כתם פז על ספר הזהר שסד

אלה תולדות יעקב יוסף יבאר כי בא הכתוב לרמוז כי כשם שלמטה דיוקנו של יוסף היה דומה לדיוקנו של יעקב כן למעלה במדות שהם נאחזים בהם תפארת ויסוד כחדא אזלי כי שניהם סוד הו"ו ומשך הו"ו וכבר ידעת כי אין הו"ו נזכרת ונכתבת כי אם בו"ו אחרת עמה לרמוז כי הב"ן הוא היודע דעת אביו בסוד כי בן זקונים הוא ותרגם אנקלוס ארי בר חכים הוא ליה וזהו סוד השכלת העב"ד הנזכר כי מהשכלתו וחכמתו משפיע לעב"ד ה' לדוד והבן:

ויבא יוסף את דבתם רעה הא אוקמוה וכו' איתא במדרש רבה ר"מ ורבי יהודה ור"ש. רמ"א חשודין בניך על אבר מן החי רבי יהודה אומר מזלזלין בבני השפחות. רש"א תולין עיניהם בבנות הארץ וכן הביאם רש"י ז"ל וכתב כל רעה שהיה רואה באחיו בני לאה היה מגיד לאביו והרמב"ן ז"ל תפס עליו ואמר שאם היה מביא הדבה על בני הגבירה איך לא הצילוהו מידם בני השפחות שהיה אוהב אותם ומקרבן כי הנה הם ד' וראובן עמהם ויוסף עצמו ותגבר ידם עליהם ואף כי לא יבואו עמהם במלחמה והכריע לדעתו כי הדבה שהיה מביא היה על בני השפחות שהיה נער ר"ל גדל עמהם לא יפרד מהם תמיד כמו שתרגם אנקלוס והוא מרבי עם בני בלהה וכו' ולכן שנאוהו אלו הד' אחים ובני הגבירה ישנאהו על כי ראו כי אותו אהב אביהם מכלם נמצא שנוי מכלם. והנראה מספר הזוהר שהם מסכימים עם מדרש רבה כי הדבה שהיה מביא על בני הגבירה היה מביא כי כן אמרו הא אוקמוה ולא נתקשה להם רק אם אמת היתה הדבה שהיה מביא או שקר ולכן אמרו וכי הא במנינא הוו כלומר בכל מקום שזכרם הכתוב שלמים וכן רבים המה כמנין השבטים והיך הוו מזלזלי בהו בני לאה כי יודעים היו כי מטתו של אביהם שלימה ושהם שוים להם במספרם כמשפט ועוד כי לא יתכן שהיו אוכלים אבר מן החי שכבר נצטוו בני נח עליו שנאמר אף בשר בנפשו דמו לא תאכלו ואינון הוו אכלי ליה ועברי על פקודא דמאריהון והכריחו מזה כי הדבה היתה של שקר ולא שמו הבדל בין מביא דבה למוציא דבה כאשר שם הרמב"ן ז"ל לדעת רש"י ז"ל אבל הסכימו שיוסף היה משקר בזה מפאת הנערות ולכן נענש בשלשתם כדאיתא בב"ר אמר רבי יהודה ב"ר סימון על שלשתם לקה פלס ומאזני משפט לה' וכו' א"ל הקב"ה אתה אמרת חשודים בניך על אבר מן החי חייך אפילו בשעת הקלקלה אינם אלא שוחטים ואוכלים שנאמר וישחטו שעיר עזים אתה אמרת מזלזלים בבני השפחות וקורין להם עבדים לעבד נמכר יוסף אתה אמרת תולין עיניהם בבנות הארץ חייך שאני מגרה בך את הדוב שנא' ותשא אשת אדוניו וכו' ומ"ש בכאן רבי יהודה את דבתם רעה דאוקמוה דיהבי עינייהו בבנת ארעא ודא הוא את דיבתם רעה לינקא לכל אינון דרגין אין הכוונה לאמת הדבה שכן היו עושים ח"ו אמנם כוונתו לומר כי זאת היתה כוונתו של יוסף בהביאו הדבה אל אביו שהיו תולין עיניהם בבנות הארץ כי בזה היו גורמים שיהיו יונקים כחות הטומאה ממקום הקדושה ובזה היה מגדיל חטאתם בעיני אביו:

וישראל אהב את יוסף מכל בניו רבי אלעזר פתח לך עמי בא בחדריך וכו' כוונת רבי אלעזר בפתיחה הזאת להודיע כי האהבה מפורסמת אשר יאהב המלך או השלטון לאיש מה יותר מזולתו תעורר השנאה עליו מכל בני גילו וזה נודע בדרך הטבע כי בהתעורר ההפך האחד יתקומם ההפך האחר כנגדו מה שאין כן בהיותו שקט בעודנו בכח כי לא יתקומם הפכו רק בהרגישו אותו שהוא מתעורר לקום וזה הטבע נודע וניכר בכל ההפכים בקור וחום ואור וחשך וזולתם מההפכים וכן בענין האהבה והשנאה כי בעוד שאהבת השלטון לאיש מה ל??ת בלתי מפורסמת לא יתקוממו שונאים עליו אמנם בהתפרסם אהבתו עמו יתקוממו כנגדו לפי שאין בכל באי עולם שני אנשים שוים בטבע א' כי זאת היא סבת השנאה והקנאה כי זהו טבע ההפכים ורבי אלעזר יבאר הענין הזה מעיקרו בענין אהבת ישראל סב"א העליו"ן את בניו העם אשר בחר לנחלה לו מכל האומות ובהקריבו אותם אליו בפרסום גדול במעמד הר סיני כי משם נטלו א"ה שנאה על ישראל וכן בכמה מקומות שנתפרסם אהבתו עמהם היא היתה נסבה לעורר שנאת האומות עליהם. ויאמר כי מאהבת האל יתברך על ישראל הזהירם והודיעם כי ג"פ בכל יום הדין מתעורר לבא לעולם בשעת הבקר בהתקומם הרחמי"ם יתעורר הדין כנגדו בשעה ידועה משלש שעות הראשונות ורז"ל במסכת ברכות נתנו סימן לשעה ההיא ואמרו שהוא רגע כמימריה ואמרו אימתי מרתח אמר אביי בהנך תלת שעי קמייתא כי חוורא כרבלתא דתרנגולא וקאי אחד כרעא וכו' ושם העלו משמיה דר"מ בשעה שהחמה זורחת שכל מלכי מזרח ומערב מניחין עטרותיהן בראשיהם ומשתחוים לחמה והיא השעה שיתעורר האור שיתקומם החשך כנגדו כי על כן נקרא שחר ע"ש השחרות ואין ספק שהוא רגע קטן כמימריה כי אותו הרגע הוא המפסיק בין חשך לאור ובין כחות הדין וכח הרחמים המיוחסים לבקר בקרו של אברה"ם הוא מה שרמז בכאן רבי אלעזר שאמר והא אוקמוה בגין דהא כד סליק צפרא אברהם אתער בעלמא ואחיד ליה לדינא לקשרא ליה בהדיה ובשירותא דתלת שעי קמייתא סליק דינא מאתריה לאתערא וכו' הנה ביאר בבירור כי הרגע ההוא בתחלת השלש שעות הראשונות ועל סוד זה תקנו האבות השלש תפלות כנגד השעות שמתעוררת מדת הדין בהם האחת בשעת הבק"ר כמו שנתבאר והשנית בשעת המנחה שאז הדין מתעורר להתקומ' ולשלוט כי ינטו צללי ער"ב ושלישית בשעת הערב השמש שכבר נסתלקו הרחמים ואנו מתפללים בשעות האלו להנצל מכחות הדין ומאהבת האל על ישראל הזהירם להשמר מהמשחית בשעה שנתן לו רשות לחבל ולהסתר ממנו והזהירם ע"פ הנבי' לך עמי בא בחדרך וסגור דלתך בעדך חבי כמעט רגע עד יעבור זעם שזה נתבאר בשעת המגפה שניתן רשות למשחית להשחית ולא הביא רבי אלעזר הענין הזה בכאן רק להודיע כי האהבה היתירה והמפורסמ' תעורר מדנים ושנאה שהרי בגין רחימותא דרחים קב"ה לון לישראל וקריב לון לגביה כל עמין שנאין לון בגין דאינון רחיקין וישראל קריבין וסמך הענין הזה בכתוב הזה וישראל אהב את יוסף מכל בניו וכן היה בטבע כי לאהבת ישראל הוא יעקב ליוסף ופרסם אהבתו בעשותו לו כתונת פסים גרם לו שיגלה מארץ אביו ושיגלה גם הוא עמו וגם לשכינה שגלתה עמהם למצרים. ומ"ש ואע"ג דאתגזרת גזירה הודיע כי הדברים הנעשים למטה הם כדמיון הכנה וכסא לשיחולו עליהם הגזירות העליונות: