כתם פז על ספר הזהר כא

פתח ר"ש ואמר מאי דכתיב ויסב חזקיהו פניו אל הקיר יגיד כח העסק בתורה שכל העוסק בתורה אין שום כח עליון ותחתון שולט בו להזיקו וזה לפי שהוא אוחז בעץ החיים שהוא סוד תור"ה שבכת"ב והיא מלמדתו להועיל ומישרתו ונותנת לו עצה להנצל מעונש הדין וזה בתשובתו אשר ישוב מדרכיו כי התשובה קורעת גזר דינו של אדם אע"פ שנגזר באופן שלא יקרע הנה התשובה קורעתו ומבטלתו. ויאמר מה היא העצה היעוצה לאדם כדי שינצל מכל מקרי העולם ואמר כד איהו סליק לערסיה בעי לקבלא וכו' ולאקדמא לממסר קמיה פקדונא דנפשיה כי במוסרו נפשו דרך פקדון אין בעל החוב רשאי ליפרע מהפקדון אשר הפקד אתו ואי זו עצה טובה מזאת שאם לא ימסרה בדרך פקדון היה בעל החוב נפרע מחובו ועל כן הוא ניצל מכל מערערין בישין כי יבואו לקטרג על נפשו שלא תשוב אליו עוד לא יועיל קטרוגם כי בפקדון מסרה וחייב הנפק"ד להשיב הפקדון לבעליו ומעולם לא נמצא שמת שום אדם במטתו בלילה מתוך שינה עד שיעור משנתו קודם כי אחר שישיבו לו פקדונו נפרעים ממנו כאשר יתבאר במקומו ב"ה ובצפרא כד קם מערסיה בעי לברכא למאריה כל הברכות אשר נתקנו איש איש מענינו ובשעתו ראשונה המחזיר נשמות לפגרים מתים ואחריה הנותן לשכוי והבאים אחריהם. ולמיעל לביתיה ולמסגר וכו' כי בהשתחואה צריך ליכנס לב"ה וביראה רבה כנכנס לפני המלך ואח"כ יתפלל ומ"ש ויסב עיטא מאינין אבהן הכוונה קודם שיתפלל ימלך באבות העליונים אברה"ם י"צחק וי"עקב כי על סודם תקנו האבות השלש תפלות שחרית ומנחה וערבית וצריך להקדים זכותם ומקום אחזיתם ואמרם שתפלת ערבית רשו"ת יש בו סוד כי לפי שזמן ממשלתה בלילה כי אז מחלקת טרף לביתה ממה שקבלה ביום ואז היא ברשות עצמה ולכן זמנה משעת צאת הכוכבים ולפי שלא יראה שהיא רשות בפני עצמה צריך ליחדה במדת יום כמ"ש ז"ל כל שלא אמר אמת ויציב שחרית ואמ"ת ואמנ"ה ערבית לא יצא ידי חובתו וקבעוה חובה לפי שהיא סוד המטה הנתונה בין צפון לדרום והיא נכללת בין הזרועות בסוד שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני והכל נכלל ברשותה וכן יעקב י"ושב אהלים והוא המתקן לתפל"ת ערבית ועושה אותה רשות אחר וכדי שלא יחשבוה רשות בפני עצמה קבעוה חובה. והוא סוד המחלוקת הנמצא בין ב"ש וב"ה כי ב"ש אומרים בערב כל אדם יטו ויקראו ובבקר יעמדו. וב"ה אומרים כל אדם קורא כדרכו וזה שהם ע"ה רוצים להראות בתנועותיהם בתפלתם רמיזה אל המקום שהם מתכוונים בו ולפי שמדת תפל"ת ערבי"ת נרמזת לתפלה מיושב אמרו ב"ש שצריך להטות לקוראה בהטייה מיושב כי כל התנועות הרומזים אליה צריכים שיהיו מיושב כדוגמת הנקבה אמנם בבקר שהוא עת שולטנות הזכר צריך לעמוד. וב"ה חולקים ואומרים שאם נעשה שום תנועה מיוחדת לכל א' מהנה לבדה היה נראה שהם שתי רשויות וזה כשניחד עמידה לזו וישיבה לזו אבל מאחר שהם יחוד אחד כל אדם קורא כדרכו בין עומד בין יושב ולא ניחד תנועה נבדלת ולא נחלק לזה מזה והלכה כבית הלל. ונשוב לעניננו כי צריך לימלך באבות השנים תחלה והוא סוד לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים אח"כ יתפלל ושיעור שני פתחים הם אברה"ם י"צחק העליונים הנרמזים בפסוק ואני ברוב חסד"ך אבוא ביתיך זה מדתו של אברהם חס"ד לאברהם.

אשתחוה אל היכל קדשך ביראת"ך זו מדתו של יצחק מדת היראה והפח"ד והם שיעור שנ"י פתחי"ם ימי"ן ושמא"ל כי בהם נכלל שחוט המשולש הנרמז באמרו מה טובו אהליך י"עקב משכנותיך ישראל כי שני אהלים הם ושתי משכנות ו"יעקב ו"ישראל כוללים אותם וזהי אמרו ובעי לאכללא לון ברישא ולבתר כן יעול כדין כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. (בנוסחות שלנו היכל קדשך דא יצחק ביראתך דא יעקב והרב לא גריס הכי והדין עמו) וענין הפתיחה הזאת דויסב חזקיהו פניו אל הקיר לא נתבאר במקום הזה והכוונה כי הקי"ר הנז' בכאן רמז לעטרת שנקראת קי"ר בסוד נעשה נא עלית קיר קטנה ובסוד עיר קטנה כי היא קטנה ומחזקת את המרובה וסוד קי"ר עולה במספרו י"ש כי י"ש לה כ"ל וכח מדת י"ש אליה יורד להשקותה. ונקראת קיר לפי שהיא קיר ופרגוד מבדיל בין הכתרים העליונים לתחתונים וע"כ נקראת וי"לון ואז"ל במסכת חגיגה כי וילון הוא הרקיע התחתון מן הרקיעים ואינו משמש כלום והבן כי אין לה אור מעצמה. ואמרו כי וילון זה תמיד נכנס ביום ויוצא בלילה וכבר ידעת כי ממשלתה בלילה ומבואר הוא לרגיל בחכמה:

רבי פנחס הוה שכיח קמיה דר' רחומאי בכיף ימא דגינוסר וכו' הביא זה הענין לפי שאז כשיצא רשב"י מהמערה לסוף י"ג שנה ביאר אלה המצות הרמוזות מפרשת בראשית עד יכלו אמר שר' פנחס הוא ר' פנחס בן יאיר חמיו של רשב"י ע"ה היה עומד לפני ר' רחומאי שהיה אדם גדול וזקן בא בימים על שפת ים גינוסר כי הם ע"ה תמיד היו מתבודדים ויוצאים חוץ למדינה וכבר ידעת שהיא ימה של טבריה והיו שם גנות ופרדסים וקראוה גינוסר שפי' גן שרים אלו המלכים שהיו להם גנות שם וכל השבטים היה להם חלק בה וכמ"ש ר' יהודה בר' סימון בילמדנו בפ' שלח לך אנשים למה נקראת גנוסר לפי שהיה לנפתלי חלק בה שנאמר ומנפתלי שרים אלף והיא ים כנר"ת המוזכר בכתוב כמ"ש בריש גמרא דמגלה כנרת זו גנוסר והיא המיוחסת לעטרת בפרט בסוד ז' ימים שיש בעולם וגם כי העטרת כוללת כלם הנה הפרטית המיוחסת אליה היא י"ם כנר"ת וע"כ נמצאת בארץ ישראל וממיה מתוקים לא כשאר הימים שמימיהם מלוחים וימה של אר"ץ י"שראל ממיה מתוקים כי כן יחייב הענין כשהיא מקבלת מישראל סבא והיא סוד כנור"ו של דוד שהיה תלוי למעלה ממטתו ודאי וכיון שהגיע חצות לילה רוח צפונית מנשבת בו ובאותה שעה בא הב"ה להשתעשע עם הצדיקים בג"ע. ולפי שמדת הי"סוד והעטרת תמיד ביחוד א' נקראת כנרת שנאמר בחלוקת הארץ והערבה עד ים כנרת מזרחה וכנור"ו של דוד מתעורר ברוח צפונית בסוד שמאלו תחת לראשי והבן זה הענין כי התחלת השמחה מהשמאל ורז"ל רמזו זה באמרם במסכת מגילה למה שמה כנרת דמתיקי פירה ככינרא פי' כי קלא דכינרא דמהני למאן דשמע קליה הנה כי הם ע"ה יחסו הכנרת לכנור והכל דבר א' והדברים העליונים נרמזים בתחתונים. ונשוב לעניננו שהיו עומדים בכיף ימא דגינוסר להתבודד שם כי הוא מקום מוכן להתבודדות ואמר ר' רחומאי לר' פנחס ודאי שמענא יוחאי חברנא אית ליה מרגלית אבן טבא ואסתכלית בנהורא דההוא מרגלית וכו' היה מסתכל זה מתוך התבודדותו ודבוק מחשבתו למעלה באור עליון עד שהיה רואה זה בדרך מחזה כאלו רואה מרגלית מאירה כאור השמש בגבורתו המאיר מסוף העולם לסופו. יוציא מביתו של יוחאי אביו של רשב"י ומשל זה לתורתו של רשב"י שעתידה להאיר העולם באחרית הימים עד דיתיב עתיק יומין ויתיב על כרסייא כדקא יאות וכבר יעד זו אליהו ז"ל באמרו לרשב"י ר"ר כמה זכאה אנת דמהאי חבורא דילך יתפרנסון כמה עילאי עד דאתגליא לתתאי בסוף יומיא ובגיניה ושבתם איש אל אחוזתו וכו' וההוא נהורא כליל בביתך כי אשתו של רשב"י ע"ה היא בתו של ר' פנחס בן יאיר והאשה עיקר בענין הבנים להיות הבנים הגונים כי היא כדמיון השדה לזרע הנזרע בו.

ומנהורא דכליל בביתך נפק נהירו דקיק וזעיר וכו' הכוונה על ר' אלעזר בר רשב"י כי גם הוא יגדל ויאיר את העולם בדבריו וכן היה כי ר' אלעזר היה גדול מכל החברים בחכמה לפי שהיה עם אביו במערה ושם היה בא אליהו לדבר עמהם.

פוק ברי פוק זיל אבתריה דההוא מרגלית וכו' ראה מתוך חזיונו שכבר הגיעה השעה שיצא רשב"י מן המערה ולכן אמר לו שילך לו לבקשו ולצאת לקראתו והנה ר' פנחס לא ידע אי זה הדרך ילך וחשב כי מעבר לימה של טבריא ימצאנו ולכן רכב באוניה א' הוא ושני אנשים שהיו עוברים מעבר לעבר.

חמא תרין צפרין דהוו אתיין וטאסין על ימא מלאכים היו ונדמו לו לצפרים.

רמא לון קלא ואמר צפרין צפרין דאתון טאסין על עמא תמיתון דוך דבר יוחא ותמן הבין מתוך פריחתם על הים כי שלוחי ההשגחה היו אולי ראה אותם פורחים סביב הספינה ורצים ושבים כי בתנועת עפיפתם מגידים עתידות ליודעים בחכמת הטייר. אשתהו פורתא הצפורים כששמעו קול ר' פנחס קורא אותם עמדו מעט ולכן חזר ואמר להם צפרין צפרין זילו ואתיבו לי כלומר למה תעמדו בכאן לכו והביאו לי תשובה הנכונה אם אמת היה הדבר שכבר יצא ר"ש ונתגלה. פרחו ואזלו להשיב שולחיהם דבר. עאלו בימא ואזלי ר' פנחס והאנשים אשר אתו. עד דנפק ר' פנחס מן הספינה אל היבשה להמתין הצפורים שיביאו תשובתם כי הרגיש בעפיפתם אולי ראה אותם שפרחו לצד היבשה ולכן בא הוא אל היבשה.

הא אינון צפרין אתיין ובפומא דחדא מניהו פתקא חדא מן השמים כתבו הפתקא ההיא דהא בר יוחאי נפק מן מערתא ור' אלעזר בריה. אזל לגביה אין ספק שמקודם שיצא רשב"י מן המערה לא היו יודעים בו שהיה נחבא שם וגם כי יבואו בני אדם ויכנסו למערה ההיא יעלימם האל שלא יראום ועכשיו שבא כתוב בפתקא שיצא מן המערה בא ר' פנחס אל פי המערה ומצא אותו ואשכח ליה משניא מצער החול שהיה נטמן בחול כל היום וכל הלילה ועוסק בתורה עם בנו ולא היה לובש כסותו רק בשעת תפלה כדי שלא יבלה ומכסה ערותו בחול עד שעלה חלודה על בשרו כמוזכר בשבת בפ' ב' ושם אמרו ר' פנחס בן יאיר חתניה נפק לאפיה ולא זכרו מעשה הצפרים. עייליה לבי באני הכניסו למרחץ להסיר חלודתו מעל בשרו בכה בהדיה ואמר וי דחמיתיך בכך ובתלמוד אמרו דהוה קא אריך לבשריה חזא דהוה פילי בגופיה והוה קא בכי וקא נתרן דמעי עיניה וקא מצערי ליה כלומר שהיה מחליק בידיו על בשרו של ר"ש לפי שהיו בו סדקים מחמת החול והדמעות שהיו יורדין על בשרו היו מכאיבין אותו כי הדמעות מלוחים ואמר לו אוי לי שראיתך בכך והשיבו זכאה חילקי דחמית לי בכך דאלמלא לא חמיתני בכך לא הוינא בכך כי מתוך הצער זכיתי ללמוד חכמה כי לא ילמוד אדם חכמה מתוך תענוג וכך היא דרכה של תורה פת במלח תאכל וכו' ועל הארץ תישן: