כתם פז על ספר הזהר רפב

ת"ח בירא דמיין נבעין האי איהו רזא עילאה בגו רזא דמהימנותא שתי המדות בינ"ה ומלכו"ת נקראות באר מים חיים והם באר בתוך באר והבאר העליון הוא הנקרא מוצא מים שממנו מתמלא הבאר התחתון זה נובע וזה מתמלא זה זכר ומשפיע וזאת נקבה ומקבלת ועל היחס הזה הוא כל זכר ונקבה הנזכר בלשונם ע"ה. ומאן דאסתכל בבירא וכו' פי' הענינים התחתונים דוגמא לעליונים כי המסתכל בבאר המים למטה יבא להתבונן ממנו היאך נמשכים ההשפעות העליונות ממקום האין כמשך האור מן העין כשם שהמים באים אל הבאר בדרך נסתר כי לא ידע האדם מוצאם ובזה יתעורר אל לבו אל הסודות העליונים ויבוא להתבונן בבאר העליון. ויאמר כי על הכוונה הזאת היו האבות חופרים בארות המים להתעורר מתוכם אל הבארות העליונות שלא להפרידם בין המקור והבאר.

ויקרא שמה רחובות רמיז דזמינין בנוי וכו' אמר כי על כן קרא לבאר הזה הרמוז לעטרת רחובות אעפ"י שהיא בין המצרים על העתיד שראה יצחק כי בניו עתידים להרחיב המדה הזאת בסוד הקרבנות והעולות ולבסם אותה כמו שיתבאר בסוד הקרבנות ב"ה וכמו שדרז"ל בויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה זו עבודת הקרבנות שסודם לקרב הכחות אחת אל אחת ולקשר העולמות ובכן זה הבאר יפוצו מעינותיו חוצה ברחובת פלגי מים ולכן קראה רחובות וזהו דעת רבי חייא כי גם העטרת בהתמלאה ברחובות הנה"ר תקרא רחובות ועל זה פתח ר"ש להביא סיוע לדבריו לא לחלוק עליו ואמר חכמות בחוץ תרונה ברחובות תתן קולה.

האי קרא איהו רזא עילאה וכו' כי הכתוב אינו מדבר בחכמות החיצוניות שאלו מדבר בחכמות החיצוניו' היל"ל ברחובות יתנו קולם ועתה שכתב קולה בלשון יחיד הנה הכתוב מדבר בעולם האחדות כי הרבוי הנז' שם הכל ענין א' וקול א'. וביאר הענין מעיקרו ומשורשו. ואמר חכמות אלין חכמה עילאה וחכמה זעירא הם הם חכמ"ת אלהים וחכמת שלמ"ה שהיא נכללת בחכמת אלהים ושריא בה כלומר העליונה שוכנת וחונה בתחתונה ומהתחתונה תודע התיכונה שהיא בית שער אליה. והקדים סוד האצילו' ע"ד היחוד לבוא ממנו אל ביאור ברחובו' תתן קולה כי הכתוב קשה להולמו כי הדבר הנסתר לא יוחס אליו רנה והשמעת קול.

ואמר בחוץ תרונה ת"ח חכמה עילאה איהי סתימה דכל סתימין וא"כ היאך ישמע קולה והכתו' אומ' לא ידע אנוש ערכה וכו' ויבאר כי בהתמשך הקול הענין נמשך מלו ללו עד שיצא לחוץ כדמיון קול השופר כי בהיות הרוח במקום הצר לא ישמע קולו עד צאתו לחוץ כן החכמה העליונה לא נשמע קולה עד התמשכה אל הבינ"ה ועוד לא ישמע קולה עד התמשכה משם בכח המי"ם והא"ש והרוח שהם סבת הקול כי אין קול נמצא זולת שלשתם כאשר נודע ונתבאר ענינם הקו"ל קולו של יעקב הוא הוא הבא בחשאי אל חכמ"ת שלמה ויוצא אל ההיכלות אשר למטה הנקראים חוץ ושם ישמע קולו אל הנביאים וז"א ואתעביד חד קלא דנפקא לכר ואשתמע ולא תשמע זולת זה בענין המאמר כי זהו האמת והמקובל כי החשאי הנרמז להם הוא סוד הזיווג ושם אין אומר ואין דברים וזהו השתא דאשתמע רזא אקרי חוץ כלומר למטה בהיכלות.

מכאן בעי בר נש לאתתקנא כלומר כי כל מבקש ה' יכין עצמו בפרוזדור ומשם יכנס אל הטרקלין כי השאלה לדעת מקצה השמים ועד קצה השמים משם היא ולא למעלה ולפי שקשה לפרש הכתוב ברחובות תתן קולה ולפי המונח רחובות הוא הנהר או קצהו כשהוא מתמלא בסוד הבאר כמוזכר לזה אמר ברחובות.

מאן רחובות דא רקיעא דביה כל כוכביא והרמז על הבינה שהיא מתיחסת בגלגלי' אל הגלגל השמיני שבו קבועים כל הכוכבים זולת הכוכבים שצ"ם חנכ"ל ואיהו מבועא דמימוי לא פסקין הוא הנובע בסוד ונהר יוצא מעדן וכו'.

ותמן תתן קולה עילאה ותתאה כלומר שם במקום הנקרא חוץ יתיחדו הקולות עם רחובו"ת הנהר הנמשך מחכמ"ה עילאה לחכמה תתאה וכלא חד כלומר והיו לאחדי' על ידי הרחובות כי הנהר הוא הממשיך הקול מחכמת אלהים אל חכמת שלמה כדמיון קול השופר כמו שביארנו להשמע לחוץ.

ובג"ד אמר שלמה הכן בחוץ מלאכתך כי קודם הכנסו לפרדס צריך אל ידיעת סוד ההיכלות כי שם תרננה החכמות וישמע הקול למבקש ה'.

ואח"כ ועתדה בשדה לך זהו שד"ה של תפוחי זה"ב במשכיות כס"ף שדה אשר ברכו ה'.

ובתר דידע בר נש רזא דחכמתא דמהימנותא שהיא חכמת שלמה כי עד שם יגיע ההשגה והידיעה ולא יותר אזי ובנית ביתך דא נשמתא דבר נש בגופיה וכו'. כלומר כי שלימות נשמתו של אדם תלוי בגופו שאם יתקן גופו בידיעות הנשמה שהשיגה בעודו בחיים חייתו בזה יתעביד גברא שלים כי לכך נוצר ונזרקה נשמה באפו לעלו' נפשו למעלה רמה יותר ממה שהיתה קודם שנתלבשה בגוף וז"א דא נשמתא דבר נש בגופיה דיתתקן ויתעביד גבר שלים כי זה כל האדם וע"ד כד חפר יצחק ועבד בירא בשלם כלומר שלא רבו עליה ונסתלקו המקטרגים ובעלי הדין ממנה לההוא שלו"ם שהוא סוף הנהר קרי ליה רחובות כי הוא נמשך מרחובות הנהר ובבואו אל הבאר היא גם היא תקרא רחובות כדעת רבי אבא אלא שהוסיף ביאור רשב"י ע"ה וביאר הכתוב ע"ד הסוד ויהיה ביאור הכתוב ברחובות על ידי רחובות תתן קולה החכמה העליונה בתחתונה זכאין אינון צדיקייא דעובדיהון לגבי קב"ה כי כל מגמת מעשיהם הגשמיים אל כוונה עליונה לא אל כוונה גשמית כענין חפירת הבארות באבות כי יכולים היו להסתפק מהמים אשר יסתפקו ממנו אנשי המקום אמנם הכוונה להם להתעורר אל מוצא המים העליונים להמשיך שפע וברכה לעולם וז"א דעובדיהון לגבי קב"ה ולקיימא עלמא:

ויהי כי זקן יצחק אר"ש כתיב ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה. האי קרא אוקמוה במדרש רבה משל למלך שהיו לו ב' צטרטיגין א' שליט ביום וא' שליט בלילה והיו שניהם מדיינין זה עם זה זה אומר ביום אני שולט וזה אומר ביום אני שולט קרא המלך לראשון ואמר לו פלוני יום יהא תחומך וקרא לשני ואמר ליה פלוני לילה תהא תחומך.

אבל ת"ח כל עובדוי דקב"ה יבאר כי אין נעשה פתגם בארץ ובפרט הצדיקים שאין יסודו ושורשו למעלה ובהיות האמת שהאבות הם הם סוד המרכבה הנה יחוייב כפי מדותיהם אשר הם נאחזים בהם להיות נפעלים מהם ולהיות הראשון כערך העלה והשני כערך העלול ובהיות האמת כי בראשית בריאת האור וגלויו יצא בכל כחו שזהו סוד ויאמר אלהים יהי אור וזו היא מדתו של אברהם בסוד מי העיר ממזרח. ואח"כ ראה הקב"ה שאין העולם ראוי להשתמש בו כמו שנתבאר הסוד במקומו יחוייב שימצא אור עלול מן הראשון יתיחס אל החשך בערך הראשון והוא הנרמז בכתוב באמרו ויהי אור והוא הנרמז במדתו של יצחק המתיחס אל החשך כמוזכר ולסבה זו אברהם לא כהו עיניו כי הוא שואף זורח הוא שם כמדתו ויצחק ע"ה כהו עיניו כי דיו לעבד להיות כרבו וא"ת הנה הכתוב כנה החשך בשם לילה והעטרת נתיחסה אל הלילה ואיך יקרא החשך לילה בסוד המדות לזה אמר דאיהו חשך וכו' לקבלא ליליא בגויה בסוד שמאלו תחת לראשי ועל כן כהו עיניו של יצחק ולא של אברהם. אתא רבי אלעזר בריה ונשק ידוי כי טעם צוף דבש אמרי נועם בדבריו אלא שיצא לו מכלל דבריו שאלה והוא כי בשלמא ביצחק חוייב להעדר אור עיניו ומה תאמר ביעקב שנאמר ועיני ישראל כבדו מזוקן שהרי העיד הכתוב על העדר אור עיניו אלא הכי הוא ודאי כבדו כתיב ולא כהו מזוקן כתיב ולא מזקנתו הודיע ההבדל שיש ביניהם כי הכהוי הוא העדר האור לגמרי אמנם הכובד הוא לאות הראיה ועדיין הוא רואה וכי גלה הכתוב מהיכן ירש יעקב הכובד ההוא מזקן מאותו הזקן אביו מזקן כתיב חסר. לא יוכל לראות לאסתכלא כדקא חזי שהרי כתיב וירא ישראל את בני יוסף ויאמר מי אלה אמנם יצחק כהו עיניו מכל וכל שהרי נסתפק בין יעקב לעשו ואמר הקול קול יעקב והידים ידי עשו מכלל שכהו מכל וכל נמצא יעקב רואה מצד אברהם וכבד מפאת יצחק: