כתם פז על ספר הזהר תה

הבקר אור והאנשים שולחו המה וחמוריהם א"ר אלעזר הכא אית לאסתכלא וכו' מה שהרגיש ר' אלעזר מהקושי בכתוב הזה הוא כי מלת המה מיותרת כי היל"ל והאנשים שולחו וחמוריה' או והאנשים וחמוריה' שולחו גם חמוריהם שאמר מהו ענינם והוא שאמ' אי אינון הוו אזלי ואתשדרו מה לן למכתב באוריתא המה וחמוריה' כי באמרו והאנשים שולחו ידוע הוא כי הם המה אלא בגין דכתיב ולקחת אותנו לעבדים ואת חמורינו כלומר כי הם חששו כשהובאו ביתה יוסף לעיכוב הבהמות יותר מעיכוב עצמם לפי שעליהם ישאו מזון מחיית אנשי ביתם והשוו בהמתם להם בענין העכוב שלא ישארו וימותו אנשי בתיהם ברעה ולכך כתב הכתוב בשעת שלוחם המה וחמוריהם השוום הכתוב לענין שלא נתעכב כמו שחששו הם בגין דלא ישתארון אינון וחמריהון כדקא אמרו.

פתח ואמר וישכם אברהם בבקר וכו' יבאר כי אור זכותו של אברהם שהשכים בבקר בבקר להעלות בנו עולה לאל ית' יהיא שעמדה להם ונצולו ממדת הדין העומדת נגדם ושולחו מפניה.

ר' חייא פתח וכאור בקר יזרח שמש. יבאר הכתוב ע"ד סוד האצילות ויאמר כי כמדת החס"ד שהיא מדתו של אברהם והוא האור הראשון בעולם הבני"ן כן היא מדתו של יעקב ע"ה שהיא מדת התפאר"ת המיוחסת לשמ"ש זו בחס"ד וזו ברחמים וכבר ידעת כי מדת התפאר' היא בקו האמצעי ושניהם המדות זורחות מאור הכתר יחד אלא שהדרום קודם כשם שאברהם קדם ליעקב ואמר בקר לא עבות דההוא בקר לא איהו עבות כ"כ כלומר אחר שהשוה הכתוב ויחס מדתו של יעקב שהוא המזרח למדתו של אברהם שהוא הבקר שכן אמר וכאור בקר יזרח שמש בא לבאר כי הבקר אשר נתיחס אליו יעקב הוא בקר לא עבות גם כי הוא המקבל מיצחק המיוחס לחשך הנה עכ"ז איננו כ"כ עבות. כי הכל הוא אור אמנם בהתיחס כי מדתו של יצחק עלולה מעט ממדת אברהם נתיחס אליה העביות אמנם הוא מעט וזה לסבת המטר הבא מן הגבור"ה שחייבה החכמה שיהיה כן כדי להוציא דשא מארץ שאם לא כן לא תוציא האר"ץ העליונה פרי ודשא שהם עולם הנפרדים המיוחסים לעשב ודשא כמו שנתבאר בתוציא הארץ דשא עשב מזריע זרע והבן זה מאד מדרך הטבע שאלמלא החום הבא אחר הקור לא תצמיח הארץ צמחיה וזרועיה ולא ח"ו שיש למעלה לא קור ולא חום ואל שום איכות מהאכיו' ח"ו אלא שהרחמים והדין מיוחסים לקור וחום ביען אין העולם מתקיים כי אם ברחמים ודין וכל הנדבר בענינים האלה הוא מושאל מצדנו גם כי הנגלה מורה על הפנימי כשם שהמעשה מורה על המחשבה ד"א ובאור בקר יזרח שמש ההבדל שיש בין שני הפירושים הוא בביאור מנוגה וממטר ליחסו למדת היסוד דאיהו אמטי לארעא לאפקא דשאה כי על ידו תוצא הארץ ותפרח כשושנה. ולפי שאמר על סוד הבקר שהוא אור לא עבות ביאר רשב"י ע"ה הענין משרשו ואמר ת"ח בשעתא דעאל ליליא ופריש גדפהא על עלמא שהם כנפי חש"ך כמה גרדיני טהירין וכו' כחות הדין מתיחסי' לממוני' צחים לפי שאינם בעלי גשם והם הם המתעוררים לשלוט כי יש כחות ממונים לשלוט ביום ויש ממונים בלילה ושולטים כל כת וכת בזמנה ובאור הבקר שזורח השמש הם נאספים למקומם כמ"ש המשורר ע"ה תשת חשך ויהי לילה בו תרמוש כל חיתו יער וכו' תזרח השמש יאספון ואל מעונותם ירבצון וזהו סוד הבקר אור והאנשים שולחו הרמז על בעלי הדין המה וחמוריהם הם הממונים התחתונים אשר למטה מהם כי הם כיחס החמור אל האיש השולט בו. והנך רואה כי הם ע"ה תמיד מבארים כל עניני התורה והספורים לרמזים וסודות להודיע כי התורה ואם הובאו בה ספורים ומאורעות כלם נתנו מרועה אחד ית' שמו והסדירם ע"ד שירמזו למעלה והמשכילים בהם יזהירו כזוהר הרקיע מתוך דבריה ולכן השלים זכאה חולקהון דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי לפי שנמצא בתורה מעין העה"ז ומעין העה"ב בכל ספוריה. ופתיחת ר' חייא וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה הביאה ס' הזוהר אגב ארחיה לפי שדברו בענין סוד השמש ולא ביאר שום ענין דשייך לנדון שלנו ואולי כי כוונתו לבאר בענין הבקר אשר אנחנו מקוים שיאיר במהרה בימינו כמש"ה קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך זרח כי בהגיע תור אור הבקר ההוא האנשים הם הם ישראל ישולחו ויותרו ממאסרם ומהעבודה הקשה אשר עובד בם במהרה בימינו: