כתם פז על ספר הזהר ל

והמשכילים יזהירו בזהר הרקיע כגוונא דתנועי דמנגני יבנגונא דילהון אזלין אבתרייהו אתוון ונקודי ומתנענען אבתרייהו כחיילין בתר מלכיהון וכו' הנה הוכרח בעל המאמר לבאר תחלה מלת זוהר הרקיע להיות הזוהר ההוא תחלת האצילות אשר שם מצוייר כל הנאצל ממנו ונמשך הענין לבאר כי האותיות הן הם המיוחסים אל הזרע הנזרע בבטן המלאה הבאים מכח הטפה שהיא הנקודה ושם יגדלו ויראו חוצה והם הששה והבת אשר ילדה לא"ה ואחר זה שב לבאר כי האותיות ההם אין להם כח להתנועע מעצמם לולי הנקודות המניעים אותם וזה משל נמרץ להודיע כי אין כח בנאצל נפרד מעצמו אם לא שנשאר בו ונדבק כח המאציל שהיא הנקודה כמו שביארנו ונתן דמיון נאה לענין זה לאחר שנשא משלו גופני לרמוז על הרוחני והוא כי ידוע הוא כי חומר כלי יקר לא יתנועע מעצמו כי אם בהמצא בו כח חיוני יניעהו וזולתו הוא חומר מת והנה גם כי ימצא בחומר ההוא כח חיוני עדין הוא חסר בחירת התנועה לאיזה צד יתנועע אם למזרח ולמערב או לזולתם מהפאות והכח ההוא הבחיריי הוא הנותן השכלה לכח החיוני ההוא לאיזה צד יתנועע החומר וכן בדוגמא הזאת הם האותיות אשר הם ההויות אשר היו במעי הבינה ראשונה צריכות אל כח הנקודה הנזכרת לקנות התנועה לצאת משם ואחרי צאתם צריכות אל המקור שהוא הכתר הנותן בהם השכלה לאיזה מקום יפנו אם לימין אם לשמאל אם לדין אם לרחמים כי אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו לא יסבו ממאמרן בלכתם כי כלן מסכימות אל דבר א' הדין אל הרחמים או הרחמים אל הדין באופן שנעשו כלי ניגון א' אעפ"י שהקולות נבדלים בהתחברם יחד נעשו קול אחד ויהי סוד ניגונא דעלמא כי בהסכים הדברים אל כוונה אחת שבו כלם דבר אחד ואם הם נבדלים זה מזה מצד פעולתיהם והבן. ולזה אמר והמשכילים שהם הבנים הנזכרים יזהירו בהשכלתם אל הסבה שנאצלו ממנה הם מאירים ומזהירים כזוהר הרקיע ההוא ויחס האותיית אל הגופים והנקודות אל התנועה והטעמים אל ההשכלה כי הטעם הוא המורה דרך אל התנועה אם למעלה אם למטה אם לפנים אם לאחור כדמיון התלשא והזרקא למעלה וזולתם מהמורות למעלה וטעמים אחרות המורות למטה כאתנח וזולתו ואחרות המורות אל הצדדין כמאריך טרחא וזולתו:

הנה גלה כי מה שנשא משלו בענין ההזרעה וההריון ולידת הבנים אינו כי אם על צד היחס להמשיל הדברים בדרך גלוי כי הוא המכוון אצלינו ונעתק מהמשל ההוא אל דמיון האותיות שהם רוח פיו של הב"ה והוא המוליד אותם והמוציאם מן הכח אשר היו אל הפועל והן הם הספירות והם המשכילים בזוהר ההוא שנאצלו ממנו בסוד כי רוח החיה באופנים. וביאר כי הרקיע הוא דמיון ההסכמה הנמצאת בהם כשם שהרקיע הוא התפשטות ולוח אשר בו יצויירו האותיות כלן כמו שהכוכבים מצויירות בהתפשטות א' ברקיע השמים הללו אשר למעלה מראשנו כי הוא מורה על הסכמה אחת בלכתם ובשובם. בניגון א' ע"ד מ"ש ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהים שעולה קלוסו של הב"ה בהתחברות כלם אל קול א' ואל הסכמה אחת:

והשלים לבאר מהו ומצדיקי הרבים ככוכבים וכו' לפי המונח ואמר אינון פסוקי דטעמי דפסקי במטלניהון ובגין כך אשתמע מלה דימה הפסק התיבות זו מזו אל הפסק התנועות וקראם מצדיקי הרבים שאלמלא הפסק התיבות היתה נקראת כל הפרשה כלה מלה אחת והנה ההפסק שבין אותיות לאותיות הוא המתקן המלות ומבדיל בין דיבור לדיבור הם הם ההפסקות מצדיקי הרבים כלומר רבוי התיבות.

וזהו פסוקי דטעמי דפסקי במטלניהון ובגין כך אשתמע מלה יזהירו אתוון נקודי ונהרין כחדא שאלמלא הטעמים לא יזהירו האותיות והנקודות והכל מסוד הנתיבות המתפשטות מהחכמה אל הבינה כי משם נאצל הכל וז"א דסתימן דמטלנותא באינון שבילין סתימין מהאי אתפשט כלא:

ואחר שביאר הכתוב בעולם הספירות ביאר הענין עצמו בעטר"ה ואמר כי הכוונה באצילותם הוא להשפיע בה וקרא אל הספירות עמודים שלה וזה שכבר ידעת כי בעולם האצילות העליון נושא אל התחתון כי כל עולם יסודו כמוהו עולם האצילות יסודו הוא שורשו למעלה ועולם האמצעי יסודו באמצעיתו ועולם השפל יסודו בתחתיתו הנה כי עולם העליון יסודו נושא את שלמטה ממנו בסוד הארון נושא את נושאיו וע"כ קרא לספירות הבנין עמודיה של עטרה כי הם המעמידים אותה והם המשכילים למעלה אל מדת הבינה להכין אותה ולסעדה שמזולת ההשכלה הזאת שהם משכילים לעילתם אין כח בידם להשפיע בה וז"א המשכילים אינון קיימין וסמכין עילאין דאינון מסתכלי בסכל"תנו היא מדת הבי"נה בכל מה דאצטריך ההוא אפריון של שלמה שעשתה לו אמ"ו כי משם ממשיכים להשפיע בה בסוד אשרי משכיל אל דל כי היא דלה מעצמה ולית לה מגרמא כלום.

יזהירו דאי לא יזהירו וכו' לא יכלין לעיינא וכו' כי ממה שמקבלין נותנין ומשפיעין בה.

כזוהר הרקיע ההוא דקיימא ע"ג אינון משכילים כבר ידעת כי יש רקיע למעלה מרקיע ויש חיה למעלה מחיה כאשר יבוא בפ' ויאסור יוסף מרכבתו עיין שם והרקיע הנזכר בכאן הוא העליון אשר על החיות העליונות שהם המשכילים הנזכרים והיא מדת הבי"נה והרקיע אשר למטה היא מדת היסוד והעטרה על החיות שלמטה והסימן בזה מקצה השמים ועד קצה השמים כי שני מרכבות הם המרכבה הראשונה מרכבת המשנה וסוד שניהם יאהדונהי ודמה הרקיע הזה לקרח הנורא וכבר ידעת כי מדת המלכות נקראת קרח לפי שבה נקפאים המים היורדים אליה שהם ההשפעות לסבת רוח צפו"ן שהיא מדת הגבורה הנושב בה תחלה ומקפיאם שלא ירדו למטה כי מדת הדין מעכבת הטוב עד שיפוח היום היא בקרו של אברהם שהיא מדת החס"ד ומכה במים הקפואים ההמה ומתיך אותם והם יורדין כי אין העולם מתקיים רק במדת החסד בסוד אמרתי עולם חסד יבנה ולפי שהרקיע הזה נעלם מאוד מצד עצמו דמהו אל הרקיע אשר על מרכבת המשנה המתיחס אל הקרח ולכן כתיב ודמות על ראשי החיה ההיא העליונה הפנימית רקיע כעין הקרח הנורא כעין ולא ממש רק לדמותה אליה ודמה הנסתר בנגלה וזהו והמשכילים שהם ההויות העליונות של הבנין יזהירו שמקבלות ומזהירות כזוהר אותו הרקיע העליון אשר עליהם שהזוהר שברקיע ההוא הוא הכת"ר המאיר אל התורה קדומה שהיא החכמ"ה וז"א זוהר דהוא זהיר לאורייתא זוהר הזהיר לאינון ראשי החיה. וביאר שראשי החיה הם הם המשכילים אשר זכר שהם מזהירים ומאירים תמיד בהשפעתם לרקיע ההוא שמשם מקבלים הזהר הנזכר וז"א ואינון ראשי החיה אינון משכילים דזהרין ונהרין תדיר ומסתכלין לההוא רקיע לההוא נהירו דנפיק מתמן.

ודא איהו נהירו דאוריתא דנהיר תדיר ולא פסיק כלומר הנמשך מהחכמה אל הבינה כי החבור הזה תמידי לא יפסק לעולם ביחוד א' סוד אחותי רעיתי מלשון רצון אמנם חבור החת"ן עם הכלה לפעמים כפי מעשה התחתונים כי הם סיבה להפריד אלוף שלא ישפיע בה ולעולם כשתמצא בדבריהם נהר שאינו פוסק מימוי הוא ראש הנהר הנמשך מחכמה שהוא העדן בסוד ונהר יוצא מעדן וכו' כי סוף הנהר לפעמים פוסק ולפעמים משקה את הגן: