי אמר במאי עסקיתו א"ל בתפלה אמר להו כך אמר אבא המתפלל צריך שיתן עיניו למטה ולבו למעלה כדי שיתקיימו שני מקראות הללו הנה א"כ נתבאר כי אין ראוי למתפלל לשאת עיניו כלפי מעלה ולא תמצא נשיאה רק בכפים כענין שאי אליו כפיך או בלב כענין נשא לבבנו אל כפים ואם תמצא שאו מרום עיניכם אשא עיני אל ההרים אל מרום ואל ההרי' כתיב לא אל ה' ולכן כתיב במרע"ה ויסתר משה פניו כי ירא מהביט אל האלהים ונשתבח בזה. והנך רואה ההבדל הגדול שיש בין תרעומת מרע"ה לתרעומת אליהו ז"ל ואם כללו שניהם במלת הרעות וזה כי במרע"ה כתיב וישב משה אל ה' ויאמר אדנ"י למה הרעות ולא זכר בו ענין הרמת קול וקריאה אלא בלשון אמירה כמדבר בתחנותיו ושואל למה הרעות לעם הזה ואי זה עון קדם להם כי מאז באתי אל פרעה לדבר בשמך הרע להם גם כי האמירה הזאת לא יחסה הכתוב רק לשם אדנ"י והבן זה כי היא המיסרת לא שם ה'. אמנם באליהו לא אמר מלת למה אבל אמר הגם אל האלמנה שאלו אמר למה הוא מורה שהוא שואל טעם למה פגע בה מדת הדין גם כי זכר ענין הרמת קול וקריאה ויקרא אל ה' ביו"ד ה"א ו"ו ה"א כי זה יורה כי דבר קשות וקרא תגד נגד משפטי השם ולטעם זה לא פתר ר' יוסי הכתוב אליך נשאתי את עיני במרע"ה רק באליהו לבדו גם כי נכללו שניהם במלת הרעות והיה יכול ר' יוסי לפתור הכתוב במרע"ה ואליהו אמנם להיות ההבדל רב ביניהם לא פתר הכתוב רק באליהו כי נתבאר מדברי תלונתו כי נשא עיניו אל ה' מה שאין כן במשה ע"ה. וביאר על איזה אופן יובן שהרע לא יבא בעצם וראשונה מאתו ית' ושיהיה הוא ית' סבה שיחול הרע על החייב ואמר ואי תימא דרע לא אתעביד לבר נש מעם קב"ה ושיחול עליו בדרך מקרה אחר שהונח כי טוב ה' לכל ואין רע יורד מאתו ונמצא א"כ שיש כח לסטרא אחרא להרע בלא רשות ואין כן האמת כפי הקבלה כי אין לו כח אפי' להרע בלא רשות כמ"ש ז"ל בפ' ק"ץ כל בשר בא לפני ליטול רשות.

והשיב ת"ח בזמנין דבר נש אזיל וכו' יאמר כי האדם הוא הגורם לעצמו הרע או להיות שמור ממנו וזה כי בהיותו אוחז דרך ימין הנה ימין ה' תמיד על ימינו לשומרו מכל דבר ר"ע אמנם בהטותו אל דרך שמאל מני הדרך תסתלק מעליו השמירה ומיד יחול עליו הר"ע כי בעוד שהשמיר' עמו אין רשות לר"ע להר"ע לו נמצא א"כ כי הרע לא יחול מאת השם בעצם וראשונה וגם כי הוא ית' סבה שיחול על החייב בסלקו השגחתו מעליו וישאר החייב בהסתרת פנים פני הרחמים ומיד יענש וזהו הרשות שניתן למשחית להשחית לא שיש לו רשות בפני עצמו וכח להרע ח"ו אמנם כי בסור שמירתו ית' מעל החייב הוא הוא נתינת הרשות לסטרא אחרא לעשות מעשה וזר מעשהו. ומה שחזר ואמר דבר אחר למה הרעות דחמא כמה מנהון דהוו מתין ואתמסרו בסטרא דרע. בא לדייק מלת הרעו' שהוא לשון עבר והיה ראוי לומר כפי המונח למה תרע לעם הזה אם היה שואל על צרתם שהכביד עליהם פרעה מאז בא אליו לדבר בשמו כמ"ש תכבד העבודה על האנשים אמנם רמז באמרו הרעות בלשון עבר כי ראה כי כבר ניתנה רשות למשחית ליטול נשמה ושנמסרו בידו וזה כשראה כמה מהם מתים מאותם שלא השלימו חוקם דבר יום ביומו היו הנוגשים הורגים וממיתים אותם וכמ"ש רז"ל בפ' ירא ה' עליהם וישפוט אשר הבאשתם את ריחנו ר' יוחנן אמר מן המכות שהיו מכין אותם היה ריחן נבאש ורשב"ל אמר מאותן שהיו משקעין בבנין היו מתים וריחם מבאיש וזה היה קשה מאד על משה ע"ה ולכן אמר למה הרעות בלשון עבר. ומה שאמר ת"ח בשעתא דטוב אתער דאיהו ימינא כל חידו וכל טיבו וכל ברכן משתכחי וכו' הוא ביאור הכתוב ולא יכול יוסף להתאפק לכל הנצבים עליו ויאמר הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתודע יוסף אל אחיו כי בזה הכתוב רמוז סוד היחוד כי בהתודע יוס"ף העליון אל כנס"ת יש' הוא בחשאי כי אין מאנשי הבי"ת שם בבית כמו שידעת בסוד בשכמל"ו שאז"ל נמריה לא אמריה משה לא נמריה הא אמריה יעקב התקינו שיהו אומרים אותו בחשאי והמשל שמשלו בזה לבת מלך שהריחה ציקי קדרה תאמר יש לה גנאי לא תאמר יש לה צער התחילו עבדיה והביאו לה בחשאי והכוונה להם כי המדה הזאת היא בתו של אברה"ם אשר מימי חסדי"ו תמיד היא מיחלת ומשתוקקת כי אין לה מעצמה כלום וצריכה היא להשקאה והוא דמיון לבת מלך שהריחה ציקי קדרה שהוא המובחר שבמאכל והמבושם שבו ואם תאמר שהיא צריכה ותשאל בפיה השפע שהוא סוד הזיווג יש לה גנאי כמדומה שיש לה חסרון. לא תאמר יש לה צער כי היא הג"ן הצריך להשקאה כי אין לה קיום רק מהאור הבא אליה מלמעלה והוא ענין דומה בדומה ענין שלימות מרע"ה שפניו פני חמה המאיר לארץ ולדרים עליה ובימיו היתה הלבנ"ה הזאת מליאה ולכן לא הוצרך הוא לומר בשכמל"ו כי כבוד מלכות"ו ברוך ומבורך ומושפע היה אמנם בימי יעקב היתה צריכה להשקאה וצריכה היתה לומר בפיה ולכן יעקב תקן אותה כי הוא תיקן תפל"ת ערבי"ת ואמר בשכמל"ו ליחד אותה עם המשפיע בה ויהיו לאחדים ה' אחד ושמ"ו אחד והבן נמצא א"כ הדבר תלוי ועומד אם ראוי לומר בענין היחוד מה שאמר יעקב בשכמל"ו שנרא' דבר של גנאי לה שהיא צריכה להשקאה כבימי יעקב. ועדיין לא נמלאת פגימתה כבימי מרע"ה שלא הוצרך לומר בשכמל"ו ואל זה אמרו נמריה לא אמרו משה כי לא הוצרך לאומרו וגנאי הוא לה להודיע צורכה ברבים בקול רם. לא נמריה יש לה צער כי אין לה מעצמה כלים אלא מה שממשיכים לה עבדיה והם ישראל מלמעלה באמרם ברוך שם כמל"ו ולכן התקינו שיהיו אומרים אותו עבדיה בחשאי לזווגה וליחדה בבעלה והסתכל באמרם התחילו עבדיה כי מאז שחשב יעקב ע"ה שיש פסול בבניו כשנסתלקה ממנו שכינה ואמרו כשם שאין בלבך אלא אחד כך אין בלבנו אלא אחד ואמר הוא בשכמל"ו מאז התחילו עבדיה להביא לה בחשאי והטעם המקובל אצלנו ביחד אותה עם בעלה בחשאי כדי שלא ירגישו השרים העליונים בשעת קבלתה הפרס ויבואו בערבוביא עם ישראל לקבל הטר"ף אבל יקבלו ישראל המיחדים אותה היחוד האמיתי בחשאי תחלה ואח"כ יאכלו הם מתמציתם של יש' והוא סוד ולא עמד איש אתו בהתודע יוס"ף אל אחיו שהם כנסת יש' הוא שרמז בכאן ר' חזקיה אגב ארחיה באמרו ת"ח בשעתא דטו"ב אתער דאיהו ימינא כי מדתו של יוסף הוא היסו"ד אחוז בימי"ן כי העטרת אחוזה בשמאל כמו שידעת בסוד שמאלו תחת לראשי. כל חידו וכל טיבו וכל ברכאן משתכחי וכלא בחשאי כמא דאוקמוה דאמר בשכמל"ו. ומ"ש ורזא דא בגין דאיהו גזיר יחודא כדקא חזי יחזור על ענין אליהו ז"ל כי מדתו מדת הברי"ת וכן תמצא שהוא תמיד היה המקנא על הברי"ת שנאמר קנא קנאתי וכו' כי עזבו בריתך ופנחס זה אליהו כי הוא קנא קנאת הברי"ת שנאמר בקנאו את קנאתי וניתן לו ברי"ת שלום וכל מי שמדתו מדת הברית הוא גוזר והב"ה מקיים כי מלת ברית ענינו ענין כריתה וגזירה ונקרא ברית מילה כי תרגום וימל וגזר ואליהו ז"ל הוא גזיר יחודא כלומר ברית היחוד ועל כן היה גוזר והב"ה מקיים. ומטעם זה שאל ר' חייא ואמר וכי אליהו כיון דאיהו גזיר וקב"ה מקיים ולא בלבד על הדברים התחתונים היה הב"ה מקיים גזרתו כי גם היה גזיר על שמיא דלא לאחתא מטרא וכו' והאיך היה ירא מאיזבל הרשעה כי הכריתה את נביאי ה' וגם כי לא מזרע ישראל היתה כי בת אתבעל מלך צידונים היתה וזכות אבות לא היה לה והיה יכול לתת עיניו בה ותעשה גל של עצמות ולמה יברח על נפשו כששלחה לו לאמר כה יעשון אלהים וכה יוסיפון כי כעת מחר אשים את נפשך כא' מהם והסתכל שגלתה דעתה שיש אלהים אחרים מבלעדי השם באמרה כה יעשון אלהים וכה יוסיפון בלשון רבים ולא אמרה כה יעשה אלהים כדרך המאמינים באחדות ומטעם זה היה יכול להענישה מיד ולמה ברח. והשיבו ר' יוסי הא אוקמוה דצדיקיא לא בעאן לאטרחא למאריהון באתר דנזקא שכיח והביא ראיה מענין שמואל כשאמר לו הב"ה מלא קרנך שמן ולך אשלחך אל ישי בית הלחמי כי ראיתי בבניו לי מלך ואמר איך אלך ושמע שאול והרגני ועכ"ז הסכים השם עמו ואמר עגלת בקר תקח בידך ואמרת לזבוח לה' באתי להעלים הדבר כדי שלא ירגיש שום אדם בדבר וכן הענין באליהו עם איזבל לא רצה להטריח בוראו ולא לעמוד באתר דנזקא שכיח והנה ר' חייא לא הספיק לו תשובה זו לגבי אליהו לפי שהרי מצינו באליהו שהיה מטריח אפי' באתר דנזקא שכיח שהרי כששלח אחזיהו לדרוש בבעל זבוב אלהי עקרון היחיה מחוליו עלה אליהו לקראת מלאכיו ואמר להם כה אמר ה' המטה אשר עלית שם לא תרד ממנה כי מות תמות ושלח אחזיהו אחריו שר חמשים וחמשיו לאמר המלך אמר רדה ואמר אם איש אלהים אני תרד אש מן השמים ותאכל אותך ואת חמשיך ועשה זה פעם ושתים ואין ספק דאתר נזקא שכיח היה אלא שהיה מלומד בנסים ומטעם זה אמר ליה ר' חייא מלה שמענא כלומר טעם אחר נכון מזה שמענו והוא דבאליהו לא כתיב וירא וילך אל נפשו דמשמע שמיראת איזבל היה בורח אלא וירא דמשמע לשון ראיה ומהו אשר ראה ראה מלאך המות שהיה משתדל לקחת את נפשו ממנו זה כמה שנים כמו שידעת כי פנחס הוא אליהו כאשר קבלו רז"ל ולא אתמסר בידיה שאין לו רשות ליטול נשמה בלא רשות הבורא כמו שכבר התבאר בסוד קץ כל בשר בא לפני ועל זה הלך אל נפשו להנצל ממנו ולא מפחד איזבל וביאר הסוד היטב ואמ' כי באמרו א"ל נפשו ולא אמר א"ת נפשו ירמוז כי אחז בע"ץ החיי"ם כי מלת א"ל יורה עליו ומלת א"ת ירמוז לעץ הדעת טו"ב ורע אשר ברגליה מות ואליהו לא הלך בפעם ההיא לבקש המות כאשר בקש אחר זה המות כי שם כתיב וישאל א"ת נפשו למו"ת ויאמר רב עתה ה' קח את נפשי ממני כי לא טוב אנכי מאבותי ולא אמר וישאל א"ל נפשו אלא א"ת ת"ח כלהו כתיב את נפשו כשאמר ואותר אני לבדי ויבקשו א"ת נפשי לקחתם פעם ושתים כתיב א"ת ולא אל כי זה ירמוז על המדה אשר ברגליה המות ובכאן אמר אל נפשו. והמשיך הענין בבאר סוד משמו של רשב"י להודיע ההבדל שיש בין הנפשות הראויות להתקיים בעולם ולא יפגע בהם המות כענין חנוך ואליהו שלא מתו כדרך שאר בני אדם אבל נסתלקו ובין שאר הנפשות אשר אינם ראויות להתקיים בעולם ופוגע בהם המות. ואמר כל נשמתין דעלמא כלא נפקי מההוא נהר דנגיד ונפיק הוא מדת היסו"ד. וכלא אפיק לון מההוא צרורא דחיי היא מדת הבינ"ה שהיסוד ממשיך ומוציא אותן משם להריק אותן בעטרת. ואחר שביאר זה אמר בדרך דמיון היאך יצוייר דבר זה להיות מהם נפשות מתקיימות ומהן נפשו' בלתי מתקיימות ואמר כד נוקבא אתעברת מן דכורא כלהו בתיאובתא דתרין סטרין כלומר כלל כל הנפשות לא יצאו לעולם מזולת חיבור שני המדות עולם הזכ"ר ועול"ם הנקב"ה שזה הוא דמיון בתיאובתא לגבי דכורא שיתחייב הזכר ישפיע בה בבקשה אותו כי כן טבע כל מבקש למצוא אמנם גלה כי יש הבדל בין המשכת הנפשות כי הנפשות היוצאות ברעותא כלומר רצון המשפיע כדין אינון נשמתין בקיום יתיר בגין דכלא בתיאובתא ורצון דאילנא דחיי כי הוא המבקש ורוצה להשפיע ואותם הנפשות באות ממקום ע"ץ החיים ולא ישלוט בהם המות מה שאין כן בהיות המשכתם מפאת תשוקת הנקבה הנשפעת כי גם כי יתחייב כי בתשוקתה תמשיך הנפשות ההמה יש הבדל רב ביניהם ואתה בני השב אל לבך לכוונת הענין ואל סודו לא אל הנדבר בו כי אין בה במבטא הלשון ובשפתים לבטא הענין רק בדרך דמיון ואת' דע לך כי כל מה שיוסיף הפה להארי' בזה לא יחדל מאשם ונפש היפה תאכלהו ומאן דלא מטי בשד' אומר סריא היא ודוק ותשכח בלשון המאמר ותבין כי זאת היא הכוונה ודי. ואמר כי אליהו מההוא רעותא יתיר מבר נש אחרא אתקיי' בהיות כי נשמתו הובאה בגופו מצד הקיום והרצון העליון נתקיי' בגוף ונפש ובג"כ כתיב וילך אל נפשו כמו שנתבאר כי בפעם הזאת לא היה מבקש המות רק אל עץ החיים הרמוז במלת אל. ולפי שמצינו מלת א"ל בענין גזרת עונש כמ"ש ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך ואין עונש בא מצד אילנא דחיי והיה א"כ ראוי לכתו' ואת האשה אמר והשיב כללא דדכר ונוקבא כלומ' דע כי בכל מקום שנא' א"ל סמוך אל אשה יורה כל כללות הזכר בנקב' כי מלת א"ל יורה על עולם הזכר כמ"ש ומלת אשה ידוע כי מורה על עולם הנקבה והוא אמרו כד איהי גו דכורא כדין אל האשה. אמנם כשכתוב את האשה יורה על עולם הנקבה על עצמות עצמה בלא כללות עולם הזכר כמו ועבר עליו רוח קנא' וקנא את אשתו והביא האיש את אשתו אל הכהן והעמי' הכהן את האשה והשביע הכהן את האשה כי כל המעש' ההוא היה להמשיך עליה עונש המות אם נטמאה אמנם בוא"ל האשה אמר לא היתה גזרת מות כי אם גזרת עונש ויסורי חבלי יולדה כי המות כבר נגזרה מקודם שנא' כי ביום אכלך ממנו מות תמות ועל כן אמר אל האשה כי חבליה באים עליה ברחמי' להמליט העובר מבטנה ועל זה כלל א"ל עם האשה כגוונא דא אל נפשו דכר בלחודוי את נפשו נוקבא בלחודהא כלומר במקום שנז' באליהו מלת א"ל יורה על כי אזי לא בחר המות אבל היה מבקש להאחז אל עץ החיים. אמנם כשנזכר בו קח א"ת נפשי היה מבקש המות שכן כתיב וישאל את נפשו למות ויאמר רב עתה וכו' כי לא טוב אנכי מאבותי. וכן אמר בענין הזה ויבקשו א"ת נפשי לקחתה כי היו מבקשים להמיתו. ובגין דאיהו מסטרא דדכורא יתיר מכל בני עלמא אתקיים בקיומיה יתיר ולא מית כשאר בני עלמא וכו' הנה ראיתי להביא לפניך בדרך קצרה מה שכתבו בעלי הטבע בסבת אריכות ימי שני חיי בני האדם קצתם יותר מקצתם כדי שממנו נקח לעבוד את ה' כי זהו סבת החיים האמתיים כמו שיתבאר וזה כי הם כתבו סבות אריכות ימיו של אדם הם שנים אם לסבת טוב ההמזגה ויחס איבריו השרשיים קצתם לקצתם ויהיה סבה לזה בתחלת יצירתו מהטפה הזרעיית כי תהיי שוות המזג ובעת הראוי להזרעה בסוד אמרם ז"ל הנותן מטתו בין צפון לדרום ואם לסבה שנית והוא מטוב ההנהגה ולקיחת המזונות הראויים אל שמירת הלחות השרשי בתת לו מזון ממוזג לחותיי הראוי להצילו מהתכת החום הטבעי ובהחליף לו תמורת מה שיותך כי זה יצילנו מהמות המקריי ויאריך ימים וכמו שכתב גאלינוס בהנהגת הבריאות ז"ל אני מיעץ לכל החסידים שלא יתנהגו כהנהגת האנשים המתנהגים כבהמות בבקשת הערב לא דבר אחר אבל ראוי לכל איש שיבחן בנסיון איזה מהמאכלים ואי זה מהמשקים והתנועות יזיקוהו ויתרחק מהם וכן במשגל עד כמה מהזמן יזיקהו או לא יזיקהו ויתנהג בו. וכן כתב הרמב"ם ז"ל בהלכות דעות כל המתנהג בדברים אלו שהורינו לו אני ערב לו שלא יבוא לידי חולי עד שיזקין הרבה ולא יצטרך לרופא כל ימיו ויהיה שלם ועומד כל ימיו על בוריו אלא א"כ היה גופו רע מתחלת ברייתו או אם היה מתנהג במנהגות הרעות מתחלת מולדתו. או אם תבוא מכת דבר או בצורת בעולם. יראה מדבריו שהוא דורך דרך בעלי הטבע וששמירת הלחות השרשי על הסדר הראוי יהיה סבת אריכות הימים עד שיזקין הרבה ובאמרו שיזקין הרבה הודיע כי יהיה זה יותר מהחק הראוי כפי מזג האדם אם ישמר בריאותו. אמנם ולא אחד מהם מבעלי הטבע סובר כי תגיע זאת השמירה בנתינת החק הראוי ללחות השרשי. ובהחליף לו תמורת מה שניתך עד עולם ועד כי סוף סוף יש קץ וצבא לאנוש עלי ארץ ובכלות הלחות השרשי מפאת החום הטבעי יאסף אל עמיו וימות כאשר קרא לראשונים מאדם עד היום כי גם כי היו מאריכים ימים אם לסבת שווי מזגם שהיו תולדות אדם יציר כפיו של הב"ה ובראו על השווי וההמזגה היותר נכונה שבאיפשר ותולדותיו הקרובים אליו ירשו מכחו כי אחד מהחמשה דברים שאדם זוכה לבניו הוא הכח ולכן האריכו ימים. ואם לסבת הנהגתם בשמירת הלחות השרשי ונתינת חלף תמורת הניתך כי חכמים היו. וכבר ידעת שלא הותר להם הבשר לדורות ההם עד נח ואולי כי גם זה היה סבה למניעת הטבע וההרכבה בהוספת החום יותר מהשווי הראוי לקיום הגוף וסוף סוף נאספו באסיפת כחותיהם ועל זה הדרך יאמרו כי הוא נמנע בחוק כל מורכב לחיות לעד כי סוף סוף בכלות כחו וליחו ישוב כל יסוד אל יסודו. הכלל העולה מדעתם כי בעוד שלחותו וחומו של מורכב בשווי הוא חי ובהשתנות הסדר הזה ימות וא"כ לפי דעתם לא היה ראוי שימות משה עבד ה' כי הכתוב מעיד עליו ומשה בן מאה ועשרים שנה במותו לא כהתה עינו ולא נס לחה ומת על פי ה' ולא הועיל לו לחה וכחו. גם לא יציירו בדעתם כי יתכן שיתעלו היסודות הכבדים לקלותם וישובו רוחניים כאשר היו בראשונה בכח ההיולי ושכאשר חנו כן יסעו ועל הדרך שירדו כן יעלו וזאת סברת בעלי הקדמות כי הם לא יאמינו כי שמים כעשן ימלחו והארץ כבגד תכלה וכי ישובו הדברים לאיתנם כקבלת בעלי הקבלה כי הכל ישוב אל נרתקו. ומטעם זה תמצא למפרשי ענין הסתלקותו של אליהו ז"ל למעלה יאמרו כי פשט בגדי החומר בעלותו בסערה לחלק האויר העליון ונשרף גופו ונסתלקה נשמתו ממנו וששלימותו על שאר בני אדם היה שלא מת כמות כל האדם בחולי על מטתו. ולדעתם זהו עלויו ויבארו הכתוב ויעל אליהו בסערה השמי' גוזמא כענין ערים גדולות ובצורות בשמים. ויש מי שסובר כי נשאר בגוף ונפש ולא עלה לשמים רק שהובא בסערה ההיא לג"ע של מטה כמו שהובאו אחרים כפי קבלת רז"ל בסרח בת אשר ור' יהושע בן לוי וזולתו ושעל כן הוא מתראה פעמים רבים לחכמים החסידים כדמות טייעא. האמנם כי צריך אתה לדעת כי קבלתנו בענין הזה הוא דבר שאין בו ספק כי בהשלים הצדיק חק נפשו אשר אליו היתה הכוונה בבריאת אדם באמרו נעשה אדם בצלמנו כדמותנו הנה הוא רודה בכל עבר נהרי נחלי הטבע. גם בכוכבי השמים וכסיליהם חוקות שמים וארץ וכל סדרי בראשית משועבדים לרצונו וכל אשר יחפוץ יעשה בשמים ובארץ באשר עבדי המלך משועבדים למאמרו וכל סדרי העולם לנגדו לאין יסוד האש לא ישרפהו וחנניה מישאל ועזריה יוכיחו. ויסוד המים לא יחניקהו ויונה יוכיח. ויסוד העפר לא יבלהו ורשב"י יוכיח שהיה נטמן בחול י"ג שנים כאשר סופר עליו. ויסוד הרוח יקיימהו וישים שלום במנוחתו כאשר נודע בחסידים הראשונים אשר לא שלט בהם סדר הטבע אשר הטביע האל ית' בעולמו והיו מושלי ירא"ת אלהי"ם ביען שמרו שלימות צורתם נכנע גם הטבע אליהם כהכנע העבד אל האדון וכל עניניו הם ע"ד הנס והפלא וכבר ידעת כי ענין הנס הוא כשלא יפעל הטבע על דרך ההיקש אשר הוקבע עליו זהו ענין הנס ונקרא פלא לפי שהוא דבר מכוסה ומופלא מדעת האדם כי יפעל הדבר הפכו והנה בהשלים הצדיק צורתו הנה הרכבת חומר גם היא מוכנת להתפעל ולהשתנות מסדר ההיקש הטבעי כי יד צורתו על העליונה לפעול בחומרו ולהפשיטו מעביותו להשיבו קל ורוחני כאשר היה בראשונה בכח ההיולי הראשון אשר ממנו נתהוו הארבע צורות היסודיות. וזה הענין נקרא לרבותינו בעלי הקבלה סוד המלבוש שבו יתלבש הצדיק בעודו בחיים חייתו לפעמים ילבשהו לפעמים יפשיטהו אין מבוא לבעלי הטבע להבינו כי רחוק הוא מהם לצייר כי יתעלו היסודות ויזדככו וישובו קצתם לקצתם כאלו תאמר שחלקי העפר יתמסמסו וישובו למים וכי חלקי המים ההם ישובו אויר וכי האויר תאכלהו האש כאשר חנו בעת הבריאה ברדת החלק הכבד למטה והחלק הקל למעלה הימנו כן יסעו למסעיהם ויעלו בתוה"ו ויאבדו מהיות גוף ממשיי וזהו סוד עליית אליהו ז"ל בסערה השמים כי נזדכך חומרו עד"ז והועלה למעלה ולפעמים יתלבש ויורד להראות לחסידים בשליחות בוראו כאשר יתלבש המלאך באויר להראות לנביא לדבר עמו והסוד הזה ביארו בס' הזוהר בפ' ויקהל דף קצ"ז ז"ל אשכחנא בספרא דאדם באינון תולדות דעלמא רוחא חדא יהא דיחות לעלמא בארעא ויתלבש בגופא ואליהו שמיה ובההוא גופא יסתלק וישתליל גופיה וישתאר בסערה וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה למהוי גו מלאכי ובתר כד יחות ויתלבש בההוא גופא דישתאר בסערה בההוא גופא יתחזי לתתא ובגופא אחרא יתחזי לעילא ודא איהו רזא דמי עלה שמים וירד לא הוה בר נש דסליק לשמייא רוחא דיליה ונחית לבתר לתתא בר מאליהו דהוא סליק לעילא ונחית לתתא. הנך רואה אם בעל נפש אתה כי גלו בדבריהם אלה כי יש באיפשרות להשתולל היסודו' הכבדים מחומרם העב ולעלות מלז ללז עד שובם רוחניים. וכבר ראית מ"ש הרמב"ן ז"ל בפ' כי ביום אכלך ממנו מות תמות ז"ל על דעת רבותינו אלמלא לא חטא לא מת כי הנשמה העליונה נותנת לו חיים לעד והחפץ האלהי אשר בו בעת היצירה וכו' כי אין ההרכבה מורה על ההפסד אלא לדעת קטני אמנה החושבים כי הבריאה בחיוב אבל לדעת אנשי האמונה האומרים כי העולם מחודש בחפץ אלהי פשוט גם הקיום יהיה לעד כל ימי החפץ וזה אמת וברור וכתב עוד אם כן ביום אכלך ממנו מות תמות שאז תהיה בן מות ולא תתקיים לעד כחפצי. הביט ימין וראה בדברי הרב ז"ל כי יש באיפשרו' בחפץ האל לקיים המורכב לעד בשומרו מצות בוראו ובהשלימו צורתו וכי בעוברו על מצותו לא יתקיים. כי כחפצו שיתקיים בשומרו מצוה כך חפצו שימות בעוברו. ואם יש באיפשרות זה במורכב כ"ש בהפשיטו צורת הבגדים הצואים מעליו ובהלבש אותם מחלצות הטהרה והזכוך ודברים אלו נפש היפה תאכלם ויערבו לה ונפש הבהמה הנה היא יורדת לארץ וימתקו לה רגבי נחל החומריות ולא תצייר להבדיל זה מזה אבל לדעתם הטבע תמיד לא ישתנה כסברת בעלי הקדמו' אשר לא יתנו מקום אל הנס. ומעתה תבין מה שאמר בכאן ת"ח מה כתיב והנה רכב אש וסוסי אש דהא כדין אתפשט גופא מן רוחא ואסתלק דלא כשאר אורח בני עלמא. ואין הכוונה באמרו דהא כדין אתפשט גופא מן רוחא כי נשאר או נשרף הגוף ועלתה נשמתו למעלה שא"כ מה כבוד ומעלה היה לו בזה כי ישרף גופו ותעלה נשמתו אמנם הכוונה לומר כי נתעלה חומרו בסוד המלבוש והתבונן שלא אמר אתפשט רוחא מן גופא כי כן היה ראוי לומר כי הגוף הוא המלבוש אל הרוח והרוח הוא הפושט המלבוש שהוא הגוף אמנם אמר אתפשט גופא מן רוחא שלא נשאר על המתכונת הראשון אבל נתעלה ונשאר בסערה בשמים ואיך ישאר בסערה אם נשרף הלא ירדו חלקי העפר למטה לארץ ולא ישארו בסערה השמים אמנם הכונה שנתעלה חומרו ונתפשט מהרכבתו הראשונה בחבור הרוח כאשר בתחלה ועד"ז אשתאר בסערה כמ"ש במאמר הראשון ובההוא גופא אסתלק ואשתליל גופיה ואשתאר בסערה ובתר כן יחות ויתלבש בההוא גופא דאשתאר בסערה ובההוא גופא יתחזי לתת' הנך רואה כי בביאו' אמר שלא נפסד ולא נשרף הגוף ההוא אבל נתעלה ובו יתלבש בכל פעם להראו' למטה ואם הוא הגוף ההוא נשאר על המתכונ' הראשון גשמיי נתפס בידים הלא יתפס אליהו בידים ואין הדבר כן אבל הוא מתראה בחוש העין לא בחוש המישוש והבן זה כי הוא דבר אמיתי אין ספק בו. ומ"ש ואסתלק דלא כשאר ארח בני עלמא ר"ל שיפרדו מהם היסודות בדרך טבע וישוב כל יסוד אל יסודו אבל הוא נתעלה חומרו מלז ללז עד ששב רוחני וקל וזך מכל וכל בלא עכירות כלל. ת"ח מה כתיב וישאל את נפשו יחזור אל מה שקדם וההבדל שיש בין אמרו א"ת ובין אמרו א"ל כמו שנתבא' שהרמז במלת א"ת לאילנא די ביה שריא מותא הם רגליה היורדות מות. ותמן אתגלי עלוי קב"ה כששאל א"ת נפשו למות אזי ראה סוד המרכב' כמ"ש צא ועמדת וראה רעש ואחר האש קול דממה דקה הרמז למדת הבינ"ה כי מתוך הנגלה ראה הנסתר. ויהי כשמוע אליהו וילט פניו באדרתו כי ירא מהביט אל האלהים. א"ל קב"ה עד מתי אתה מקנא לי טרקת גלא דלא יכיל מותא לשלטאה בך פי' כאדם האומר לחבירו סגור זה השער שלא יפתח ואין לך עסק בו והכוונה לפי שהיה מבקש ושואל נפשו למות וא"ל כי שערי מות ושערי צלמות סגורים הם אליו כי לא יבוא בהם. וגם העולם לא יסבלהו עם בני אדם לפי שהיה קנאי גדול. ושאין לזה שום תיקון רק שיסתלק מן העולם שלא כדרך בני אדם. א"ל כי עזבו בריתך בני ישראל ואיני מקנא בהם בחנם. א"ל חייך דבכל אתר דבני יקיימו קיים קדישא אנת תהא זמין תמן ובכן תראה כי לא עזבו בריתי בני ישראל. ת"ח מה גרם ההוא מלה דאליהו בקנאו את קנאת הברית היה סבה שמתו כמה אלפים ורבבות מישראל כמ"ש לו הב"ה לך שוב לדרכך מדברה דמשק ובאת ומשחת את חזאל למלך על ארם ואת יהוא בן נמשי תמשח למלך על ישראל ואת אלישע בן שפט מאבל מחולה תמשח לנביא תחתיך והיה הנמלט מחרב חזאל ימית יהוא והנמלט מחרב יהוא ימית אלישע והשארתי בישראל שבעת אלפים כל הברכים אשר לא כרעו לבעל וכל הפה אשר לא נשק לו. ויאמר שכל אדם שהוא מקנא להב"ה קנאת ברי"ת אין מלאך המות שולט בו כשאר בני אדם והסוד ידוע כי הערל"ה אינה שולטת בברי"ת העליון. והא אוקמוה דכתיב בפנחס הנני נותן לו את בריתי שלום ופנחס הוא אליהו כי שלום היה לו ולא שלט בו מלאך המות: