כתם פז על ספר הזהר כט

בריש הורמנותא דמלכא גליף גליפו בטהירו עילאה בוצינא דקרדינותא ונפק גו סתים בסתימו מרישא דאין סוף קוטרא בגולמא נעיץ בעזקא לא חוור ולא אוכם לא סומק ולא ירוק ולאו גוון כלל כד מדיד עביד גוונין לאנהר' לגו בגו בוצינא נפיק חד נביעו דמניה אצטבעו גוונין לתתא סתים גו סתימין דרזא דאין סוף בקע ולא בקע אוירא דיליה לא אתיידע כלל וכו' ובג"כ אקרי ראשית מאמר קדמאה דכולא:

ביאור המלות בראש מאמר המלך חתם חותמות בצחצוח העליון שביב הקדרות יצא תוך סתום הסתום מראש הא"ס קשור בגולם נעוץ בטבעת אינו לבן ולא שחור ולא אדום ולא ירוק בלא צבע כלל כשעשה מדה עשה גוונין להאיר תוך השביב יצא מבוע אחד שממנו נצטבעו הגוונים למטה והמבוע ההוא סתום בתוך סתום עד שמכח דוחק בקיעותו האירה נקודה אחת סתומה עליונה אחר הנקודה ההיא לא נודע דבר כלל ולפיכך נקרא ראשית מאמר ראשון:

בהיות האמת והמקובל אצלנו מפי סופרים ומפי ספרים כי כוונת קדמונינו ע"ה באמרם שכל מה שנברא נברא יש מאין. אין הכוונה להם שנברא דבר מלא דבר כאשר חשבו רבים ונכבדים מחכמינו האחרונים התורניים אשר לא קבלו האור מהקדמונים ובחרו להם זאת הסברא בעבור הרחקת סברת הקדמות כפי חקירתם כאשר תמצא הרב הגדול הרמב"ם ז"ל בספר מורה הנבוכים שתמה על ר"א הגדול ע"ה שאמר שמים מהיכן נבראו מאור לבושו וארץ מהיכן נבראת משלג שתחת כסא הכבוד חשדו הרב אם היה מאמין בסברת הקדמות ח"ו ח"ו אמנם הם הקדמונים ע"ה קבלו שכל מה שנברא היה בדרך האצילות זה נאצל מזה וזה מזה מהמופלא אל הנעלם ומן הנעלם אל המושכל ומן המושכל אל המורגש ומן המורגש אל המוטבע עד שנתפשט ונתגלגל הרצון מלז ללז ונהיה התוהו הנודע בדברי הפילוסופים בשם היולי האשר כתב הרמב"ן ז"ל בפירוש התורה בפרשת בראשית כי ההיולי להם הוא הנקרא אצלנו תוהו בלה"ק הוא המתמיה בני אדם כי לא ידעו מהו קודם שקבל ארבע צורות ויצא אל הגלוי אמנם כי רב ההבדל אשר בין קדמונינו בענין התהו הזה ובין הפילוסופים כי הפילוסופים אין דעתם רק בחומר הראשון ההיולי הנגלה מצד היסודות ודעת קדמונינו בתהו העליון כי יש תהו על תהו גבוה מעל גבוה כאשר יתבאר לפנים בע"ה. ועל התהו ההוא הם אומרים כי נברא יש מאין וכבר נודע מדבריהם כי הכתר העליון נקרא אי"ן להתעלמותו מעין כל רואה כי וא אין הוא היש האמתי. כונתם באמרם יש מאין שנאצל היש הנגלה מהיש הנעלם והוא יחס אצילות חכמה מהכתר והוא סוד מאין תמצא ודאי ואל זה כיון בעל ספר יצירה באומרו יצר ממש מתהו ועשה את שאינו ישנו אשר הכונה להם כי בבחינת התעלמותו נקרא אינו ובבחינת הגלותו נקרא ישנו וקבלה בידם כי על הדרך הזה נברא מה שנברא זה נאצל מזה וזה נאצל מזה ולא חשחין אינון לבעלי סברת הקדמות שעל הדרך הזה תתחזק אמונתם כי הם ע"ה קבלו כי בכל שמטה ושמטה תשבות הבריאה ובכל יובל ויובל ישוב הכל לנרתקו והיש ישוב אל האין ואיש לאחוזת אבותיו ישוב וזה לא יסור בדרך הבריאה וחידוש משמטה לשמטה ומיובל ליובל לא בדרך קדמות הזמן נמשך רק בדרך הפסקה מזמן אל זמן אחר מחודש ואולי כי אל זה כיון האומר מכאן שהיה סדר זמנים קודם לכן והתבונן מאמר זמנים ולא זמן כי כן גזרה חכמתו יתברך להודיע כחו ויכלתו וכי בלעדיו אין אלהים וכח מעשיו הגיד לעמו הנה א"כ נתבאר כי על הדרך הזה לא נברא דבר מלא דבר ביום עלות החפץ לברוא גילוי עולם ושובו לנרתקו ודע כי אין בין בעלי סברת החידוש ובין בעלי סברת הקדמות רק אמונת ההפסקות הללו הנקראות אצלנו שבתות כי אמונתינו בבראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ כי בכל שמיטה ושמיטה שיתא אלפי שנין וחד חרוב ועל הסוד הזה באו ימי בראשית ו' גם שהם השביעיות ז' ז' להורות על החידוש שהוא קיום התורה בכללה ואמונת הניסים הנזכרים בה כי אמונת החידוש קיים את כל דברי הנסים והנפלאות ואמונת הקדמות יכחישם:

ולפי שהבנת הענין הזה רצוני בריאת יש מאין על הדרך הזה אשר אמרנו קשה ואולי נמנע בציור שכלי היאך יתאצל מהדבר הבלתי נתפס במחשבה דבר אחר שהוא נתפס במחשבה כי זה נעלם גם מהמוני מעלה המבקשים את פני האדון בסוד רצוא ושוב האומרים איה מקום כבודו להעריצו וזה כי הם יודעים שהם נאצלים כפי מדרגותיהם גבוה מעל גבוה אבל אינם משיגים כיצד ובאיזה דרך באו ומרוב תשוקתם רצים ושבים לבקש מסלול לשוב אל הנקודה הגם כי עוד ירויחו שפע וברכה ברצותם ושובם הנה הנה מבקשים את פני האדון ולא ימצאו הדרך אשר באו כן כי העלים מהם להתמיד המציאות כל ימי מדת זמנו אשר גזרה חכמתו יתברך עד הגיע תור הכניסה והאסיפה אל התשובה כי אז ישבתו כל המעשים וישובו אל קנם ואל דרורם בסוד היובל המוציא כל העבדים המשרתים לחרות וישוב הכל אל נרתקו בסוד רוחו ונשמתו אליו יאסוף וישובו האלכסונות במנוחת הנקודה הבלתי מחלפת מקומה שהכל סובב סובב ברצוא ושוב סביבה והיא לא תזוז ממקומה הוא סוד שמירת השבת באמרו אל יצא איש ממקומו כששת ימי המעשה:

ואנו על כרחנו נאמין דבר היונים שמלהט השמש באויר הלא יהיה הקשת בתולדתו כי בכלי המים לפני השמש יראה כמראה הקשת:

ואתה צריך לדעת כי סבות הראות הגוונים ההם בקשת הם ג' הניצוץ ואויר ועב הענן הלח וביאור זה כי כל גשם מלוטש משולל מכל גוון מקבל תמורת כל דבר העומד נכחו כדמיון מראה הזכוכית אשר תקבל כל צורה העומדת נכחה וזה יחוייב כפי הטבע לפי שאחורי המראה הם סתומים בעופרת ולא יוכל הראות להתפלש ולעבור מעבר אל עבר ואז ישוב הדבר העומר לנוכח לעצמו ויצטייר בו שאלו היתה המראה בזולת מסך באחוריה היה מתפלש הדבר ההוא ועובר מעבר אל עבר ולא יתצייר במראה כלום על כן בהיות עב הענן עב לא יתפלש ניצוץ השמש המכה נכחו מעבר אל עבר אבל ישוב אחורנית ובכן יצויירו הגוונים ההם בענן ולא יקרה זה כי אם בהיות הענן בלחות לח שאלו היה קטור יעבור ניצוץ השמש מעבר אל עבר ולא יראה בו גוון כלל. הנה למדנו כי מכח ניצוץ השמש בעברו באויר ובהכותו בענן הלח יתהוו לעיני הרואים גוונים ג' בכח הכאת האור בחשך או כשיתלבש הדבר הזך בדבר חשוכיי יתגלה מה שהיה בכח האור ויצא לפועל א"כ יצא לנו מזה כי כשתחול הצורה על חומר מה תראה פעולתה בגלוי והגוונים אשר בכח השמש לא יתגלו רק בהכאת הניצוץ בחומר עב ולח באמצעות האויר שהם ג' סבות והם ימצאו גוונים מהבוצינא והנה הבוצינא ערומה מכל גוון לכן אמר כי לגו מהבוצינא המאירה נפיק חד נביעו שמשמעו לחות נוסע כי מלת מבוע אינו נופל רק על המים וכאלו אמר שמזולת אותו הנביעו לא היו נמצאים הגוונים ואותו הנביעו הוא דוגמת האד הלח בענן וכל זה דרך דמיון לא שיש שם ח"ו שום דבר גשמי רק יחס בלבד כיחס המושכל אל המורגש. ואתה ידעת כי הם ז"ל יחסו המדות אל האמש שהוא אויר מים אש והם נקראי' אצלם יסודין עילאין לא שהם יסודות אבל הם שורש ומקור היסודות ויחסו אותם אליהם לא שיש שם אויר מורגש ומים מורגשים ואש מורגש ולכן אמר סתום גו סתימין מרזא דא"ס כי בא"ס כל דבר והפכו בהשגה מוחלטת כי לא יבדלו ההפכים כי אם במקבלים וזה דבר נודע מעצמו אל המשכיל ולפי שאותו הנביעו המיוחס אל הלחות היה בכח לא בפועל כי עדיין לא יצאו הגשרים הידועים במדת החסד אשר מהם יצאו ההשפעות המיוחסות אל המים אמר בו בקע ולא בקע כלומר הנביעו הנז' וזה יתבאר לך היטב ממתני בפ' ויסע ויבא ויט אמר שם עד לא אשתקע אוירא דכיא אבנין הוו סתימין כאשר אני עתיד לבאר אם יגזור האל ב"ה בחיים. ולפי שדמיון זה רצוני הגוונים הללו לא יתהוו רק באמצעות ג' אלה הסבות הנז' שהם הניצוץ והאויר והעב אמר אוירא דיליה לא אתיידע כלומר אעפי' שנק' אויר איננו אויר גשמי נתפס כי כל הדברים הללו יחסום בדברים גשמיים לתת ציור אל האצילות מצדנו לא מצד עצם הדבר ובעבור שנשכיל ממוצא דבר איך יצא מהאין היש אמר עד מגו דחיקו דבקיעות יה נהיר נהירו דנקודה חדא סתימאה והוא משל נכבד והכוונה כי כמו שמהכאת דבר בדבר בחוזק כהכאת הברזל בחלמיש יצא משם ניצוץ מבהיק ובפגעו איזה דבר מובן ממינו יתלכד הניצוץ ההוא בו וידליק כן נעשה הדבר הזה כדמיון הברק המתהוה באויר בפגעו בו יסוד האש כן בפגוע הבוצינא במדת החכמה נתלכדה והניח שם כדמיון נקודה שהיא התחלת ההתפשטות ואתה יודע כי הנקודה הנרשמת תורה על היכר ורושם נרגש בסוד הי"וד המיוחסת למדת החכמה שהיא התחלת האצילות והיא הקטנה שבאותיות. ומ"ש בתר נקודה דא לא אתיידע כלל ר"ל כי מה שלפנים ואחרי הנקודה הזאת אין שום מחשבה תופסת שם ובעבור זה נקראת המדה הזאת ראשית כלומר ראשית התפשטות האצילות ועוד יתבאר זה לפנים אם בראשית מאמר איהו או ראשית איהו מאמר בע"ה. ואם בעל נפש ורוח ונשמה אתה די לך במה שרמזתי ואם לאו חדל לך מקרבה אל המלאכה הגדולה והנוראה הזאת כי הם ע"ה ראו כי לא הנדבר בזאת החכמה הוא עצם הדבר כי איך ומה יוכל הלשון לדבר רק בדרך משל ודמיון וע"כ שמו אותותם אותות ברשמים וחוקיים כדי להעיר שכל האדם אל המכוון ואח"כ יפשיט הדברים מחומריותם ועוד אאריך בזה במקומו בע"ה:

והמשכילים יזהירו כזוהר הרקיע וכו' זוהר סתימא דסתימין בטש אוירא דיליה דמטי ולא מטי בהאי נקודא וכדין אתפשט האי ראשית ועביד היכלא ליקריה ולתושבחתיה וכו' הביאור דימה הצחצוח העליון הנז' למעלה לזוהר הרקיע וכבר ידעת כי הכתר נקרא בהשאלה רקיע העליון הוא המבדיל בין הא"ס ובין החכמה והוא המחברם כי אין ביניהם רק הרקיע ההוא ולכן קראו זוהר סתימא דסתימין כלומר אור בלתי נרגש לרוב התעלמותו ואמר כי דפק ובטש האויר שלי בנקודה הנז' שהיא החכמה בזולת הרגשה מגיע ואינו מגיע והמלה הזו להם ע"ה מטי ולא מטי מושאלת להתעלמות הדבר מצד עצמו וגילויו מצד עלולו המורגש אמר מטי כלומר מגיע ומפאת עצמו שאינו מורגש אמר לא מטי. וביאור זה כי במציאות העלול יתאמת כי יש עילה וגם היא נעלמת וע"ז אמר מטי ולא מטי מטי בבחינת היש ולא מטי בבחינת האין ומטעם זה יקרא החכמה שהוא היש ראשית להשגה כי מה שהוא למעלה שהוא בלתי מושג איך יקרא ראשית אעפ"י שהוא ראשית באמת ואמר כי כשבטש ודפק האויר ההוא העליון בנקודה הנז' התפשטה הנקודה ההיא הנקראת ראשית ועשתה היכל שהוא הבינה הנרמזת בה"א הראשונה שבשם לכבוד ולתפארת. וביאור זה כי כבר ידעת מה שהקדמתי למעלה כי התעלמותו יתברך היא סיבת גלויו שאלמלא לא העלים אורו איזה עין ישורהו ובהסתר אורו בתוך היכלו יודע אורו כאדם המביט מאחרי הכותל והמחיצה בסוד הנה זה עומד אחר כתלנו א"כ ההיכל אשר נתפשט מהנקודה הוא לכבוד ולתפארת אל הנקודה השוכנת בהיכל הנז' כי מההיכל יוצאת הנקודה ולכן באת היו"ד בצורת הנקודה והה"א כצורת ההיכל ונקודה בתוכה כזה ה ודמיון לזה צורת הלבנה בתוך העגולה היוצאת ממנה כי מהתפשטות אור הלבנה בעביות האויר נעשית העגולה ההיא ואם נראית העגולה יותר גדולה מגוף הלבנה הנה הוא זה לעינינו כי האמת הוא שהלבנה גדולה מהעגולה כמה אלף פעמים וכן הנקודה גדולה מהיכלה על האמת רק שנראה להפך בעיני המביטים שהיא קרובה אליהם יותר מהנקודה ושמור זה העיקר מאד בלבד ואל תשכחהו כי ממנו תדע כי כל הקרוב אל הסיבה גדול מן הנאצל ממנו ואעפ"י שהנראה לעינינו גדול הנאצל מן המאציל כדמיון הלבנה המכסה אור השמש בעת הלקות ואם השמש גדול ממנה כמה וכמה פעמים:

ואחר שזכר מציאות הג' עליונות שהם ראש אחד שב לבאר מציאות הבנין הקדוש אשר נתאצל מחיבור ב' המדות הללו ואמר תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין. דע כי הנביאים ע"ה והחכמים הבאים אחריהם היה כח בידם לדמות צורה ליוצרה וכמ"ש גדול כח של נביאים שהיו מדמין צורה ליוצרה ולא היו חוששין בכך לכלום כי דעתם טהורה מכל סיג ודמיון החומר אמנם שמו אותותם ברשמים גשמיים בדרך דמיון ומשל ע"ד דברה תורה כלשון בני אדם והם הם ע"ה אחזו בדרך ההוא עצמו ולפי שענין המדות דומה כפי המחשבה חיבור וזווג הימין הנותן והמשפיע בשמאל המקבלת הושאל להם שם זכר ושם נקבה הזכר משפיע והנקבה מקבלת ולפי שמחיבור שניהם יצא הפרי כן דימו ההשפעה הבאה מחכמה אל הבינה אל הזרע אשר יתהוה ממנו העובר בסוד ממזרח אביא זרעך כי המורה הוא המוח ומטעם זה נקרא מדת הבינה סוד העיבור שהיא מתעברת ממדת החכמה להוציא תולדות הבנין הקדוש כי על כן נקרא אם הבנים הנרמזת בלאה אמנו שילדה ו' בנים ובת א' והבן. וכבר ידעת כי ב' מדות נקראות סוד העיבור מדת הבינה ומדת המלכות כי כאמה בתה כי מה שפעלה מדת הבינה בעולם האצילות פעלה העטרה בעולם הנפרדים זאת ילדה בעולם האצילות ו' בנים וזאת בעולם הנפרדים של שביעיות אשר למטה מז' המשרתים היושבים ראשונה במלכות עד ז' הגלגלים עד ז' ארצות שהעולם השפל נחלק לז' אקלימים ונתייחס לב' המדות הללו העיבור לפי שמתעתד שם העובר ונולד בקושי וביאור זה כי כל דבר היוצא ונעתק ממקום הוייתו נעתק בקושי ולפי שיש קצת הבדל בין הג' עליונות לז' הבנים בהבדל אשר בין עלה והעלול נשאל למדת הבינה שם העיבור כאלו הבנים שם בעכוב והמתנה כאשה עוברה שיתעכב הוולד בקרבה מדת ימים ויולדת בקושי כי הנמלט והנפלט ממנה איננו בשלמותה וזה קשה אצלה. והוא הדמיון עצמו במדת העטרה כי תלד בקושי למדרגות שלמטה הימנה בעבור שלא מצאה מדה אחרת כמותה להשפיע בה והוא סוד האילה בדבריהם ע"ה שרחמה צר ולא תפליט העובר עד שישכנה נחש כי משם יונק הנחש העליון וזה קשה אצלה כאשה המקשה לילד והבן זה מאד ואני אבאר אותו במקומו בע"ה:

ונחזור למה שהיינו בו אמר תמן זרע זרעא לאולדא לתועלתא דעלמין וכו' כלומר הזרע והשפע ההוא מחכמה שהוא הכתר והוא המוח מצבת ה"א שהיא אחרונה לראשונים וראשונה לאחרונים ובמה יובן דמיון שמי לזה ואמר כהאי זרעא דמשי וכו' שהוא התולעת שהוא נחפה ונחבא בתוך נרתק המשי ואח"כ יוצא והטביע האל יתברך הטבע ההוא בתולעת לשמירה ולתועלת שאלמלא לא היה נחבא מדת זמן שם בנרתקו לא היה מוליד. אח"כ ביאר הענין ואמר כי בי"ת בראשית היא שמושית וכי בו ברא הבורא הנעלם את ההיכל הזה וז"א בהאי ראשית ברא ההוא סתימא דלא אתיידע שהוא הכתר להיכלא דא ולמדנו מכאן שמה שאינו נישג אינו נקרא בשם ולכן נקרא אהיה יתבאר שזה השם מורה על העתיד שהוא עתיד להגלות. אח"כ אמר שזה ההיכל נקרא אלהים בעל הכחות ושיעור הכתו' במדה הנקרא ראשית ברא אלהים שהוא כולל כל הכחות נמצא כי החכמה כלי אומנותו של הקב"ה כמ"ש ואהיה אצלו אמון. ואח"כ חזר לעניינו הראשון שהתחיל והמשכילים יזהירו כזוהר ואמר זוהר דמניה כלהו מאמרות אתבריאו ברזא דאתפשטות דנקודה דזוהר דא סתימא ביאר כי מכח הזוהר הנז' נאצלו המאמרות הם הם ספירותיו מכח הנקודה הנזכרת ומה שאמר אי בהאי כתיב ברא לית תווהא דכתיב ויברא אלהים את האדם בצלמו. אמר זה לפי דעת האומרים כי לשון בריאה הוצאת יש מאין וא"כ היאך כתוב בתורה ויברא אלהים את האדם בצלמו וכבר נבראו היסודות אשר מהם הורכב והיאך יפול לשון בריאה בו באדם הגשמי בעבור זה אמר אל תתמה מזה שהרי באצילות מדת הבינה ממדת החכמה שנקראת יש נאמר בה בראשית ברא אלהים כמ"ש במדת ראשית ברא הבורא הנעלם למדת אלהים שהיא הבינה והרי הבינה יש מיש הבא מן האי"ן ואחר שכן לית תווהא בויברא אלהים את האדם והנה הרמז לאדם העליון שהוא מדת הת"ת המקבלת מהחכמה והבינה ע"י הזרועות זוכר בו בריאה ואתה דע לך. וחזר ואמר זוהר בראשית קדמאה דכלא אהיה שמא קדישא גליפא בסטרוי אמר זה שכפי האמת הנה לשון ראשית לא שייך רק בהתחלת האצילות והנה כפי האמת הכתר הוא הראשית ואת אמרת כי החכמה נקראת ראשית לזה חזר ואמר כי מלת בראשית סובלת לב' המדות הכתר והחכמה הכתר בעבור ההתחלה הנעלמת שאינה חוץ מן המנין וכמ"ש בעל ספר יצירה עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר. והנה אחר שבא לידינו זה הענין צריך אני לבאר כוונתם באומרם עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר שהוא מעניינינו. כבר ידעת כי לרוב התעלמות הכתר לא נזכו לו מאמר בעשר המאמרות שבהם נברא העולם והנה רז"ל אמרו בראשית נמי מאמר הוא וכוונתם לומר כי לא נזכר בתורה במאמר הנרמז אל הכתר מאמר קבוע כ"ש בשאר לפי התעלמותו ושעניינו כאלו אמר ויאמר אלהים יהיו שמים וארץ וז"ש אומרם ז"ל רכב אלהים רבותים אלפי שנאן אלפי שאינן וכוונתם על ח"י אלף עולמות והוקשה למי שאינו יודע סוד הענין למה הוצרך הכתוב לומר רבותים אחר שאינן אלא ח"י הי"לל רכב אלהים ח"י ולא רבותים לשיחסרו מהם ב' אלפים אמנם הכוונה להם ז"ל שכל מדה ומדה מי"ס יש בהם רחמים ודין בין רב למעט ואף הכתר עמהם אלא שדינו בלתי מורגש למיעוטו ולרוב הרחמים בטל במיעוטו ונקרא רחמים גמורים נמצא שיש שני עניינים לכל מדה הרי עשר ב"פ עשרים וכל א' אלף והם רבותים ולפי שמדת הכתר נעלמת בב' ענייניה שהם בלתי מושגים נשארו ח"י אלף כנגד הט' ספירות א"כ כפי האמת הם רבותים. הנה נתבאר כי הכתר הוא תחלת המספר ואינו נכנס במספר ומטעם זה לא היה ראוי להכניסו במספר עכ"ז אחר שממנו מתחיל המספר ראוי למנות עשר ולא תשע וא"ת אחר שאתה מכניס הכתר הנעלם שהוא האי"ן מנה ג"כ מה שלמעלה הימנו והוא הא"ס לזה אמר עשר ולא אחד עשר שהא"ס אין ראוי להכניסו במספר בשום ענין וכבר פירשו עשר ולא תשע על העטרת וזהו האמת המקובל אצלינו:

ועתה ראה גם ראה כי זה נרמז בתורה בכל ששת ימי בראשית בכל מעשה יום ויום תמצא ויאמר אלהים יהי כך ויהי כן וביום הראשון לא נזכר מלת ויהי כן רק ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור ולא אמר ויהי כן וכבר ידעת כי מלת בראשי' תבנה תש"ך בתים ע"ד מ"ש בעל ספר תש"ך כמנין כ"ן (בונות שתים שלש בונות ששה ארבעה בונות כ"ד חמש בונות ק"ך ששה בונות מלת כן כדי שלא לקבוע בו שום השגה כי מלת כן תורה על קביעות השגת הדבר. נמצא לפי זה כי בראשית נמי מאמר הוא אלא שהוא נעלם ולכן אמר בראשית קדמאה דכלא אהיה שמא קדישא גליפא בעטרוי כלומ' שמו מורה עליו כי איננו מורה על קביעו' רק על העתיד כלומ' אהיה ואתגלה בספירותי ובעבור זה הושם שם אהיה בכתר עם שיש סודות עליונים אחרים בשמותיו יתברך כל אחד ואחד מורה על ענין מיוחד כי יש סוד לאותיות השם ולצירופם לאין חקר אמנם הונחו השמות על דוגמא שיובן מעניינם כפי פשטם וכתוכם ה' יתברך ויתעלה הדרו לעד אשר יסדם כפי חכמתו הנעלמת. ומ"ש אלהים גליפא בעטרא הכוונה כי שם אלהים הזה הנזכר באצילות העליון שהוא הבינה נחתם בעטרה שהיא מדת המלכות כי כאמה בתה זאת ילדה בעולם העליון וזאת בעולם התחתון ונקראת אלהים ג"כ. ולפי שעד עתה דבר בענין אצילות השלשה מדות זו מזו כדי שלא יובן שהם נחלקות זו מזו כפי שמותיהם שהראשונה נקראת כתר והב' חכמה שהיא ראשונ' לענין הגילוי ושנייה בבחי' הכתר כמ"ש ושלישית הבינה ולהודיע כי ג' הם ראש אחר ואין בזו אלא שבזו.

חמר אש"ר היכלא טמיר וגניז שריאותא דרזא דראשית אש"ר רא"ש דנפיק מראשית וכד אתתקן לבתר נקודה והיכלא כחדא כדין בראשית כליל ראשיתא עילאה בחכמתא לבתר אתחלף גוון ההוא היכלא ואקרי בית ונקודה עילאה אקרי ראש כליל דא ברא ברזא בראשית. השלים לבאר טעם הפסוק אהיה אשר אהיה ואמר כי מלת אשר יורה על ההיכל הנז' שהיא הבינה שהיא התחלת התפשטות החכמה ושגם כי היא היכל אשר שכן בו הנקודה עכ"ז הוא טמיר וגניז ע"ד והחכמה מאין תמצא ואיזה מקום בינה ואמר כי תיבת אשר אותיותיו ראש לפי שהיא גם היא ראש להתפשטות החכמה ואמר כי כאשר נתתקנו הנקודה וההיכל כאחד אזי שב החכמה היכל לכתר ונכלל הראש העליון בחכמה כמו הבינה שהיא היכל החכמה שבה להיות החכמה היכל לכתר מה שלא היה מקודם רק נקודה ועכשיו נעשית בית הרי כ' המדות היכלות זו לזו וזו לזו. לבתר אתחלף גוון וכו' כלומר אחר ששניהם נקראות בית והנקודה העליונה שהיא קוצה של י"וד שהיא הראש כפי האמת נתחלפו אותיות אשר שהיא הבינה ויש בה ראש להודיענו כי שלשתן ראש אחד והכוונה בזה להודיע כי בהיות כח המאציל בנאצל ישוב המסובב סבה בסוד שכל משכיל מושכל כי בהיות כח השכל במשכיל ישוב הכל אחד ואמר שזה הסוד נרמז במלת בראשית אשר התחילה התורה בו שאותיותיו בי"ת אשר וגם בי"ת רא"ש להודיע כי מלת אשר תשוב ראש להיות הנקודה שוכנת בה בסוד באשרי כי אשרוני בנות והבן זה הענין מאד. ואמר כי כל זה יובן קודם שהיה הישוב והזרע הנרמז בהיכל אבל אחר שנתעברה להוליד לתיקון האצילות קנתה לה שם אלהים נסתר לפי שמדת הדין נסתר בתוכה בסוד הויה ננקד בניקוד אלקים אשר דינו נסתר בתוכו משא"כ לעטרת הנקרא אלקים אשר דינו נגלה בניקודו וכבר ידעת כי הניקוד נשמה לאותיות וז"א כדין אקרי אלקים טמירא סתימא. וחזר לענין הכתוב והמשכילים יזהירו כזוהר ואמר כי הזוהר ההוא נסתם ונגנז בתוך הבינה להוליד ולהאציל כנגד הששה ועד שלא הרתה מהאור ההוא הזרוע בה בסוד ממזרח אביא זרעך לא אקרי אלקים כי היה הכל כלול במלת בראשית כמ"ש ואחר שקנתה לה שם אלקים הוציאה תולדותיה מההוא זרעא:

עתה שאחר שדבר דרך משל בענין האצילות רצוני שנשא משלו בדרך הזרעה והריון והלידה שב לבאר סוד המשל ואמר מאן ההוא זרעא אתוון גליפן רזא דאורייתא דנפקי מההיא נקודה. כבר ידעת כי בדבר ה' שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם ודבר ה' ורוח פיו הם אותיות גדולות ואותיות קטנות הגדולות ברחובות הנהר והקטנות בעטרת לפי ששם גנזו האור וההרחבה ההוא במקום הצר והאותיות הם אמרות ה' אמרות טהורות והם כ"ב אותיות הכוללים כל המבטא וכל היצור והם כלי אומנתו של הקב"ה שבהם נבראו כל העולמות עליונים ותחתונים למיניהם אשר אין להם חקר ומספר וכלם בכ"ב אותיות ע"ד הצירוף והשיקול והתמורה כי אין מספר אל הצירופים הנעשים מכ"ב אותיות ע"ד ב' אבנים בונות שתים ג' הגנות שש וכו' כמ"ש מכאן ואילך צא וחשוב כי תחדל לספור כי אין מספר כי יחדל לכל סופר ומונה וחושב ולא יבא עד תכליתם זולתי יתברך המוציא במספר צבאם לכלם בשם יקרא וע"ז אומר היש מספר לגדודיו ועל מי לא יקום אורהו כי כלם נשפעים מאתו יתברך ומהרכבות האותיות הורכבו כל הנמצאים למיניהם וזהו הזרע אשר זכר במשל אשר נשא בתחילה. וז"א מאן ההוא זרעא אתוון גליפן רזא דאוריתא כי היא צורת העולם באשר אבאר במקומו בע"ה דנפקו מההוא נקודה ר"ל כי כל האותיות נאצלות מהיוד כי אי אפשר לצייר שום אות אם לא יתחיל בנקודה שהיא ראשית התפשטות הקו. והאות וסוף האות ג"כ תכלה בנקודה להודיע ולרמוז כי הכח הראשון ית' יתפשט בכל הנמצאים והוא ראשון והוא אחרון:

ואחר שביאר משל הזריעה וההריון והלידה שהם האותיות שב לבאר שורש הזרע הנמשל מהיכן בא ואמר ההוא נקוד' זרע בגו ההוא היכלא זרעא דתלת נקודין חולם שורק חיריק ואתעבידו ואכלילו דא בדא ואתעבידו רזא חדא קול קול דנפיק בחיבו' חדא ירצה להודיע שהזרע ההוא השוכן במדת הבינה בא מכח תלת רהיטי דמוחא שמורים על הנקודה הנחלקת לג' חלקים ראש ואמצע וסוף שהם נרמזים בשלש נקודות חולם למעלה ראש ושור"ק באמצע וחיריק למטה וכבר ידעת כי כל נקודה מאלה השלשה המצא ימצא בה כח כל השלשה שמספרם ט' בסוד שלש של שלש שלש והמקום המגביל אותם הם עשר ב"ה וברוך שמו והדרו שהוא מקומו של עולם והוא ראשון והוא אחרון בסוד שם של שלש נקודות שיש י"ודין שנים מימין ומשמאל ואחת רוכב עליהם, והכתר המכתיר עליהם והסובב עליהם כזה # ) המורה על התפשטות הימין והשמאל והמקור אשר משם התפשטו ושלשתם צורת הו"ו שיש בה ראש ואמצע וסוף להתפשט נרגש יותר מהיו"ד בעבור זה תמצא כי בכל תיבה ותיבה אשר תמצא בתורה שהיא צריכה ו"ו וחסידה בכתיבה ויבא במקומה קבוץ משלש נקודות שהם צורת הו"ו כמו כרבים משקדים ללאות למקצעות כי לחסרון הו"ו הונח הקבוץ בעל השלש נקודות שהוא צורת ו"ו במקום הו"ו ולפי שהזרע ההוא הנמשל בא משלש חדרי המוח שהם בחבור א' אמר ההיא נקוד' זרע בגו ההוא היכלא זרעא דתלת נקודין להיותו בדמותו בצלמו כח המאציל בנאצל ואמר שנעשו השלש נקודות משך א' יותר נרגש בהתפש' הו"ו שהוא הבן הבכור תפאר יש' שהוא נרמז בסוד הו"ו שבשם הנעש' קול נמשך בסוד הקול קול יעקב. ומכאן תבין מה שהקדמתי לך למעלה סוד האותיות כי יש מהם בלתי נרגשו' ויש מהם נרגשו' יותר ומהם יותר ויותר ובחיבו' בולם יצא הקול והדיבו' שלם וז"א קול דנפיק בחבורא חדא כי הרוח היוצא מכנפי הריאה אלמלא לא היה דופק בחיך ובלשון ובשבתים ובשינים לא היה נעשה קול נרגש כלל כן כשהיו ההויות שהם דוגמת האותיות בעמקי האי"ן היו בלתי נרגשות אבל מחשביות וכשיצא החפץ על ידי החכמ"ה אל הבי"נה שהיא ההיכל נמצאו בכח יותר נרגש וכשיצאו ונתפשטו יותר נמצאו בפועל במדת הקול שהוא התפשטות הו"ו שבה נמצאו שש הקצוות שהם ששה בנים הזרועות והשוקים והברית והראש כל זה מורה צורת הו"ו ביחוד כמו שאני עתיד לבאר כי צורת האל"ף תורה על התפשטות ימין ושמאל ואמצע והו"ו מיחד אותם בצורה אחת:

ולפי שעמד האצילות במדה האחרונה כי שם עמדה לא"ה מלכת בדי"נה והיא המקבלת מכלם נתייחסה אל הנקבה המקבלת מן הזכר כי בה נגנז האור הזרוע ההוא רצוני בצדי"ק המשפיע בה בסוד אור זרוע לצדיק בעטרת לכן אמר בשעתא דנפק נפקת בת זוגיה בהדיה דכליל כל אתוון שהם ההויות דכתיב את השמים כלומר מאל"ף ועד תי"ו כי כלם נדפסים בה כמראה המקבלת צורת כל העומד נכחה. ואמר האי קול דאקרי שמים איהו אהי"ה בתראה כבר ביארתי כי שם אהיה מורה על ההויה העתידה להתגלות כי כן השם מורה על העתיד ולפי ששם י"הוה הלבן אשר למעלה משם אהיה הוא מתגלה בתפא"רת הנקרא שמים וקול כמו שאמרנו לכן נקרא אהיה האחרון תפארת כי שם מתגלה י"הוה במדת שמים:

וחזר לענינו הראשון שבו פתח והמשכילים יזהירו ואמר זוהר דכליל כל גוונין כלומר כי שם עומדים כל הציורים בהשואה אחת כוללת כלם בלתי נבדלים. ואמר כגוונא דא הכא יי' אלהינו יי' אלין תלת דרגין ר"ל על זה אנו מיחדים בק"ש שלש שמות יי' וההתפשטות בשם אלהינו וחוזר הכל אל יי' להורות על כי ממנו הכל והכל שב אליו ומבלעדיו אין אלהים. ואמר לקבל רזא דא עילאה בראשית ברא אלהים כי בראשית יורה על מדת החכמ"ה וברא על הנעלם ואלהי"ם על הבינה המקיימת הכל וז"א בראשית רזא קדמאה שנקראת ראשית ברא רזא סתימאה דאתפשטו מתמן כלא שהוא המקור הנעלם ואלהים רזא לקימא כלא לתתא אח"כ חזר לבאר סוף הכתוב בראשית ברא אלהים. את השמים ואת הארץ בדרך יחוד כי זאת היא הכוונה ואמר את השמים דלא לאפרשא לון דבר ונוקבא כי מילת את סומכת ומיחדת השמי"ם עם האר"ץ ועוד כי בסוד האותיות האל"ף היא זכר שבכל האותיות כי ממנה מקבלות כלם והתי"ו היא הנקבה האחרונה שבכלם ועל כן אין להפרידם כי אם ליחד שמים הזכר עם הארץ הנקבה וז"א א"ת כד נטיל אתוון כלהון כללא דכלהו אתוון רישא וסופא. לבתר אתוסף ה"א לאתחברא כלהו אתוון בה"א ואקרי את"ה הכוונה על אדנ"י יתברך כי השלש אותיות ראשונות שהם י"הו נרמזים בחכמ"ה ובבינה ובתפאר"ת ובה"א האחרון היא המקבלת י"הו עמה ונקראת את"ה כי בהיות השפע בה היא מחלקת טרף לביתה והוא סוד ואתה מחיה את כלם וחזר ואמר א"ת רזא אדנ"י והכי אקרי כלומר כי שם אדנ"י שהוא שם ונקרא באותיותיו נכללו בו שני שמות י"הוה הנכתב ואדני הנקרא שהוא משפיע ומקבל הנרמזים במלת א"ת אלף זכר תי"ו נקבה ואת תיקונא דכר ונוקבא בא נבאר למה כתב א"ת וא"ת להודיע כי האל"ף לעולם רומזת הזכר והתי"ו לעולם הנקבה ומלת וא"ת רומז לחבור שניהם האל"ף והתי"ו הרומזים לשמי"ם ואר"ץ על ידי הו"ו ומשך הוי"ו שהוא סוד הברית הוא צדיק יסוד עולם. ואמר וא"ת רזא וי"הוה כי המלה מורה על הוא ובית דינו ביחוד אחד. הא רץ דא אלהים היא מדת המלכות בגוונא עילאה כלומר כי שני המדות שמים וארץ הם דוגמת העליורות אבא ואמא כי כאמה בתה כלומר סוד הו"ו והה"א כענין הי"וד והה"א ואמרו שמא דא בלילא בתלת דוכתי הכוונה כי שלוש מדות נקראות בשם אלהי"ם הבי"נה והגבו"רה והעטרת. ומתמן אתפרש שמא דא לכמה סטרין כי כל הכחות אשר למטה מהעטרה נקראים אלהי"ם בשתוף השם בסוד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני:

ואמר עד הכא רזא דסתרא דסתרין כלומר בזה הפסוק הראשון נרמז סוד החיות הנסתרות שהיו מחשביות לא נגלות כי על כן דברה תורה בלשון נסתר. דגליף ובני וקיים הכוונה על שלשת המדות העליונות כי הראשונה יחס אותה אל הגלוף שהיא רשימא שכלית והשניה אל האומן הבונה והשלישית אל הקיום כמו שכבר ביארנו. מכאן ולהלאה בראשית בר"א שי"ת מקצה השמים ועד קצה השמים כלומר הכתוב נדרש בדרך סוד ובדרך נגלה הסוד הוא מה שביאר הכתוב בשלש עליונות והנגלה בעולם הבנין שהם הששה מדות שהם סוד הו"ו שהוא סוד הבן הבכור וז"א באתפשטותא דברא מגו נקודא עילאה כי כח הנקודה נתפשט בו"ו ברא אתפשטותא דחד נקודה והכל מבואר:

ומה שאמר הכא אגליף רזא דשמא דמ"ב אתוון הכוונה על שם בן מ"ב היוצא מבית בראשית עד בית ובהו כי יש מבי"ת לבי"ת מ"ב אותיות ושם בן מ"ב מתגלגל בהם בצירוף האלף כיתות בדרך המבואר בלוח זה:

ב באבגר %א

ר באיק בכר %כ

א באיק בכר יוד ויוד באחס בטע %ג

ש באלבם %י

י באיק בכר אלף ואלף באתבש %ת

ת באלבם כף וכף באחס בטע %צ

ב באטבח ח' וח' באלבם %ק

ר באתבש ג' וג' באלבם נון ונון באתבש ט' וט' באלבם %ר

א באטבח ט' וט' באחס בטע %ע

א באתבש ת ות' בתשרק %ש

ל באטבח ע' וע' באחס בטע %ט

ה באטבח %נ

י באבגד ט' וט' באתבש %נ

ם באלבם ב' וב' באבגד %ג

א באתבש ת' ות' ובאיק בכר %ד

ת באתבש אלף ואלף באיק %י

ה באחס ל' ול' באתבש %כ

ש באתבש ב' וב' באיק כ' וכ' באלבם ת' ות' באבגד %ש

מ באלבם %ב

י באבגד %ט

ם באחס בטע %ר

ו באלבם פא ופ' באבגד %צ

א באתבש %ת

ת באיק מ' ומ' באטבח ק' וק' באבגד ר' ור' באתבש %ג

ה באלבם ע' וע' באחס בטע ט' וט' באבגד %ח

א באתבש ת' ות' באטבח %ק

ר באתבש ג' וג' באבגד %ב

ץ באטב יו"ד ויו"ד באבגד %ט

ו באטבח ד וד' באבגד ג' וג' באלבם %ג

ה באלבם %ע

א באיק בכר %י

א באתבש %ג

ץ באחס בטע ר' ור' באתבש %ל

ה באתבש ט' וט' באבגד %פ

י באחס בטע ג' וג' באטבח %ז

ת באיק מ' ומ' באטבח ס' וס' באתבש ת' ות' באלבם %ק

ה באתש ט' וט' באטבח י' וי' באלבם %ש

ת באתבש א' וא' באיק בכר %ק

ה באבגד ו' %ו

ו באלבם פ' ופ' באבגד ט' %צ

ו באתבש פ' ופ' באחס בטע %י

ב באיק בכר ר' ור' באלבם %ת

הרי לך שם בן מ"ב יוצא מן מ"ב בראשית עד ב' ובהו בצירוף האלף ביתות קבלוהו אנשי הסוד:

(בנוספות) ויאמר להם אלהים פרו ורבו וכו' פקודא דא לאתעסקא בהאי עלמא בפריה ורביה וכו' לאתפשטא שמא קדישא לכל סטרין. ובהיות האמת שהאדם נברא בצל"ם ודמו"ת כמו שכבר קדם יחוייב שלא ימצא בריה בכל הבריות שנבראו בשלימותו כי הערך שיש בפנים העליונים פני אריה ופני שור ופני נשר אל פני אד"ם הוא הערך שיש בין כל הצורות התחתונות אל צורת אדם כי על זה הסוד נאמר לו ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל החיה הרומשת על הארץ כשם שהפנים העליונים כלם משועבדים אל פני האדם העליון כן השליטו לאדם על כל הבריות כי הכוונה בבריאתו שידמה לבוראו בזה העולם השפל וכמו שאמר דוד ע"ה בתפלתו והודאתו בעמדו לפני ה' מי אני יי' אלהי"ם ומי ביתי כי הביאותני עד הלום ותקטן זאת בעיניך אלהים ותדבר על בית עבדך למרחוק וראיתני כתור האדם המעלה יי' אלהים. הבט ימין וראה דבריו ע"ה כי באמרו כי הביאותני עד הלו"ם הרמז לעטרת ואז"ל אין הלום אלא מלכו"ת ובאמרו ותדבר על בית עבדך למרחו"ק רמז למרחו"ק יי' נראה ובאמרו וראיתני כתור האד"ם המעלה רמז כי זכה לידמות לאד"ם העליון בצל"ם ודמו"ת הנרמז ביי' אלהים. ואחר שכן הוא הנה יחוייב כי בהרבות צורתו למטה יתרבה כבוד פני אדם העליון אשר בא בצ"ל קורתו ובהמעט צורתו למטה כב יכול ימעט כבוד הצל"ם והדמו"ת העליונים בארץ כי לכבודו בראו יצרו אף עשאו ולכן תמצא כי שנה הכתוב בין האמירה הנז' בפריה ורביה של התנינים הגדולים והדגים והעופות ובין האמירה הנז' בפריה ורביה של האדם כי בבריאת התנינים והדגים והעופות אמר ויברך אותם אלהים לאמר פרו ורבו ובברכת אדם אמר ויברך אותם אלהים ויאמר להם אלהים בדרך ציווי לפי שהוא העיקר בהגלות כבוד יוצרו בתחתונים זו היא כוונת המאמר הזה באמרו פקודא דא לאתעסקא בהאי עלמא בפריה ורביה למעבד תולדין לאתפשטא שמא קדישא לכל סטרי' ושמא קדישא הוא סוד הדמו"ת כי העטרת היא שמו של י"הוה יתברך שנקרא' שמא קדישא והעוסק בפריה ורביה כב יכול מרבה את הדמו"ת והממעט ממעט את הדמו"ת ולמלקט רוחין ונשמתין כי העוסק בפריה ורביה הוא גורם למשוך וללקוט שושנים ונשמות מהעט' ובכן תשרה שכינה למטה על בניה הנלבשת בגופו' וכל מה שמוסיפים הנשמות לבא לעולם כן ירבה וכן יפרוץ כבודו יתברך למטה דכתיב ברב עם הדרת מלך ובאפס לאם מחתת רזון כי שלמה ע"ה ידבר בנגלה וירמוז בנסתר ויבאר כי הדרת מל"ך הוא זיו יקרו של הב"ה והוא חלק הצל"ם הנשמה והרוח ומלת רזון על חלקי הנפ"ש הכללית היא שרו של עולם שמי שאינו מתעס' בפריה ורביה כב יכול הוא ממעט את הדמו"ת ומבואר הוא: