כתם פז על ספר הזהר שכז

רבי יצחק ורבי ייסא הוו אזלי באורחא וכו' פתח רבי יצחק ואמר חי ה' וברוך צורי וכו' וכי לא ידענא דקב"ה אקרי חי פי' לפי שלא מצינו בכל המקרא חי ה' אם לא בדרך שבועה באמרו חי ה' וחי נפשך וכן חי ה' אשר עמדתי לפניו היום וזולתם ובכאן אינו בדרך שבועה אבל דרך הודעה וא"כ מה חידוש הודיע לנו דוד ע"ה בזה.

והשיב אלא אפי' צדיק אקרי חי ויביא ראיה מובניהו בן יהוידע בן איש חי וכו' ויהיה שיעור הכתוב חי הצדיק נדבק עם ה' ח"י העולמי"ם הנקרא צדי"ק והכוונה בזה כי יש כח בצדיק התחתון להמשיך כח הצדיק העליון למדה הנקראת ברו"ך כי שניהם המדות לא מתפרשי מהדדי וכו' וירום אלהי ישעי דא עלמא עילאה דאיהו רם ונשא רם על כלא הרמז על הבינ"ה שהוא נה"ר דלא פסיק וממלא הבאר כי זהו הרוממות האמתי:

פתח רבי ייסא ואמר לא יגרע מצדיק עיניו יאמר כי הרשעים מעכבים השפע העליון מהבריכה העליונה הנקראת ענ"י ובאבוד רשעים משפ"ט עניי"ם יתן הוא יתברך ועל זה סמך מיד לא יגרע מצדי"ק עיניו ועיניו אלה הם סוד עיני ה' משוטטים בכל האר"ץ לפי שיש תחתיהם עיני ה' משוטטות ואלה הם השבע העליונים סוד על אבן א' שבעה עינים.

ואת מלכים לכסא אלין אינון מלכין שליטין מיכא"ל גבריא"ל אוריא"ל רפא"ל דאתאחדן לכסא שהם נאחזים לכסא הם הם פרקי המרכבה.

ויושבים דאתקיימו בכורסייא בקיומא שלים מכח הכס"א הם הם מתקיימים ויגבהו מאי ויגבהו כלומר כיון שהם תחת הכסא היאך שייך בהם לשון הגבהם ויאמר כי בבחינה שהם שולטים על העולם התחתון יקראו גבוהים או לפי שנוטלי' הכסא וזוקפין לו למעלה ע"ד מתנשאי' לעומתם כי הם עולים עם הכסא למעלה בסוד בתולות אחריה רעותיה ובבחינה זו נאמר בהם ויגבהו.

עד דהוו אזלי חמו חד בר נש דהוה אתי וחד ינוקא רכיב על כתפיה א"ר יצחק ודאי האי בר נש יודאי איהו אולי הכירו במלבושו ובמהלכו שהיה בא בצער כבורח בבנו על כתפו ומאומה אין בידו מצידה לדרך.

ובגין לזכאה לבני נשא קא אתא העני נקרא מזכה בני אדם ע"ד שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז.

אמר רבי ייסא נזכה אנן בקדמיתא כי המקדים לא יושג.

כד מטא לגבייהו אמרו לו אן קיסטא טרימא בקרטולי ארחא פי' קיסטא כלי בפ' ערבי פסחים א"ר יצחק קיסט' דמוריס' דהוות בציפורי היא הוות לוגא דמקדש' וכן הוה אזיל למזבן קיסטא דחמרא ופי' טרימא הוא שלוקחין התמרים ומוציאין מהם גרעיניהם ולשין בהם שומשמין וכיוצא בהם בקמח חטים ושעורי' ועושה מהם צידה לדרך וזה נקרא טרימא ובערבי זמיט"א. ופי' קרטול הוא שם טנא בבבא מציעא פ' המפקיד אותבינהו בקרטליתא ואגניבו פי' בטנא או בסל. וכדי שלא לביישו ולומר לו אם הוא עני שאלו לו ואמרו היכן הניח כל המים שהיה שותה ממנו בדרך וטרימא שהוא עשוי מתמרים לדרך שמביאין אותו הולכי דרכים לקרטולי והוא הטנ"א הידוע לדרך הנקרא בערבי זוואדא והוא השיבם בגין דיזכון בי בני נשא כלומר עני אני ומאומה אין לי כדי שיעשו עמי צדקה בני אדם והגיד להם המאורע דהא תרין בנין וכו' ואתא טורנא למתא ואשתבו ופי' טורנא שר ושלטון תרגום סרני פלשתים טורני פלשתאי והאידנא אזילנא בגין דיזכו בהו בני נשא כלומר לשאול לפדיון שבויים.

זכו בהדיה ויהבו ליה למיכל שהיה רעב ויגיע אדהכי פתח ואמר את קרבני לחמי לאשי רצה לומר כי הלחם אשר נתנו לו להשיב נפשו הוא נחשב לפניו יתברך כקרבן שהיה נקרב ע"ג המזבח ולפי דרכו הודיע סוד הקרבנות ואמר כי מה שצוה הקב"ה להקריב עולת התמיד בכל יום היה על הכוונה הראשונה ממש ולא על הכוונה השנית כמו שכתב הרב זצ"ל בחלק הג' מהמורה אמנם שהיה סגולה נפלאה בענין הקרבנות להפיק רצון מהאל יתברך לתת טרף ומזון לעולם ובכן מסתפק כל חד וחד כדקא יאות כלומר עליונים ותחתונים איש לפי אכלו.

וביאר את קרבני לחמי הה"ד אכלתי יערי עם דבשי וכו' וענין זה יתבאר בפ' ויקרא כי ראשון ראשון עולה לריח ניחוח לה' ואח"כ מתפרנסי' אישי ה' יתברך והוא סוד החבור והזווג כאשר יתבאר שם בע"ה ולכן כתב לחמי ואח"כ לאישי כי בבוא המנחה למלך אין העבדים רשאין לשלוח ידם בה עד שתגיע ותראה לפני המלך ובזה נעשה רצונו ואח"כ אוכלים העבדים.

ומה קב"ה פקיד לאתערא מזונא דלעילא קל וחומר זה לעצמו הוא דורש או שתהיה כוונתו כי עתה שבית המקדש חרב ובטלו הקרבנות הצדקה שעושי' עם העני היא המעוררת השפע והברכה לעולם.

א"ר ייסא ודאי על דא אמרו דלא יזלזל וכו' הוא אמרם אל תהי בז לכל אדם.

בתרי גווני זכינא בהאי בר נש הא' בצדקה שעשינו עמו והב' בשמוע ד"ת מפיו פתח ואמר ר' יצחק הוא אשר פתח אחרי ההוא יודאי סיוע לדבריו על הכתוב עצמו ואמר זה משם רבי אלעזר את קרבני דא רזא דכנסת ישראל שהיא לחמו בסוד מאש"ר שמנה לחמו ונקראת לחם לפי שהיא מקבלת מזון מלמעלה בסגולת הקרבנות הנעשים למטה שהם מעוררים השפע והברכה. לאישי הם שאר אוכלוסיה וצבאיה אשר היא מחלקת להם הטרף ויבאר כי אמרו ריח ניחוח הוא הרצון והחפץ בקשור הכל והוא סוד אמרם ז"ל נחת רוח לפני שאמרתי ונעשה רצוני וזהו דא רעותא וקשורא דאתיחדא כלא ברזא דעלמא עילאה כי כך גזרה חכמתו יתברך תשמרו להקריב לי במועדו מאן מועדו לפי שהוא מיותר שהרי כתיב אחריו את הכבש אחד תעשה בבקר והיל"ל תשמרו להקריב לי בבקר ובערב וא"כ מאן מועדו למי הוא רומז ואמר שהרמז למדתו של אברהם שקם ברצון לזבוח את בנו יחידו עת שערי רצון להפתח כשמחת המועד. וגם משמע במועדו למדתו של יצחק שהיא מדת הדין ובית מוע"ד לכל חי משום יבוא והוא סוד בין הערבים ואמר רבי יצחק כי כבר הקשה לו רבי חייא לרבי אלעזר ואמר לו א"כ ובמועדי' מבעי ליה ויחזור לבק"ר ולער"ב שהם ב' מועדי' חסד ודין כי מה שפועל זה אין זה פועל והשיב ההיא שעתא אתכליל אשא במיא ומיא באשא אמר כי סגולת הקרבן לכלול הדין ברחמים שניהם בהסכמה אחת ומועד אחד נקראים שניהם. ת"ח בכל קרבנין לא כתיב כמא דכתיב הכא בקרבן העולה תשמר"ו להקריב לי כי זה רומז למדת שמו"ר שצריך להקריבה ולקשר אותה למעלה והוא סוד הקרבן לקרב ולקשר וליחד המדה הזאת במועדו בשמאל ובימין בהסכמה א' ע"ד שמאלו תחת וכו' א"ר ייסא אלמלא לא אתינא וכו' אזי נתחדש לו סוד הקרבנות מפי ההוא יודאי ויותר מפי רבי יצחק: