כתם פז על ספר הזהר תט

ר' אלעזר פתח כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו וכו' האי קרא אוקמוה במסכת שבת פ' ר' עקיבא א"ר יונתן מאי דכתיב כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו לעתיד לבא אומר הב"ה לאברהם בניך חטאו ומשיבו ימחו על קדושת שמך. אומר הב"ה אימא ליה ליעקב דהוה ליה צער גידול בנים איפשר דבעי רחמי עלייהו אומר לו ליעקב בניך חטאו ומשיבו ימחו על קדושת שמך אומר הב"ה לא בסבי עיטא ולא בדרדקי טעמא אימא ליה ליצחק בניך חטאו ומשיבו רבש"ע בני ולא בניך בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע קראת אותם בני בכורי עכשיו בני ולא בניך. ועוד כמה חטאו וכמה שנותיו של אדם ע' שנה ואם בגבורות פ' שנה. דל כ' דלא ענשת להו פשו נ' דל כ"ה דלילותא פשו כ"ה דל תריסר ופלגא דצלויי ומיכל ובית הכסא פשו להו תריסר ופלגא אם אתה סובל את כלם מוטב ואם לאו פלגא עלי ופלגא עלך ואם תאמר כלהו עלי הא קריבית נפשי קמך פתחו ואמרו כי אתה אבינו פי' על יצחק אומר להם יצחק עד שאתם מקלסים אותי קלסו להב"ה ומחוי להו יצחק בעיניה לקב"ה מיד נושאים עיניהם למרום ואומרים אתה ה' אבינו גואלנו מעולם שמך.

אבל ת"ח כד ברא קב"ה עלמא וכו' יאמר כי כך עלה במחשבתו ית' לברוא הימים בלילותיהם להבדיל בין יום ליום כי הלילות הן הנה המבדילות בין יום ליום וזה כדי שכל יום ויום יעשה פעולתו נבדלת ממעשה חבירו כמו שנז' במעשה בראשית מעשה יום ראשון לחוד ומעשה יום שני לחוד וכן כלם כי כן היה שכל יום ויום יעשה מלאכתו הראוי לו ובזה נבדלו הפעולות כיון דאתא יומא שתיתאה ואצטריך למברי אדם כדי שיבוא על שולחן ערוך כי הוא היה ראשית המחשבה וסוף המעשה כמ"ש ז"ל באחור וקדם צרתני. אתא אורייתא קמי קב"ה ואמרה האי אדם דאת בעי למברי זמין הוא לארגזא קמך. ואין זה ענין קטרוג בבריאת האדם כענין משז"ל במלאכי השרת שאמרו מה אנוש כי תזכרנו אמנם ענין זה בהפך כי התור"ה חפצה בבריאתו וע"כ היא מבקשת תיקון לחטאו שהרי לא נברא האדם כי אם לקבל התורה וע"כ אמרה אלמלא לא תאריך רוגזך טב ליה דלא יתברי ולמי תנתן התורה וכאלו החכמה הערימה לומר זה כדי שישיב הב"ה וכי למגנא אתקרינא ארך אפים וכבר כתבנו כמה פעמים כי כל הדברים האלה ומה שדומה להם הוא משל על ההסכמה העליונה בכל מעשה בראשית שלא נברא דבר אם לא שכך עלה במחשבתו כאלו נטל עצה בתורה שהיא חכמתו ית' ולא נעלם בידיעתו ית' כל חלקי הסותר והוא הראוי ליברא על האופן שנברא והוא אמרו אלא כלא אתברי באוריתא וכלא באוריתא אשתכלל. דעד לא ברא קב"ה עלמא אתו כל אתוון קמיה ועאלו למפרע כבר נתבאר ענינם בפ' בראשית באותיות דרב המנונא סבא באר היטב בארוכה. ת"ח כי אתה אבינו בגין דהאי עלמא בהאי דרגא אשתכלל כלומר במדה הנקראת את"ה וכבר ידעת כי העטרת נקראת ג"כ את"ה כמו שנקראת אני לפי שהיא עלמא דאתגליא ובר נש ביה אתברי ונפק לעלמא היא היתה אם כל חי וזהו כי אתה אבינו כי אברהם לא ידענו דלא אשתדל עלן כמא דאשתדל על ישמעאל ורז"ל אמרו בפ' ויהי השמש באה ועלטה היה וכו' והנה תנור עשן וכו' ר"ש בר אבא בשם ר' יוחנן אמר ד' דברים הראה לו גהינם ומלכיות ומתן תורה ובית המקדש א"ל כל זמן שבניך עסוקים בשתים הם ניצולים משתים פירשו משתים הם הם נידונין בשתים א"ל במה אתה רוצה שירדו בניך לגהינם או במלכיות ר' חנינא בר פפא אמר אברהם בירר לו את המלכיות. ר' יודן ור' אידי ור' חמא בר חנינא אמרי אברהם בירר לו גהינם והב"ה בירר לו את המלכיות הה"ד אם לא כי צורם מכרם וה' הסגירם וכו' ולא מצינו שהשתדל אברהם עם האל ית' על זה כמו שהשתדל על ישמעאל כשאמר לו שרי אשתך לא תקרא את שמה שרי וכו' וברכתי אותה וגם נתתי ממנה לך בן וכו' ויאמר אברהם אל האלהים לו ישמעאל יחיה לפניך ואולי כי מכאן דרז"ל מה שדרשו שאמר אברהם ימחו על קדושת שמך וישראל לא יכירנו בגין דכל ברכאן דאצטריך לברכא לבנוי שבק להאי דרגא לאתברכא כלהו. אם תסתכל בברכותיו של יעקב אל בניו לא תמצא בהם שיברכ' כמו שבירך מרע"ה שאמר יחי ראובן שמע ה' קול יהודה וללוי ברך ה' חילו ולבנימן ישכון לבטח עליו וליוסף מבורכת ה' ארצו וכן כלם אמנם ביעקב ע"ה לקצתם הוא מקנתר ראובן בכורי אתה פחז כמים אל תותר. שמעון ולוי אחים כלי חמס מכרותיהם בסודם אל תבוא נפשי. ובקצתם מגיד עתידות. גור אריה יהודה. זבולון לחוף ימים ישכון יששכר חמור גרם וכן כלם ואין סגנון זה סגנון ברכה. אבל בסוף הענין אמר כל אלה שבטי ישראל שנים עשר וזאת אשר דבר להם אביהם כלומר מסר הברכה למדת זא"ת שיברכם איש אשר כברכתו ומדת זא"ת ברך אותם והוא שאמר כי יאמרו ישראל אתה ה' אבינו אתה דהא אנת קיימא עלן תדיר לברכא ולאשגחא עלן כאבא דאשגח על בנין בכל מה דאצטריך לון גואלנו מעולם שמך דהא אנת גואל שכן נקראת המדה הזאת המלא"ך הגוא"ל. ודא גואלנו מעולם שמך שמך ודאי כי לא נקרא שם יהו"ה כי אם בשם אדנ"י. תנינן אין מפסיקין בין גאולה לתפלה. הביא הענין הזה להודיע כי הוא ושמו דבר אחד ולא כשאר הנקראים בשמותיהם שהם לחוד ושמותיהם לחוד כמו שתאמר כי שם ראובן אינו עצמו כי אותיות ראובן אינם עצם ראובן אמנם שמו של הב"ה הוא הוא והוא שמו ואין הבדל בינו ובין שמו אבל הוא דבר אחד ומטעם זה אין מפסיקין בין גאול"ה לתפלה וכבר ידעת כי היסו"ד הוא הגוא"ל הנותן גאולה לעטרת ולבניה מגלותם בשובו אליהם כמאז וע"כ נקראת מלאך הגואל כי היא שליח לגוא"ל ומזה תבין כי אין המלאך גואל ולא מברך רק האל ית' המשלחו ואל זה הסוד היה אומר דוד ה' צורי וגואלי. וכן בסוד הנחת התפילין אין מפסיקין בין תפלה של יד לתפלה של ראש כי כבר ידעת אמרם ז"ל שהב"ה מניח תפילין שהרמז על התפארת שהוא המניח ד' בתים בראשו והם רמוזים בד' פרשיות כמו שכבר נתבאר שהרמז לחכמ"ה ובינ"ה וגדולה וגבורה. ומדת העטרת כוללת אותם בגליון אחד לרמוז אל היחו"ד שהיא כוללת כל המעלות הד' ולכן אין מפסיקין בינו לבינה כי הכל יחוד אחד וה' אחד ושמו אחד:

ר' יצחק ור' יהודה הוו יתבי ליליא חד ולעאן באוריתא וכו' יקדים הקדמה זו לפי שבסוף הענין דברו בענין ויגש אליו יהודה על דרך הסוד א"ר יצחק לר' יהודה הא תנינן דכד ברא קב"ה עלמא עבד עלמא תתאה כגוונא דעלמא עילאה וכוונתו לומר כי כשם שאדם העליון הוא האדון וכל הפנים נשמעים לו כן אדם התחתון הוא עיקר לכל הנבראים והוא רודה בהם כי הוא עיקר הבריאה כי זה לעומת זה עשה האלהים ואיהו יקריה לעילא ותתא. כי לא נגלה כבודו רק בבריאת העולם הזה. א"ר יהודה הכי הוא ודאי וברא אדם על כלא הוסיף לבאר כוונת ר' יצחק והביא ראיה מהכתוב אנכי עשיתי ארץ ואדם עליה בראתי כי הוא סוף המעשה וראשית המחשבה בבריאה. פתח ואמר הוא ר' יהודה כה אמר האל ה' בורא השמים ונוטיהם האי קרא אוקמוה. בב"ר בפ' ויחי דרשו הכתוב הזה על מתי חוצה לארץ שהב"ה עושה להם מחילות בארץ ועושה אותם כמערו' הללו והם מתגלגלי' ובאים עד שמגיעים לארץ יש' והב"ה נותן בהם רוח של חיים והם עומדין שנאמר הנה אנכי פותח קברותיכם והעליתי אתכם מקברותיכם עמי והבאתי אתכם אל אדמת ישראל ואח"כ ונתתי בכם רוח וחייתם אמר ריש לקיש מקרא מלא הוא שכיון שהם מגיעים לארץ יש' הב"ה נותן בהם נשמה שנאמר נותן נשמה לעם עליה. אבל כה אמר ה' האל ה' דא קב"ה לעילא לעילא דאיהו בורא שמים. דע כי שם א"ל הוא מתיחס לכנויים ותוארים רבים בכל מקום שנזכר ועיקר השם הזה אל עליון רמז לכת"ר גם לחכמ"ה גם לבינ"ה שהם עליוני עליונים וכשפועל במדת החס"ד נקרא אל גדול וכשפועל במדת הגבורה נקרא אל גבור. וכשפועל במדת התפארת נקרא אל נורא. אמנם בכאן ביאר ר' יהודה כי בכתוב הזה באמרו האל ה' הרמז אל הכת"ר לעילא לעילא. דאיהו בורא השמים ואתקין ליה בכל זמנא תדיר כי מן הכת"ר יופיע עצם האור אל התפארת הנקרא שמי"ם. רוקע הארץ וצאצאיה דא ארעא קדישא צרורא דחיי הרמז על הארץ העליונה כי היא נקראת צרורה דחיי כי ג' מדות נקראות צרור החיים הבינ"ה והתפארת והמלכו"ת בסוד נשמ"ה רו"ח נפ"ש כמו שיתבאר לפנים. נותן נשמה לעם עליה. הארץ דא היא דיהבא נשמה. יאמר כי מהארץ הנז' היא היולד' הנשמו' לעם. ולפי שראה ר' יצחק כי ייחס ר' יהודה לאר"ץ הנז' לשם נשמה והנה שם נשמה אינו מתיחס רק לבינ"ה לכך אמר כלא איהו לעילא כלומר כל הכתוב רומז למעלה מהעטרת שהיא הבינ"ה שאליה יתיחס הנשמה לא אל העטרת לפי שממנה היוצאות הנשמות אל האר"ץ העליונה והאי ארץ נקטא נשמתא למיהב לכולא וביאר הענין ואמר בגין דהא ההוא נהר דנגיד ונפיק איהו יתיב ועייל נשמתין להאי אר"ץ הרמז ליסו"ד א"כ הנותן נשמה היא הבינה אל הארץ הנז' ע"י הנהר והוא המביא אותה באר"ץ העליונה והיא המוציאה אותם ונותנת לעם עליה.

ת"ח כד ברא קב"ה ליה לאדם אכניש עפריה מד' סטרי עלמא לדמיון העיסה שמפרישין מכל חלקיה החלק והכוונה שיהיה מוכן להשכיל כל חלקי המציאות בהיותו צבור מד' פאותיו. ועבד גרמיה באתר דמקדשא כלומר ועיקר עצמיותו ומתכונתו היה בבית המקדש כי ממקום כפרתו נברא שהוא נקודת העולם וכבר ידעת כי מהנקודה נתפשטו הד' פאות. ואמשיך עליה נשמה נשמה דחיי מבי מקדשא דלעילא הרמז על העטרת שהיא הנותן נשמה לעם עליה כמו שנזכר להיות בנין גופו דומה בדומה לנשמתו כמו שיבאר בהדיא ונשמתא איהי כלילא בתלת דרגין כי על כן נקראת בשלשה שמות נפ"ש רו"ח נשמ"ה. יבאר כי כמו שנמצא באדם ג' חלקי כוחות בנשמתו והם הנפ"ש השוכנת בדם הכב"ד כי ממנו יפרד הצלול אל הלב והשאר לאיברים. וגם כח שני והוא הרו"ח החיוני המנשב בכנפי הריאה אל הל"ב ומשכנו בל"ב. וכח שלשי שהוא ההשכלה השוכנת במו"ח וכן נשמתו לוקחה מרמתה כי בהיות נפשו של אדם מוכנת לעבודת יוצרו תחול ותנוח עליה רוח ממרום ובהיות שתיהם מוכנות תנוח עליהם כח הנשמה העליונה דרגא עילאה קדישא דשלט' על כלא וכדין איהו שלימא דכלא ותשובתו הרמתה וזהו האהוב למעלה ועליו נאמר להנחיל אוהבי י"ש כי היורש י"ש עולמות שברא הב"ה והם בעולם התשוב"ה לאוהביו הם אשר זכו בחייהם אל מעלת הנשמ"ה. והנה ר' יהודה הקשה לר' יצחק מה שכתוב בפ' כל אשר נשמת רוח חיים באפיו לא שלא היה יודע הסוד הזה שאמר ר' יצחק שהנשמה נחלקת לשלשה חלקים ושהם כסאות זו לזו אמנם הוקשה לו הכתוב כי איך יתכן לומר שאפי' מי שנשמת רוח חיים באפיו יענשו במבול בהיות שהשיגו למעלת הרוח והנשמ"ה והשיבו ר' יצחק הכי הוא ודאי וכו' יאמר כי מלת מתו אין הכוונה שמתו במי המבול אמנם הכוונה שכבר מתו קודם המבול כדי שלא ימצא זכות מי שיגין עליהם והם כגון חנוך וירד ושאר הצדיקים לא שנענשו במבול ח"ו ושאר דברי המאמר מבואר בעצמו ממה שכתבתי וכוונתו לבאר ענין הזה בפ' ויגש אליו יהודה כי מדתו של יהודה היא העטרת ומדת יוסף הוא היסוד ובהזדווג שניהם נמצא שלום בעולם כן מתוך ויכוחו של יהודה עם יוסף ע"ה והגשתם זה בזה נולד השלום ביניהם כדמיון הכנת הנפ"ש לקבל הרו"ח כי בהיות שניהם יחד כאחד טובים:

רבי יהודה פתח כי הנה המלכים נועדו. הוא משדרז"ל במדרש רבה כי הנה המלכים זה יהודה ויוסף עברו יחדיו זה נתמלא עברה על זה וזה על זה וכו' אלא שכאן האריך הענין בביאור יותר ומבואר הוא עד"ה א"ר יהודה רזא דמהימנותא הכא וכו' יבאר כי בשעת שיופיע הרצון העליון מתחברות ומתקשרות שתי המדות. סוד ועטרת זה לפתוח אוצרו הטו"ב וזאת ללקט השפע וזהו כי הנה המלכים נועדו כי לא ירד כל שפע וברכה לעולם בלתי אם נועדו ובכן עברו ויתכפרו עונות התחתונים. ויתלבנו החטאים בסוד ועובר על פשע וזה יתבאר בארוכה אם יגזור האל בחיי' באדרת נשוא. ור' חייא יבאר הסוד בסוד הקרבנות שמתקרבים כל הכחות העליונו' ומתקשרות וכל מדרגה ומדרגה מסתפק' מהראוי לה ונמצאו כל העולמות בקשר אחד ובחדוה. וכדין המלכים נועדו המלך והמלכה כי שניהם נקראים מלכים כי מטרוניתא עם מלכא מלכא אקרי. עברו יחדיו כי בהופיע הרצון העליון יאירו כל הנרות ועוברים פני הזעם והכל ברצון ובחדוה. המה ראו כל בעלי הדין תמהים ונבהלים בעת ראותם הרצון הזה לפי שחפצם ורצונם לעשות הדין כי זו היא שמחתם ובהעביר מהם כח הדין הם תמהים ונבהלי' בעת ראותם הרצון בהעביר ממשלתם:

רבי אלעזר אמר מ"ט וכו' הנה ר' אלעזר יתן טוב טעם ודעת מה היא הסבה שנתקנא יהודה בזה הענין יותר מכל אחיו לגשת אל יוסף לכל דבר הנדרש בהגשה למלחמה לפיוס לתפלה וכמו שדרז"ל בבי אדוני בי ולא ביה אם לממלא מיא אנא אם לשמשא אנא אם למפצע קיסין אנא כי זה יורה שנתקנא יותר מכל אחיו ולמה לא עשה זה ראובן שהוא היה הראשון שאמר לאביו תנה אותו על ידי ואני אשיבנו אליך ואמר כי הטעם לפי הפשט לפי שהוא ערב את הנער אמנם כפי הסוד הכי אצטריכו לאתקרבא בחדא כי זה מלך זה צדיק והנה בהתחבר הצדקות במלך הן לצדק ימלוך מלך והעם מוצלחים כשהמנהיג צדיק אמנם ממלוך אדם חנף ממוקשי עם והנה בכאן נתחייב בחבור יהודה המלך ביוסף הצדי"ק בסוד המדות שהם נאחזים בהם שיהיה שלו"ם בבי"ת ושלום לכל השבטים ושלום ליעקב אביהם דאתקיים רוחא דיליה כד"א ותחי רוח יעקב אביהם וע"ד קריבו דא עם דא בכלהו סטרין עילא ותתא:

רבי אבא פתח יפה נוף משוש כל הארץ וכו' האי קרא רזא דמהימנותא וכו' סיוע לר' אלעזר כי בהתחבר היסו"ד בעטרת נמצא שמח"ה וששו"ן בעולם ויבאר כתוב פשט וסוד יפה נוף דא יוסף דכתיב ביה ויהי יוסף יפה תואר כי כן חייבה מדתו למעלה להיותו יפה בסוד הנך יפה דודי אף נעים וכן משוש כל הארץ תלוי בו למטה ולמעלה למטה ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ וכן למעלה הוא משוש כל הארץ העליונה. הר ציון ירכתי צפון בגין דבחולקיה קאים משכנא דשילה כמו שנתבא' למעלה בפ' חופף עליו כל היום ובין כתפיו שכן. קרית מלך רב העטרת נקראת קרית מלך רב קריה של מל"ך עליו"ן היא הבינ"ה קדש הקדשים כי ממנה מתברכת העטרת וע"י כל העולמות מתברכין:

רבי יהודה ור' יוסי אערעו לכפר חנין. הביא המעשה הזה לפי שבסוף הענין יבאר פ' ויגש אליו יהודה ע"ד הסוד הנז' כמו שנתבאר שמחבור שניהם נמצא ששון ושמחה לכל העולמות. אמר כי בעוד שהיו בבי אושפיזיהו שנתארחו שניהם שם אתא חד בר נש וחד מטולא דחמרא קמיה ונתארח גם הוא שם. ובעוד שהיו שם שלשתם יתכן שהיה זה בלילה בקומם לעסוק בתורה כדרכם לפי שענין השאלה כך נראה שאמר לו ר' יהודה לר' יוסי הא תנינן דדוד מלכא הוה מתנמנם כסוס. כך איתא בפ"ק דמסכת ברכות כתיב חצות לילה אקום להודות לך וכו' וכי דוד בחצות הוה קאי מאורתא הוה קאי דכתי' קדמתי בנשף ומאי משמע דהא נשף אורתא הוה דכתיב בנשף בערב יום א"ר אושעיא דוד הכי קאמר מעולם לא עבר עלי חצות לילה בשינה ר' זירא אמר עד חצות לילה הוא מתנמנם כסוס מכאן ואילך היה מתגבר כארי. רב אשי אמר עד חצות לילה הוה עוסק בתורה מכאן ואילך בשירו' ותושבחות ופי' רש"י מתנמנם כסוס שאינו נרדם לעולם אלא מתנמנם ונעור. ומה שהוקשה בכאן לר' יהודה הוא היאך היה אומר דוד על עצמו שהיה נעור בחצות לילה והרי בכל שעה ושעה היה נעור משנתו אחר שלא היה נרדם כסוס שאינו נרדם ואין ההשער' הזאת נופל' בחצות שאפי' בשליש הלילה היה נעור ואין השאלה הזאת ע"ד מה שהקשו שם בתלמוד ודוד מי הוה ידע חצות לילה אימת השתא מרע"ה לא הוה ידע דכתיב כה אמר ה' כחצות הלילה. והשיבו שם אלא דוד סימנא הוה ליה וכו' אמנם השאלה הזאת כוונתו לומר שלא יתכן לומר שהיה ישן עד חצות ונעור שהרי תמיד היה נעור ואם היה נעור במה היה מתעסק עד שיגיע חצות לילה שלא היה יושב ובטל והשיבו ר' יוסי בשעתא דעאל ליליא היה מתעסק בדינין עם גדולי ביתו העומדים על משמרתו ולבתר הוה נאים שינתיה כלומר שינת הסוס בלא תרדמה אבל ישן שתין נשמי ונעור וחוזר לישן ס' נשמי ונעור זעיר שם זעיר שם עד חצות ומיד הוה קם על עמדו ואינו חוזר לישן אפי' כסוס ובבחינה זו אמר חצות לילה אקום להודות לך בשירות ותושבחות. והנה כשמוע האיש ההוא כי טוב פתר ר' יוסי אמר וכי האי מלה דקא אמריתו הכי הוה כלומר ואין עוד סוד בענין הזה וכאלו אמר להם שכן הוא האמת אמנם יש סוד בדבר והוא שהרי אמרו דדוד מלכא חי וקיים לעולמים ולא לחנם אמרו זה שהרי מצינו שמת אמנם הכוונה שאפי' בימיו לא טעם טעמא דמותא לפי שהשינה היא א' מששים מן המות והיה דוד נשמר כל ימיו שלא יטעום טעמא דמותא להבדיל בין מדתו שהיא נפש"ו של דוד למדת המות שהיא ק"ץ כל בשר ולא לערב קדש בחול ומות בחיים. ולפי מה שקבל האיש ההוא כי השתין נשמי שאמרו הם חסר א' ושבכול הס' הוא החלק מהמות ושלא היה ישן רק נט' נשמי להשמר מגבול הששים אמנם ר' אלעזר ינגדהו בדבר הס' כמו שיתבאר לפנים. וכד אתפליג ליליא הוה דוד מתקיים באתריה כלומר בחלק החיים לפי שמהחצות ולמעלה הוא מתחיל העת עת דודים וצריך שלא ימצא דוד בחלק המות אשר ע"כ צריך כל האדם הדבק באלהיו להיות נעור מחצות לילה לידבק בחיים ולהתרחק מהשינה שהיא חלק ס' מהמות כמו שהיה עושה דוד שהיה שינתו שינת הסוס בעבור שמתוך כך היה מכוון השעה להדבק חי בחי. ולא בשלימו כלומר נ"ט נשמי ולא ששים שלמים אתו ר' יהודה ור' יוסי ונשקוה כך היה דרכם בשמעם איזה חידוש מזולתם. אמרו ליה מה שמך כן היו שואלים לברך אותם בשמם כדי שתתקיים הברכה בהיותה נסמכת בשם המתברך כי שמא גרים כי השם הוא יסוד ועיקר הדבר. ואמר להם כי שמו חזקיה וברכוהו מעין השם ואמרו יתישר חילך ויתתקף אוריתך כי יחזק ויתגבר תמיד בתורתו ויאדיר. יתיבו הכינו עצמם לעסוק בתורה א"ל ר' יהודה הואל ושרית אימא לן מהני רזין וכו' פתח ואמר ה' בחכמה יסד ארץ וכו' יבאר כי יש חכמ"ה עליונה והיא נקראת חכמת אלהי"ם ויש חכמ"ה למטה והיא הנקראת חכמ"ת שלמ"ה וכשברא הב"ה העולם ראה שאינו מתקיים כי אם בתורה היא החכמ"ה הקדומה בגין דמינה נפקין כל נמוסין עילאין ותתאין כי היא אשר נותנת חוק לכל חלקי העולם הראוי לכל אחד ואחד מהם חוקות שמים וארץ אשר הוא קיום עליונים ותחתונים. דהא בחכמה יסד ארץ ביאר כי מה שעשתה החכמה העליונה בעולם האחדות שיסדה הארץ העליונה היא הבינ"ה שגם היא נקראת ארץ לגבי חכמת אלהים כן עשתה חכמת שלמה למטה בעולם הפירוד וכי הכל היה מצוייר בחכמת אלהים. עולם האחדות ועולם הפירוד. כונן שמים מאי כונן כי היל"ל הכין שמים כענין מ"ש יסד ארץ בלשון עבר כי מלת כונן הוא לשון הוה. ויאמר כי הכוונה להודיע כי תמיד הוא ית' פועל ומכונן לשמים הנז' בכתוב. וכבר ידעת כי הם ע"ה תמיד מדברים דבריהם במודגש ורומזים למעלה והנה כפי הכוונה הוא במורגש יאמר כי השמים הללו אלו ידומה אפי' רגע קטן הסתלקות עיני השגחתו מהם לא יהיו נצחיים אבל היו נפסדים ונעדרים אמנם בהיות שהוא כונן ומתקן אותם תמיד הם קיימי"ם ולפי שכפי הנראה יראה שיש שום חסרון או גריעות בעצמם שעל כן צריכים תיקון מיד וא"כ הם חסרים מהארץ שזכר בה יסד שנראה שאינה צריכה תיקון ונמצא כי יתרון ארץ בכל היא יותר מהשמים וזה אינו אמת כי השמים יענו את הארץ והיא מושפעת מהם לזה אמר וכי ס"ד דגריעותא הוא משמים כמו שיראה מהכתוב שאמר ושמים לא זכו בעיניו לא אלא חשיבו משמים איהו כי כל דבר הנאהב לפני המלך תמיד השגחתו עליו לא מצד שהוא חסר בעצמו אבל המלך חפץ ביקרו תמיד בלא הפסק והראיה שלא כתב הכתוב ושמים לא זכו לבד אבל אמר בעיניו כי מרב אהבתו בהם ישים עיניו בהם לתקנם כאלו צריכים תיקון כל יום ויום. ואחר שביאר בדרך מורגש העתיק הדבר למעלה ואמר מאן שמים ואמר דא רזא דאבהן וסוד האבות אברה"ם יצח"ק הוא יעק"ב היושב אהלי"ם כנודע לבעלי הקבלה ע"פ מדותיו האוחז בהם. ובגין דאיהו אסתלק גו עלמא דאתי שהוא הב"ן הבכור וראשו מגיע אל השמים העליוני עליונים היא מדת הבינ"ה ומה שעליה כי זה נקרא עלמא דאתי הנה הוא המשיך משם פרח ויצץ ציץ ניצוץ מתנוצץ מאיר ומזהיר על האר"ץ והדרים עליה והוא סוד יוס"ף הוא המשבי' לכל עם האר"ץ הנך רואה כי העתיק הדברים מענין המורגש אל המושכל בדרך משל ונמשל והשלים הענין ואמר ובגין כך קב"ה כל מה דעביד בעלמא כלא איהו ברזא עילאה וכלא כדקא חזי להודיע כי אין במורגש רק מה שחייב המושכל והבן זה מאד באופן שלא תחטא בהעתקת הדברים מהמורגש אל המושכל כי עיקר המעש"ה הוא המחשב"ה. אדהכי אתא ר' אלעזר כיון דחמא לון שהיו שלשה אמר שכינתא הכא במאי עסיקיתו. אמרו ליה כל עובדא ומה שחידש ההוא בר נש בענין סוד שינת דוד שלא היתה רק ס' נשמי ואל מה רומזים כמוזכר למעלה ואמר ודאי שפיר קאמר זולת במה שאמר שהם ס' חסר א' שאין הדבר כן אמנם קבלתו של ר' אלעזר היא שהם ס' שלמים ומלאים ולא אחד בהם חסר וגם כי לא ביאר הסוד בכאן ידוע הוא כי נשמת שד"י הם ששים בסוד ששים המה מלכות ובסוד ברכת כהנים שיש בה ס' תיבות כי במדת כ"ה מתברכים ישראל ואמר שהם ששים מלאים כל טוב וחיים ושפע וברכה ושיש כנגדם ששים אחרים שהם מצד המות והם נקראים דורמיטא פי' תרדמה וכלם טעמא דמותא וביאר כי הנשמי שהיה מתנמנם דוד היו ששים אבל היו מנשמת שדי לא מחלק המות ועל זה היה אומר אם אתן שינה לעיני לעפעפי תנומה כלומר שנשבע ונדר לאלהי יעקב אם יתן שינה ותנומה לעיניו מאותם הנשמי המיוחסים לדורמיטא כדי שיהיה חי בסטרא דחי ולא בסטרא דמותא. יתבו כלהו ואשתדלו באוריתא ופתח ר' אלעזר ואמר ה' אלהי ישועתי מענין הנדון. ת"ח דוד הוה קם בפלגות ליליא ואשתדל בשירין ותושבחן לשמחת החת"ן והכל"ה כי זה הקילוס העולה מלמטה הוא קישוטי הכלה והוא המשובח שבשירים כי בו חפץ הב"ה יותר מכל השירות והתושבחות הנאמרים למעלה והטעם ידוע כי קלוס התחתונים עולה מתוך מלחמתו ושיפוטו של היצר הרע ושאור שבעיסה מעכב אמנם קלוס העליונים אין מי שיכריחם אל ההפך ובהיות דוד דבק באלהיו בלילה היה נמשך עליו חוט של חסד ביום והוא אמרו ה' אלהי ישועתי ביום לפי שקדמה צעקתי לפניו בלילה ואמר כי לטעם זה היה הענין אומר לא המתים יהללו יה על הישנים שינת תנומה ודורמיטא כי הם בחייהם חלק המות אמנם הוא היה מחלק החי וזהו ואנחנו נברך יה מעתה ועד עולם הללויה וזה רומז אל החיים הנצחיים ואל ז"ה הכוונה היה אומר חזקיהו המלך חי חי הוא יודוך כמוני היום בגין דחי אתקריב לחי וכן הענין בדוד חי וקיים וכן הענין בבניהו בן יהוידע הכהן נז' בו בן איש חי רב פעלים לפי שהיה דבק בח"י העולמים:

פתח ההוא יודאי אבתריה ואמר ואכלת ושבעת וברכת וכו' שהוא ענין דומה לנזכר ויודיע כי צריך הצדיק להמשיך החיים העליונים למדת העטרת בברכותיו לפי שאין לה מעצמה כלום וקודם שיבאר הענין יקשה מהכתוב שאמר ואכלת ושבעת וברכת שיראה שאין לברך להב"ה עד שיאכל האדם שבוע והותר והלא כפי הדין אסור לטעום שום דבר עד שיתפלל וכמ"ש רז"ל ואותי השלכת אחרי גוך וכן דרשו בלא תאכלו על הדם ואמרו בפסיקתא לא תאכלו עד שתתפללו על דמכם. אלא דא ברכתא דצלותא דיחודא ודא ברכתא דמזונא וכו' יאמר כי הכתוב אחר קודם לזה בפרשה עצמה מדבר ומזהיר בענין חיוב התפלה והוא מ"ש רז"ל ולעובדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה וכן ועבדתם את ה' את אלהיכם ובירך את לחמך ואת מימיך והנה ברכתא דצלותא לחוד וברכתא דמזונא לחוד. ודא ברכתא דמזונא לאחזאה לגבי דרגא דמהימנותא שובעא אמר כי לכך אמר הכתוב ושבעת לא שאינו חייב לברך אם לא ישבע אלא שרמז הכתוב שצריך האדם להמשיך בתפלתו בבקר שובע וברכה אל הבריכה העליונה ולהתראות לפניה שהוא שבע כי בהיותה היא מלאה ושבעה ישבע גם הוא. ובכן צריך לברכא לה כדקא יאות בגין דההוא דרגא דמהימנותא יתרוי ויתברך ויתמלי חידו מחיין דלעיל' כי בברכנו אותה תתברך גם היא למיהב לן מזונא וזולת זה כביכול אינה מתברכ' לפי שאין לה מגרמה כלום ומברכתנו תתברך ואנו מתברכים מברכתה. ולפי שאין לה מעצמה כלום אז"ל קשין מזונותיו של אדם לפני הב"ה כקריע' ים סוף וכבר ידעת כי המדה הזאת נקראת לפני ה' בסוד כי מלפני ה' הוא בורח ובסוד לא יהיה לך אלהים אחרים על פנ"י ולפי זה קשין מזונותיו של אדם לפניה לתתם לו לפי שאין לה מגרמה אלא מה שמקבלת מלמעלה כי בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מלתא אלא במזל"א מזל המזלות וז"א דהא לא ברשותה קיימא מילתא עד דיתברך איהו וכו' ולפי שכיוצא בדבר אמרו בענין הזיווג וקשה לזווגם כקריעת ים סוף ביאר הכוונה ואמר ת"ח כל זיווגין דעלמא קשין קמי האי דרגא וכו' לפי שממנה יצאו הנשמות זכר ונקבה לעולם הפירוד והיא לוקטת אותם מלמעלה ע"י הנהר היוצא מעדן וכשיורדו' למטה נפרדות זו מזו וקשה לפני המדה הזאת לזווגם וזה לפי שהזיווג הוא לפי מעשיהם של בני אדם כי אין מזווגין לו לאדם אלא לפי מעשיו ופעמים לא יזכה לבת זוגו ועל זה קשה לפניו כקריעת ים סוף. ומ"ש בגין דרקיע וילון אינו משמש כלום כבר ידעת מ"ש במסכת חגיגה כי ז' רקיעים הם והרקיע התחתון נקרא וילון ואינו משמש כלום שהכוונה למ"ש שאין לה מעצמ' כלום. ואמרו שתמיד נכנס ביום ויצא בלילה והכוונה ידועה לרגיל בזאת החכמה כי בבק"ר היא נכנסת עם החתן בתפלותיהם של ישראל שהם קישוטיה לקבל פרס ויוצאת בליל' לתת טרף לביתה והוא ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה כי אז הוא ממשלתה וכן הענין הזה נרגש בלבנ"ה התחתונה שנכנסת ביום ונחבאת ונבלעת באור השמש ויוצאת בליל' להאיר על הארץ ואחר שביאר הסוד הזה חזר לבאר הטעם למה ידמו הענין הזה לקריעת ים סוף וכי היה קשה לפני הב"ה לקרוע ים סוף והלא אין דבר קשה לפניו כי כל אשר יחפוץ יעשה בשמים ובארץ. ואמר דהא קריעת ימא לאתפתחא ביה שבילין לעילא איהו וכמה דמתפתחין שבילין וארחין בה הכי אתבקע ואתפתח. צריך אתה לדעת כי מדת העטרת נקראת י"ם סוף לפי שכל הצנורות וההמשכות באות אליה מעומק אי"ן סו"ף והיא סו"ף הספירות ונקראת ג"כ סופ"ה בסוד את והב בסופ"ה וסימניה סוף ה'. ובסוד כי הנה ה' באש יבוא וכסופ"ה מרכבותיו לפי שהיא סוף המדרגות העליונות המשפיעות אליה. והיא המבדלת התחומים וסביבותיה למטה שרי האומות בסוד זאת ירושלם בתוך עמים שמתיה וסביבותיה ארצות והיא חלקם של ישראל ולכן כשרדפו מצרי' אחרי בני ישראל לא מצאו מנוס ומפלט כי אם י"ם סו"ף זא"ת כי היא עזרתם להצילם מיד הצרים המצירים שהם מצרניה וסביבותיה ולפי שזאת המדה לפעמים היא מלאה בדין ולפעמים מליאה ברחמים לפי מה שיורד אליה מב"ד של מעלה פועל' דבר והפכו בזמן זמן מהזמני' אמנם כשפועלת דבר והפכו בעת אחת וברגע אחד זה כביכול קשה לפניו שיהיה יד אחת מצלת ויד אחת הורגת וכמ"ש ימינך ה' נאדרי בכח ימינך ה' תרעץ אויב שהרצון בזה כי בימין עצמו שעשה תשועה לישראל בו בעצמו רעץ אויב ברגע אחד ובעת אחת והסתכל שלא כתב ימינך ה' נאדרי בכח ובזרוע"ך תרעץ אויב כי זה היה מורה על הבדל הפעולות מפאת הימין תשועה ומפאת השמאל הרעיצה אבל כתב ימין בזו ובזו להורות כי הדבר והפכו היה ביד ימין וזה קשה לפני"ה כי יקרע הים ויבואו בה ישראל ומצרים בתכיפו' ואלה ניצולים ואלה מתים וסבת כל זה לפי מה שגוזרים עליה מלמעלה והפתחים הנפתחי' והבוקעים בה והקורעים אותה לקרעים ולפיהם היא נקרעת ונבקעת להוציא הדברים ההם לפועל כי היא אין לה מעצמ' כלום והוא מ"ש וכמה דמתפתחי שבילין וארחין בה הכי אתבקע ואתפתח ובג"כ כלא תליא לעילא. הרי א"כ נתבאר שאין לה אלא מה שמשפיעים עליה מלמעלה ובעינן לברכא לה ולמיהב לה תוקפא בברכותנו בסוד היה לך לעזרני ובסוד רוכב שמים בעזרך וזהו וברכת א"ת ה' אלהיך וכבר ידעת כי מל"ת א"ת תרמוז לשכינה בסוד ואראה את ה'. ולגבי האי אתר אצטריך לאחזאה קמיה שובעא כמו שנתבאר למעלה. ע"ד ביום טובה היה בטוב. אמנם ביום רעה ששולטת מדת הדין צריך לאחזאה קמיה כפנא ולא שובעא הואיל ולא שלטא שובעא ע"ד מ"ש יעקב לבניו בשנת הרעב למה תתראו שבעים וזהו סוד ואכלת ושבעת וברכת. והנה ר' אלעזר הודה לו כי כן דבר דבר דבור על אפניו ואמר הכי הוא ודאי והכי אצטריך. ור' יהודה גמר בעדו ואמר זכאין אינון צדיקיא דקורבא דלהון איהו שלמא הכוונה לו על צדי"ק וצד"ק שהם הצדיקי"ם העליונים כי בהצמדם יחד ירבה שלו"ם בעול"ם כמו שכן היה ביהוד"ה ויוסף עד לא אתקריבו דא עם דא לא הווה שלמ' בעלמ' וכשנגשו יחדיו ונועדו אזי נתרב' השלום כי כן יחוייב מפאת מדותיהם למעלה ומבואר הוא: