כתם פז על ספר הזהר כז

פקודא חד סר לעשרא מעשרא דארעא וכו' אמר שהמצוה והיא להוציא המעשרות היא נרמזת בכתוב נתתי לכם כל עשב זורע זרע ואמר כי נכללו בכתוב הזה שתי מצות מעשר הארץ שהיא התבואה. והבכורים שהיא באילן ואמר שזה נדרש מכח גזרה שוה נאמר כאן הנה נתתי לכם ונאמר במעשר ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל וכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ הרי ששניהם נקראים מעשר התבואה ופירות האילן וכמו כן מצינו בכתוב הזה שאמר ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע הרי שניהם נרמזים מעשר התבואה בהנה נתתי לכם כל עשב ומצות הבכורים בואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע. ולפי שיקשה על הדעת לכאורה הגזירה שוה מהנה נתתי האמור כאן לג"ש לבני לוי הנה נתתי כי כאן אמר הנה נתתי לכם יראה שהתיר להם כל עשב זורע זרע מבלי שיוציאו מעשרות שכן אמר את כל עשב זורע וכו' ואמר נתתי לכם לכם ממש שאלו לא אמר לכם אלא הנה נתתי את כל עשב זרע זרע היה משמע שנתן להם וגם שיהיה בו חלק ללוי אבל באמרו לכם מהיכן יטול הלוי והרי ניתן הכל להם. ועוד קשה אם המעשרות הם ללוי מגזרה שוה דהנה נתתי הנה נתתי הרי כתי' וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ ליי' הוא ומהיכן אני שומע שהוא ללוי והיאך יתישבו שלשת הכתובים הללו לכם וללוי וליי' לזה אמר כל מאי דאתחזי לי לכון אסרית למיכל אתיר לון ויהבית לון כל מעשרין דילי ובכורין דאילנין. אמר כי הכתובים הללו מגידים ומעירים זה על זה ענין המעשרות כי באמרו וכל מעשר הארץ מזרע הארץ ליי' משמע שיהיה מורם לשם יי' ובאמרו הנה נתתי ללוי התיר ללוי המעשר המורם ליי' ובאמרו הנה נתתי לכם את כל עשב נתן להם את הכל כדי שירימו ממנו מעשר ליי' ומה שהוא ליי' הרי אסור לישראל ומותר ללוי וז"א כל מאי דאתחזי לי כלומר אמר הקב"ה כל מה שראוי לי משלכם אסרית למיכל כלומר אסור לכם לאכול אתיר לון כלומר ללוים. ויהבית לון כל מעשרין הן תבואת הארץ הן פרי האילן שהם הבכורים ולפי שעדיין קשה מלת נתתי לכם לזה ביאר כי מלת לכם רוצה לומר לכם התרתי לאכול בלא מעשרות אבל לדורות הבאים אסור לאכול בלא מעשרות אחר שתנתן התורה:

פקודא תליסר למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין. דתרין ממנן נינהו וכו' כבר ידעת כי זה העולם נברא בסוד עץ הדעת טו"ב ודע כי מחבור שני אלה הכחות הורכבו כל המורכבים בעלי החומר הן הצמחים בעלי נפש הצומחת הן בעלי חיים אדם ובהמה וחיתו ארץ למיניהם כלם נבראו בשתוף שני הכחות האלה כי כן גזרה חכמתו יתברך להיות כל נמצאי מטה מורכבי' מזה ומזה נפש ובשר יחדיו ואם יש הבדל גדול בין הנפשות כי נפש כל בשר הראוי לו בו הוא וכבר ידעת כי כח הקליפה הוא הקודם למטה והפועלת בחומר ועליו תחול אח"כ הכח הרוחני לקיים הפועל ההוא כי זולתו לא יתקיים ובהיות האמת שכח הקליפה הוא קודם בחומר ההוא אין ספק כי הוא יתחזק תחלה ויקנה הגוף ההוא לחלקו ולנחלתו יען הוא הפועל ובונה אותו כי כמעשהו ממנו הוא. והכח הרוחני שיחול עליו אח"כ הוא חלוש בגוף ההוא בתחלה מפני כבר החזיק הזקן הכסיל ההוא הכח הקלפיי בגוף ההוא תחלה. והנה בהיות הכוונה בבריאה להחליש הכח הקלפיי ההוא החזק ולחזק הכח הרוחני הוא הרפה המשתתף עמו כי הוא הוא העיקר והקיים והוא הוא הנשאר וביחוד בבריאת האדם נתן לו בחירה לבחור בטו"ב ולמאוס בר"ע כי כן צוה ובחרת בחיים ועל סוד זה תמצא כי צוותה התורה להרחיקנו מהדבק בכח הקליפה והערלה ולמול ולהכרית אותה מבשרנו ואפילו במאכלנו מצמחי האילנות הדומים לאדם כי האדם עץ השדה הוא וזה שצונו כי תבואו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וערלתם ערלתו את פריו שלש שנים הראשונים שכח הקליפה חזק בהם ונקראים שני ערלה על הטעם שזכרתי וכל הנהנה מהם נהנה מכח הער"לה ועל כן כתבו היודעים בחכמת הכשוף שאין כח למכשפים לפעול שום פעולה שהם צריכים בכח האילן רק בשלש שנים הראשונים ולא באילן הזקן לפי שבשלש שנים ראשונים כח הערלה חזקה באילנות ובעבור השלש שנים הולך ונחלש מעט מעט ועל כן תמצא בדרך טבע שהפרי הראשון עב ובלתי זך ומתוק ואח"כ יזדקק הפרי וימתק כי כל כח פועל בחומר כפי עצמיותו אם מ"ר ואם מתו"ק ורצה הקב"ה לזכות את ישראל ולטהרם מכח הערלה לזכך נפשותיהם וגופותיהם לפי שכחות הגוף פועלות בנפש והרחיקם מאכילת ערלת העץ ג' שנים לעומת שלש קליפות האגוז ובשנה הרביעית שהיא הקליפה הדקה הזכה הותרה בדרך פדיון ותמורתה יהיה קדש הלולים ליי' אמנם בשנה החמשית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו בודאי כי נפש יתירה ותוספת ברכה חל על הפרי ההוא בשנה החמשית שהוא סוד הה"א האחרונה כי ספו תמו מן בלהות כחות הערלה כבר:

ודע כי מה שכתב הרמב"ם ז"ל בטעם המצוה הזאת רנוני בענין שני ערלה שאמר כי מן הידוע שהמלמדים דעות השקריות יערימו ויעשו תחבולה לחזק אמונתם באמרם לבני אדם שמי שלא יעשה הפעולה ההיא המחזקת אמונתם תחול עליו מכת פלונית ואיפשר שתקרה המכה ההיא יום א' לאיש א' במקרה ויכוין אל הפעולה וימשך אחר הדעת ההיא הנפסדת וכן עשו בענין האילן שיהיה אילן א"ל ע"ז והיא האשרה יקריבו קצת ויאכלו קצת בבית ע"ז ופרסמו אז שאיזה אילן שלא יעשה כן בראשיתו ייבש ויישל פריו ולהסיר בני אדם מהפסד הממון תמהרים לעשות כן ולכן צותה התורה הקדושה נגד זה הדעת לשרוף כל אשר יוציא בשלשה שנים ראשונים וצוה באכילת נטע רבעי לפניו יתברך תמורת שהיו הסכלים אוכלים בבית תורפם. והנה הוא ז"ל חושב שמעשים אלו אין בהם ממש ושהראשונים עובדי ע"ז היו מטעים להמון בדברים שאין בהם ממש ולא יעשו שום פועל בעולם ושאין כוונתם רק להשתרר גם השתרר על ההמון בדברי שקר שאין בהם ממש ושלא הרחיקה התורה המעשים ההם מהאומה הישראלית רק מפני שהם הבל שאין בהם ממש ויובן מתוך דבריו שאלו היו בהם ממש לא הרחיקתם התורה ולדעת רבותינו ע"ה וכן דעת חכמי הקבלה אין הדבר כן אבל הם פועלים בעולם במעשים ההם כפי העבודות שהיו עובדים לכחות מעלה לכוכבים ולמזלות ולשליטים עליהם ומגלגלים הצלחה במעשיהם ובעבודת' בהורדת רוחניות הכוכבים למטה ולא הרחיקה התורה אלה המעשים רק מפני שישימו באלהים אחרים כסלם אשר לא יטיבו ולא ירעו רק ברצון בוראם אשר הפקידם על פני תבל ארצה לעשות רצונו. האמנה כי המעשים והעבודות שהיו עובדים הראשונים בחכמה רבה היו עושים מה שעושים לפי שהשיגו וידעו כפי חקירתם בשורשי הכחות העליונות ההם ובמשטרם בארץ והיו עובדים אותם במיני הקטרות והקרבות הראויות להם כפי משטרם המתפשט עליהם כאמרם אין לך כל עשב ועשב למטה שאין שר למעלה וכו' והנה לפי שהם היו יודעים כי כח הקליפה היא הקודמת באילנות בשלש שנים הראשונים היו עובדים בפירותיה' לאשרה ולבעל להמשך הצלחת' עליהם וזה דרכם כסל למו ביחס הפועל ההוא אל האלילים ואל פועל יי' לא יביטו ולכן צותה התורה שאותם ג' שנים שהם של ער"לה ממש לא יאכלו כי חרם הם שהם כנגד ג' קליפות האגו"ז והשנה הד' שהיא כנגד הקליפה הדקה המיוחסת במראת יחזקאל אל הנו"גה לו סביב תאכל בפדיון הפרי. והיא קדש הלולים ליי' שאינו רשאי לאכלו חוץ לחומת י"רושלם כי בחו"מה היא יושבת והבן. וכבר ידעת כי כשם שיש ערלה באילן כן יש ערלה באדם וכמ"ש ז"ל נאמר ערלה באילן שנאמר וערלתם ערלתו את פריו ונאמר ערלה באדם שנאמר וביום השמיני ימול בשר ערלתו מה ערלה הנאמר באילן מקום שעושה פירות אף ערלה הנאמר באדם מקום שעושה פירות והוא בשר הברית ודע כי יש בו שלש עורות השנים נקראים ערלה והאחד נקרא פריעה כנגד שלש שני ערלה. ובהיות כי הרכבת נפש האדם בחומר הוא יותר מעולה מהרכב' נפש האילן באילן כי האילן אין בו נפש שכלית רק נפש הצומחת לכן אין כח נפשו מזדקקת ליתן פריו זך מעביות הלחות והמותרות עד עבור שלש שנים כן נפש האדם לא תתישב בו עד עבור ל"ג יום וכמ"ש בפ' תזריע ומן יומא דאתת נפשא עד דאתישבא בגופא וכמה הוא ל"ג יומין היינו דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה עיין שם ויתברר לך כי לא תתישב נפש האדם ולא תתחזק בו עד עבור ל' יום ובכן הוא מוכן אל הפדיון כי הוא גבול הזכוך והתישבות נפשו בו ולפי' יחול זמן פדיונו מבן חדש ומעלה להיותו קדש הלולים ליי' ופדיונו ה' סלעים בסוד הה"א הנרמזת בשנה החמישית לפי שכבר יצא מתחת סבלות הערלה השמאלית שהוא המות ומתקרב אל הימין שהוא מקום החיים וזהו סוד שני הממונים שאמר חד דחיים וחד דמותא דקיימין עליה דבר נש וכד יפרוק בר נש לבריה מידא דההוא מותא פריק ליה שכבר קדם והחזיק בו ובפדיון ה' סלעים פודה אותו מידו ולא יכיל לשלטאה עלוי. ואמר כי המצוה הזאת נרמזת בפ' וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד ורצה לבאר כי לא יהרהר שום אדם לומר ומה תועלת הגיע לאדם בהיותו נברא ביצר טוב ויצר הרע לשיוצרך לבחור בטוב ואולי יבחר ברע והוא הקרוב שיתחתה אליו ונמצא קרוב להפסד ורחוק לשכר ומה ראה על ככה לזה אמר וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד כלומר כבר ראה אלהים מקודם שברא את העולם כי נאות היה לברוא העולם בסוד ע"ץ הדעת טוב ורע את כל אשר עשה בכלל כלומר שיהיה מטוב ורע ודרשו טוב זה מלאך חיים מאוד זה מלאך המות וקראו מאד כי טובתו ואם הוא רע יותר מטובתו של מלאך החיים וזה לפי שמפחד יראת עונשו יברח מהרע ויבחר בטוב והוא סבה לזה והרע מבחין את הטוב כמו שביארנו כי אין טובת הטוב טובה כי אם מפני ידיעת ההפך. וע"ד בפורקנא ההיא אתקיים דא דחיים ואתחלש ההוא דמות אחר שהורכב האדם מחבור שניהם צריך להגביר הטוב ולהחליש הרע בתת פדיונו ליי' והיה הוא ותמורתו קדש ליי' והוא על דרך ונתנו איש כפר נפשו ליי' אלא שזה בבכור כי הוא ראשית אונו של אדם וכח הקליפה חזקה בו כדמיון פירות האילן בשלש שני הערלה כי הבנים הבאים אחריו אינם כל כך קליפיים שכבר נחלש כח הקליפה בבן הבכור והוא סוד אמרם כל בכור שוטה:

פקודא ארביסר לנטרא יומא דשבתא דאיהו יומא דנייחא וכו' אמר כי המצוה הי"ד הוא לשמור את יום השבת ולקדשו והם שתי מצות האחת השמירה מלעשו' בו מלאכה והשנית לקדשו ושתיהם באו בפי' בעשרת הדברים שמור את יום השבת לקדשו שמורה וקדושה אמנם בפ' בראשית לא בא רק הרמז לבד בויכלו וכו' כי בו שבת מכל מלאכתו. וקדושה שלא הספיק לברוא גופות לשדים עד שקדש היום מע"ש שאלמלא לא קדש היום מבעוד יום הששי יתגלמו השדים בגופות בעולם ולא היה העולם יכול לעמוד מפניהם והקדים הקב"ה מבעוד יום הששי מלעשות מלאכה והקדישו כדי שלא לתת מקום לרוחות השדים להתגלם והדיוק הזה נשמע מן הכתוב הקודם ויכלו השמים שאמר ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ולא אמר בשאר הימים ויהי ערב ויהי בקר יום האחד יום השני יום השלישי בה"א הידיעה כמ"ש ביום הששי בה"א הידיעה שמשמע שביום הששי עצמו קודם שיעריב השמש נשתכללו שמים וארץ ויהיה שיעור הכתוב ויהי ערב ויהי בקר יום הששי ויכלו כי ביום הששי עצמו נשתכללו קודם שיעריב השמש וקדש מקצת היום הששי הוא הנקרא ערב שבת ערבו של שבת כי נקדש מקצתו שלא לתת מקום לרוחו' השדים להתגלם ובא הרמז באמרו אשר ברא אלהים לעשות והנך רואה כי מלת לעשות הוא לעתיד ואם אמר כבר אשר ברא שמורה על עבר שכבר נברא הכל מהו אשר ברא לעשות אם ברא כבר נעשה אמנם רמז בזה שברא דבר לעשות כלומר לגמור ולא נגמר והם גופות השדים והסוד בזה ידוע לרגיל בחכמה כי בשנגנז האור בראשונה הר"ע שהוא החשך היה מתפשט ומתמתח והולך לאין קץ וגבול והטו"ב והשלו"ם היה נחבא אל הכלים פנימה והחשך מתרבה ולא היה קיום לעולם ברע לבדו כי אם בהופיע הטוב שנית לקיומו כי לא יתקיים כי אם בטוב ורע כי כן גזרה חכמתו יתברך והנה הוא יתברך קצר מצע הרע מהשתרע ולקח מגבולו ונתן אל הטוב ובזה הגביר הטוב על הרע ונתקיים העולם וכבר ידעת כי השבת הנרמז ביסוד נקרא טוב עולם שכלו טוב ואין בו רע כלל אמנם ע"ש הנרמז בעטרת יש כי טו"ב ור"ע טוב מצד היסוד ורע ברגליה היורדו' מות ואלמלא הטו"ב לא היה קיום לעולם כי הוא הגומל חסד לחייבים והבן זה מאד ודוק ותשכח בלשון המאמר באמרו אבל אסוותא אקדים קב"ה דדליג קמיה קדושה דיומא ואתקיים עלמא ומה דחשיב סטרא אחרא לאתבני בעלמא ולאתתקפא אתבני בהאי ליליא סטרא דטוב כלומר מבעוד יום אלא שאמר בהאי לילה בבחינת הזיווג הנעשה בליל שבת להמשיך נשמות טהורות אל הגופים כי כבר קדש היום מבעוד יום לקצר גבול הרע כמו שביארנו ועכ"א ובג"כ עונתן של ת"ח דידעי דא משבת לשבת. ואמר כי אחר שהוסרה הסטרא אחרא מן בירה בליל שבת ומנעוה מלפרות ומלרבות כמו שחשבה היא הולכת וסיעתה עמה ומשוטטת לראות אותם שמשמשים מטותיהם בליל שבת לאור הנר בגלוי גופם ולפי שנמצאת שם גורמים להיות בניהם נכפים כי שם שורות הרוחו' הרעות ואותה הם מבקשים להיות להם חלק בזיווג ההוא אחר שנמנעו הם מלפרות ולרבות. האמנה כי יראה מלשון המאמר כי יוכל האדם לשמש מטתו תחת השמלה בכסוי ראש וגויה ובצנעא וגם וילון אשר לפני המטה פרוס אעפ"י שהנר דלוק חוץ למטה אם יצרו תקפו וטוב שיתגבר על יצרו וכן הדין שלא לשמש אפילו על ידי אפילת הטלית וימתין עד חצות לילה שהוא זמן הזיווג העליון ושעת שעשוע הב"ה עם הצדיקי"ם צדי"ק וצד"ק בג"ע. ואמר כי בליל שבת מתמעט כח צד הטומאה וכל סיעותיה ונחבאים ואינם משוטטים בעולם זולת זו הכת שנקראת אסי"מון וכבר ידעת כי אסי"מון הוא חתיכה בלא צורה והבן שהוא הוא ההולך בסיעתו לשוטט ולראות אותם שממשמשים מטותיהם לאור הנר כמו שאמר ואח"כ הולכים ונחבאים בנוקבא דתהומא רבה כי שם ביתם עד מוצאי שבת שניתן להם רשות לצאת ולשוט בארץ ולהתהלך בה ואמר כי על זה נתקן שיר של פגעים לאמרו במוצאי שבת כדי שלא ישלטו על ישראל ביוצאם לשוטט בעולם. לחן אזלי ומשטטי במוצאי שבת שניתן רשות לשוט בעולם ויוצאים דחופים ממאסרם חושבים לשלוט בעולם וכל מגמתם להרע לישראל שהם שונאים אותם לפי שהם חלק הקדושה וכל דבר שונא להפכו וכשרואים את ישראל שהם מתפללים במוצאי שבת ומבדילים על הכו"ס שהם מבדילים בין קדש לחול בכו"ס של ברכ"ה אינם רשאים להרע להם לפי שהם חסים בצל כנפי הכו"ס הידוע כ"ו ה"ס וזר לא יקרב אליהם ובורחים ושמים אל המדבר פניהם ואל החרבות כי שם ביתם. ואגב ארחיה הביא זה הענין כי שלש הנה הגורמים רעה לעצמם לפי שאחת מהן היא מן הנדון והם אלה האחד מי שמקלל את עצמו כי המקלל את עצמו כבר מסר נפשו אל השטן והרשהו עליו ומשפטו הוא חרץ. שני הזורק פירורי הפת שיש בהם כזית לפי ששרו של עניות מזומן שם והוא גורם רעה לעצמו כי בזורקו שיעור זי"ת מן הפ"ת לחם יי' מקדשי הקדשים נותן חלק לנכרי בשיעור הזי"ת רענן יפה פרי תואר שהיא העטרת שאליה מתיחסין כל השיעורין שיעור בי"צה ושיעור זי"ת אשר נמצא מחלוקת בין רז"ל בענין השיעור הזה אם כביצה אם כזית וכלם דברי אלהים חיים ולמקום זה מתכוונים. והשלישי המדליק נר בביתו קודם שיאמרו ישראל קדושה דסדרא במוצאי שבת וזכר הסבה ואמר דגרים לנורא דגהינם לאדלקא כי בהדליק הנר הוא מעורר לאשה של גהינם אשר נחו ממנה הרשעים בשבת ואינם שבים לשם עד מוצאי שבת כשמבערים ישראל אש במושבותם וזה שקדם להדליק את הנר גורם להשיבם אל האש מיד קודם זמנם שהוא אחר סדרא דקדושה ובפרט לאותם הרשעים שהיו מחללים את השבת בחייהם ומבערים את האש כי יש להם מקום מיוחד בגהינ' והנה בהדליק זה הנר מזכיר עונם שהיו מחללין את השבת ומקדימין אותם לאשא דגהינם וכשמשיבים אותם אל האש הם מקללין אותו בקללה זו הנה יי' מטלטלו טלטלה גבר ביען היה סבה לטלטלם ממנוחתם קודם זמנם צנוף יצנפהו צנפה בדור אל ארץ רחבת ידים כשם שהוא צנפם אל הגהינ' שהוא רחב ידים כמ"ש ז"ל ואף הסיתך מפי צר רחב לא מוצק תחתיה זה גהינם שפיה צר והיא רחבה. ואמר שאינם שבים לגהינם עד שמבדילין ישראל בין קדש לחול לפי שאז שבים הממונים על ימי החול לממשלתם וא"כ טוב הוא לאחר תפלת ערבית שלמוצאי שבת שלא למהר לומר סדרא דקדושה כדי שירויחו הרשעים מעט מהעונש וכן אנחנו נוהגים להרבות במזמורים קודם תפלת ערבית כדי לאחר סידרא דקדושה והדלקת הנר כי בזה תלוי החזרתם לגהינם. ואמר כי ממוני ימי החול נקראים מאורי האש לפי שיש כת אחרת למעלה מהם נקראים מאורי אור כי הם נאצלים מעצם האור והרחמים אמנם אלה נקראים מאורי הא"ש לפי שהם נאצלים מנהר דינור די נגיד ונפיק ואלה מיוחסים ליום שכן תקנו אנשי כנסת הגדולה בתפלת שחרית על מאורי או"ר אשר ינרת וחותמין ביוצר המאורות ואלה מיוחסים ללילה שכן אנו אומרים גולל אור מפני חשך וכבר ידעת כי החשך הוא האש כמו שקדם וזהו אמרו וכלהון אקרון מאורי האש כלומר כל הממונים בחול כי ההבדל שיש בין שבת לחול הוא ההבדל שיש בין יום ללילה בגין דמרזא דנורא דנגדא ומיסודא דנורא הוא הוא נהר דינור כמו שאמרתי לפי שיש למעלה בעולם האצילות נהר דנגיד ונפיק של מים ורחמים להשקות את הגן וכנגדו למטה נהר דינור נגיד ונפיק מהא"ש החזקה ואלה הממוני נאצלים משם ע"כ ימי החול ימי מלאכה ויום השבת יום מנוחה. ואמר כי כל המאחר מלהדליק הנר במוצאי שבת עד שישלימו ישראל לומר סדרא דקדושה הנה הרשעים מברכים אותו ומחלים פני יוצרם שיתקיימו בו כל הברכות שאומרים הצבור אחר ההבדלה ויתן לך האלהים ברוך אתה בעיר וכו':