כתם פז על ספר הזהר שיט

רבי יהודה ורבי חזקיה הוו אזלי מקפוטקיא ללוד. אדהכי והכי נחת רבי יהודה וכו' כדי שיהיו שניהם שוים לעסוק בתורה הולכים ונדברים איש את רעהו פה אל פה מה שלא יתכן זה השוויי בהיותם האחד רוכב והאחד מחמר אחריו ולכן אמר לו מכאן ולהלאה נתעסק באוריתא.

כמא דכתיב הבו גודל לאלהינו כי בהיותנו שוים בהליכה אין האחד גדול מחבירו ותחזור הגדולה לבעלה ית' ויהיה פי' הכתוב כי שם ה' אקרא כלומר בשעה שאני עוסק בתורה שהיא שם ה' כי כל התורה כלה שמותיו של הקב"ה היא צריך שיהיו שוים הגדול והקטן כי הגדולה לא תאות אלא לאלהינו זו היא כוונת רבי יהודה בפתיחתו זו והנה ר' חזקיהו הוקשה לו מתוך הכתוב שנר' שצריך ג' ושאין הדבר נגמר ונשלם בשנים שכן כתיב אקרא בלשון יחיד והעונים הנושאי' והנותנים עמו שנים שנאמר הבו גודל בלשון רבים ואין רבים פחות משני' וזהו אמרו חד יימא ותרין יתיבו ליה כלומר שישיבו ושישאו ויתנו עמו בדבריו.

א"ל הני מלי בברכאן שצריך ג' הא' מברך והשנים עונים אמן אמנם אני דורש המקרא בנדון שלנו לענין העסק בתורה כי אפילו שנים חד עם חבריה תרי יתבי ויהבי רבו ותוקפא דשבחא דאוריתא לקב"ה.

ובכן שאל רבי חזקיה לגבי ברכאן אמאי תלת כי מה לי עוסק ומה לי מברך אחרי שהכוונה אחת היא ולשם שמים מכווני' העוסק והמברך א"ל הא אוקמוה ואתמר איתא בפסיקת' אמר להם משה לישראל אני אספר תהלות ה' ואגיד שבחו ואתם הבו גודל לאלהינו על גדולותיו ועל נוראותיו וכו' ועוד אמרו שם אמר משה מלאכי השרת אין מזכירין שמו של הקב"ה אלא לאחר שלשה תיבות שנאמר קק"ק ה' צבאות וכו' וכבר ידעת שהם ג' כחות אבל רזא דמלה הכא וכו' יאמר כי סוד כל הברכות והמשכתם מלמעלה למטה הם בסוד שלש של שלש וכן אנו צריכין שהאחד מברך והשנים יענו אמן כי עד"ז יתקיימו הברכות והמשכתם והוא אמרו וברזא עילאה כדקא יאות ברזא דתלת כמא דאוקמוה כלומר בעלי הסוד. עד דהוו אזלי נמשך הדיבור ביניה' עד שאמר רבי יהודה תנינן אית זכירה לטב ואית זכירה לביש שהוא ענין הנדון שלפנינו וכן בענין הפקידה יש לטוב ולרע כמו שהוכיח מהכתובים וביאר כי הענין הוא סוד כי הזכירה והפקידה לטוב נמשכים מעולם האצילות בסוד עולם הזכר ועולם הנקבה כי מעולם הקדושה לא ירד רע כי אם טוב והסוד גמלתהו טו"ב ולא ר"ע אמנם הרע אינו בא רק מכחות הקליפה כי על ידם יענש הנענש ומגלגלין זכו"ת על ידי זכאי וחוב"ה על ידי חייב בסוד וגם רשע ליום רעה כי זה לעומת זה עשה האלהים להשכיר ולהעניש ובכן ענהו רבי חזקיה ואמר הכי הוא ודאי כי לא נבראו הטוב והרע רק לבחון בהם האדם ובבחירתו תלוי הדבר להמשיך על עצמו הטוב והרע זכאה איהו מאן דחולקיה אתקיים בסטרא טבא להיות נזכר ונפקד משם.

ולא ירכין גרמיה לסטרא אחרא להיות נזכר ונפקד משם. והנה ר' יהודה הודה לר' חזקיה כי הדבר תלוי בבחירת האדם ואמר הכי הוא ודאי זכאה הוא מאן דיכול לאשתזב' מההוא סטרא בכבשו את יצרו בהלחמו עמו תמיד כי יצר לב האדם רע מנעוריו לפתותו ותמיד צריך לערוך עמו מלחמה כי לא ינוח ולא ישקוט אפילו שעה אחת מלפתותו. והנה רבי חזקיה שאל ואמר במה כלומר באיזה אופן יתכן שינצח האדם את יצרו והנה הרכבתו עצמו ממנו ומחומר קורץ גם הוא והיאך ינצח עצמו בעצמו ובכן פתח רבי יהודה ואמר כי בתחבולות תעשה לך מלחמה וכו' הודיע כי יש כח בבחירת האדם להכריח את עצמו בעצמו על צד התחבולה ולהלחם עם עצמו וזהו תעשה לך מלחמה כלומר על צד התחבולה תלחם בעצמך ותדרוש את יצרך הרע להטותו אל הטוב ותוציא יקר מזולל וכבר דמינו דמיון נכבד רב התועלת בתחבולת מלחמת היצר הטוב עם היצר הרע לשני אחים נפלה להם ירושה מאביהם עיר קטנה או חלקת שדה והאחד מסכן וחכם חרשים ונבון לחש חלוש ההרכבה ורפה ידים תמיד רובץ בין המשפתים לא למד מימיו קרב ומלחמה וכלי זין לא נשא כי לא נסה ללכת באלה. ואחיו גבור חיל ואיש מלחמה מנעוריו עצמיו כמטיל ברזל לבוש שריון וכובע נחושת על ראשו והוא בכור לנחלה לא יסתפק בנוטלו פי שנים בכל אשר הניח להם אביהם כי עינו לא תשבע עושר ואון תמיד יחשוב על משכבו להרוג את אחיו להיות יורש עצר ויהי היום בהיותם בשדה ויאמר אל אחיו הקטן ממנו דע לך כי המת המיתך לכן הכון לקראתי להלחם כי אני או אתה בעולם. אין ספק כי בראות המסכן ההוא החכם כי אחיו מתנחם להרגו והנה הוא בא לקראתו בחרב וכידון ובזעם ועבר' וכלי משחיתו בידו כי מיד בראותו צרת נפשו יתחנן קולו אליו ואמור יאמר לו אחי אחי שלא ידעת כי אפס לא תהיה תפארתך בהלחם עמי בהיותך נושא כלי מלחמה ומאומה אין בידי לערוך עמך מלחמה ומה יוסף ומה יותן לך הוד והדר אם הרוג תהרגני. ועוד שאתה גבור חיל מנעוריך וגדול ממני בשנים ואני חלוש ההרכבה ורפה ידים לאפס ותוהו יחשב לך כי תהרוג את אחיך וכסית את דמו. האמנה אחי אם הדבר מחוייב כפי טבעך וקנאתך כי גברה כ"כ אחת אשאל מאתך כי לא תהרגני בערמה כי יספיק לך גבורתך לעומ' חלישותי וידיך רב לך נגד רפיוני ואם השלך תשלך ארצה מאני זיינך בא נא והלחם בי יד ביד ואם הרוג תהרגני הותר לך דמי ומחול לך הנה אין ספק כי הבכור השטן ההוא בגאותו וגאונו ועברתו בוז יבוז בעיניו כל כלי המלחמה אשר בידו וישלך ארצה הרחק כמטחוי קשת כי בטח בגבורתו ויאמר ידי רב לי ומה לי עוד לחרב וכידון לנגד החלש הרזה הזה. וכראות המסכן ההוא כי נפתה ברוב לקחו הלא ימהר יחישה מעשהו לקחת את חרב הפלשתי ההוא אשר השליך ארצה וימיתהו בו והנה בזה חכמתו עמדה לו וינצל כצבי מיד אויבו המבקש את נפשו וימותתהו בכליו. כן הדמיון במלחמת הלך המסכן החכם עם המלך הזקן הכסיל הבכור שוטה כי נפלה להם ירושה מאביהם עיר קטנה ואנשים בה מעט מספר רמ"ח ושס"ה והבכור ההוא קדם למלוך כשלש עשרה שנה על מספר אנשי העיר ההיא הם הם איבריו של אדם הסרים אל משמעתו הם הם המסכימים עמו לאחוז בפרי עץ הרע ולא טוב כי נחמד הוא למראה ותאוה הוא לעינים עיני בשר ואדם מהם לא זכר את הילד המסכן ההוא ואין מאנשי הבית מסכים עמו כי יערב להם לחם סתרים ומים גנובים ולא ישמעו לקול לחשו וכל אחי כשנולדו במלכות המלך הכסיל שנאוהו. לולא חמלת ה' עליו ונשמת שדי תבינהו ובדרך תחבולה יערוך מלחמה עמו בהפשיט ממנו תאוה נהיה תערב לנפשו הבהמית אחת אחת פעם לנדור ולהשבע שבועה לאסור אסר על נפשו לבלתי לכת אחרי הבחורים השמחים אלי גיל האוכלים למעדנים משכימי בבקר שכר ירדופו מאחרי בנשף יין ידליקם ויסתפק במעט המושג והבא בידו לקיים את נפש"ו ורוח"ו ונשמת"ו אליו יאסוף הביתה ופעם ידור נדר לצום פ"א בחדש מדי חדשו בחדשו ויעתק משם ההרה לצום פעם בשבוע או פעמים כי בזה ישליך ארצה כלי מלחמתו של הכסיל ויחלישהו ומעט מעט כלה גרש יגרש אותו משם. ועוד מעט ואין רשע בהרגיל עצמו לבקר חולים ולקבור מתים כי זה יזכירהו סוף כל האדם ובכמו אלה רבות מסבות יתהפך בתחבולותיו למענו אל כל יצוה וירגיל איבריו אנשי ביתו מעט מעט ביראת ה' ואם פגע בו המנוול ימשכהו לבית המדרש ויזכיר לו יום המיתה כי בזה ישליך את כליו ארצה בחשבו כי עפר הוא ואל עפר ישוב ומלט הוא את העיר בחכמתו ובתחבולות יעשה מלחמה עצמו בעצמו ואל זה כיוון רבי יהודה בפתיחתו זאת באמרו כי בתחבולות תעשה לך מלחמה מאן מלחמה דא מלחמה דההוא סטרא בישא דאצטריך בר נש לאגחא ביה קרבא וכו' אמר כי המלחמה אשר אליה כיוון שע"ה בכתוב הזה אינה מלחמת הרשו' ללכת ארצות לא לו אמנם המלחמה האמיתי' היא בכבוש את יצרו תמיד כי היא מלחמה תמידי' קיץ וחורף ויום ולילה לא תשבות היא היא המלחמה החזקה וכמו שזכרו על אלכסנדרוס מקדון שהיה אומר בבואו אל ביתו ממלחמת הרשות באנו מהמלחמה הקטנה אל המלחמה הגדולה. ויביא ראיה מיעקב אע"ה כי כל מעשה תחבולותיו בעולם למטה עם עשו אחיו כוונתו למעלה להיות שר עם אלהים עם אלוהיו של עשו להשבית אויב ומתנקם כח הנחש הרע ההוא ולמשול עליו וזאת היתה לו כוונתו ומחשבתו מתחלה ועד סוף בענין הבכור"ה והברכ"ה אשר לקח ממנו בתחבולה כי לו יאות סוד הבכור"ה והברכ"ה העליונה ולא לעשו ולשרו ובגין כך זכאה איהו מאן דיכיל לשלטאה עליה וכו' ויחזור לענינו הראשון לענין הזכירה כי יש לטוב ויש לרע ומבואר הוא וימשיך לזה ענין השונמית שלא רצתה להיות נזכרת ונפקדת כי אם בכללות העם ולא נפרדת פן תהיה הזכירה מצד הרע כי זכות הרבים גדול הוא: