כתם פז על ספר הזהר שמה

ויסעו ויהי חתת אלהים א"ר יוסי כלהו הוו מתכנשי וכד הוו חגרי זיני קרבא הוו מרתתי ושבקין לון ובגין כך ולא רדפו וזה נראה הפך ממה שנמצא כתוב במדרש ויסעו שזכר שם המלחמות שעשה יהודה הגבור ואחיו עם כל הערים אשר סביבות' ומהו שהרגו מהם וכבשו את עריה' ואיפשר שבפעם ההיא לא רדפו אחריה' כמו שנזכר בכתוב ולא רדפו אחרי בני יעקב כי נפל פחד אלהים עליהם כי היו אומרים אם ב' מהם הרגו עיר אחת מה יעשו אם יאספו כלם ולכן כתיב ויסעו ויהי חתת אלהים כלומר בשעת הנסיעה משם לא רדפו אחריהם אבל אחר ימים נתקבצו עליהם וערכו עמהם מלחמה. ואז"ל כי אחר ז' שנים נתקבצו כל מלכי האמורי על בני יעקב ובקשו להרגם בבקעת שפם כמוזכר שם בארוכה ודברי רבי יוסי נכונים כפי הכתוב ויסעו ויהי חתת אלהים וכו' ולא רדפו אחרי בני יעקב:

הסירו את אלהי הנכר וכו' אינון דנטלו משכם מאני כספא ודהבא דהוה חקיק עליהון טעוא דלהון כך מנהגם של הגויים עד היום לצייר בכלי הזהב והכסף והנחשת צורות צלמיהם. ורבי יהודה נתן טעם למה הטמין אותם יעקב כדי שלא יתהנו מתכשיטי ע"ז שהיא אסורה בהנאה והנה לא היה בידו להוליכה לים המלח כאשר יחייב הדין ולכן הטמין אותם תחת האלה שהיא מין ממיני אילני סרק שאינו עושה פרי כענין הע"ז שאינה עושה פרי:

רבי יהודה ורבי חזקיה הוו אזלי בארחא וכו' יביא הלכה למעשה על ענין איסור הע"ז ויאמר ששאל רבי חזקיה לרבי יהודה שני שאלות בענין דוד כשלכד את רבת בני עמון ולקח את עטרת מלכם מעל ראשו וכו' ותהי על ראש דוד איך ישים דוד ע"ז על ראשו להתפאר בה והשנית למה שינה הכתוב לקרוא לע"ז הזו שקוץ והנה בכל הכתובים יקרא לע"ז אלהים אחרים או אלהי העמים והוא אמרו מ"ט על ראש דוד ומ"ט כתיב שקוץ. והנה השיבו על השנית בראשונה ואמר שהרי שם כולל הוא בכל המקרא לקרוא לכל מיני הע"ז שקוצים שנאמר ותראו את שקוציהם וידוע הוא שלא כל האומות עובדים למין א' מע"ז כי כל אומה ואומה יש לה ע"ז בפני עצמה לא ראי זאת כראי זאת ועל כלם אמר הכתוב ותראו את שקוציהם שם כולל לכלם כאלו אמר לו שאין זאת שאלה. אמנם השאלה הראשונה אין ספק שהיא שאלה עצומה וראוי לחוש אליה היאך ישתמש דוד בתכשיט ע"ז וביאר אגב ארחיה כי שם הע"ז ההיא מלכום שמה אולי נקראת ככה על שהיתה מיוחדת לראש המלך או כי היו מכוונים בשם הזה למולך שהיתה הע"ז שלהם או שם שולטנות. ויאמר כי קודם שישימה דוד על ראשו ביטל אותה איתי הגתי קודם שיתגייר וכל ע"ז שביטל אותה גוי מותרת בהנאה. ויאמר כי הצורה שהיה חקוק על העטרה היה צורת נחש כי היו מכוונים בה אל כח הנח"ש למעלה. ומ"ש ת"ח שקוץ בני עמון חד חויא בסורטא הוה חקיק על כתרא פי' שלא היתה הצורה בולטת כי אם מצויירת בחרט וכל צורה שקועה שאינה בולטת מותר לקיימה ומלת סורטא מענין המסרט על בשרו שהוא ענין חקיקה וגדידה.

ובגין כך אקרי שקוץ ע"ש הנחש שהוא משוקץ.

רבי יצחק אמר הסירו את אלהי הנכר. הנה רבי יצחק בא לבאר ולומר כי ח"ו שזרע יעקב ע"ה יקחו להם שלל ע"ז ליהנות ממנו אמנם אמר זה יעקב אל הנשים שנטלו עמהם משכם והביאו בידן תכשיטי אלהי נכר בתכשיטיהן וכל נויי ע"ז והוא שאמר ויתנו ליעקב את כל אלהי הנכר אשר בידם ודקדק מלת אשר בתוככם שהם תכשיטי שאר הנשים דהוו מייתי בגווייהו מאשר בזזו להם משכם כי לא אמר זה אל הזכרים רק אל ביתו שהם הנשים כי הזכרים זהירים היו בזה וכשאז"ל במדרש אמר רבי כרוספדאי א"ר יוחנן אין אנו בקיאין בדקדוקי ע"ז כיעקב אבינו ע"ה דתנן המוצא כלים ועליהם צורת חמה צורת לבנה צורת דרקון יוליכם לים המלח וא"ר יוחנן כל כסות בכלל ע"ז וזהו שאמר בכאן הסירו את אלהי הנכר על התכשיטין שהיו מצויירות בהן טעוון דכספא ודהבא בגין דלא יתהנון מסטרא דע"ז כלל. ת"ח דיעקב גבר שלים הוה בכלא יגיד שבחו של יעקב ע"ה יותר מכל האבות כי תמיד היה דבק באלהיו כי מיד שבא שלם עיר שכם הציב שם מזבח וקרא לו אל אלהי ישראל ע"ש שהיה הקב"ה עמו והצילו מיד עשו וכשנסע משכם וא"ל הקב"ה קום עלה בית אל מיד אמר לבניו ונקומה ונעלה בית אל ואעשה שם מזבח לאל העונה אותי ביום צרתי ומיד כשנתנו לו את אלהי הנכר והסכימו עמו התחיל להודות ולשבח על הנסים והגבורו' ועל הטובו' אשר עשה עמו להפליא שנאמר ויהי עמדי בדרך אשר הלכתי. ת"ח בקדמיתא כתיב ונקומה ונעלה כלל בניו עמו להיות מטתו שלימה אבל בעשיית המזבח לא כלל אותם עמו לפי שבו תלוי הדבר כי הוא אשר יתקן המזב"ח העליון בסוד יעקב תיקן תפל"ת ערבית כאשר יבאר בהדיא יעקב אתקין תפלת ערבית ולפי שיקשה ולמה הוציא בניו מכלל עשיית המזבח והם הם התיקון למעלה בסוד האלכסונות ואמר כי לו יאות העשיה יותר מבניו כי עברו עליו צרות רבות ורעות מיום ברחו מעשו אחיו דכתיב ויהי עמדי בפרט שהרי בניו עדיין לא באו לעולם וע"כ ייחד עשיית המזבח לעצמו לבדו. רבי אלעזר אמר מכאן כל מאן דאתעביד ליה נסא איהו בעי לאודאה כי כן יעקב אשר נעשו לו הנסים לבדו הוא היה המודה והמשבח והבונה המזבח וכן הדין במתהנה מן העול' באיזו מאכל הוא הצריך לברך ולא אחר בעדו כי אין ראוי שיאכל האוכל ויברך בעדו זולתו: