כתם פז על ספר הזהר קצז

רבי אבא פתח ואמר מי יעלה בהר יי' וכו'. יבאר סכלות בני האדם בעולם הזה החושבים כי הימים והזמנים עוברים ושאין להם מציאות עומד אבל הם אובדים בעברם כי הם סוברים כי הימים הנקבצים מרגעי הזמן הם מקרה דבק בתנועת הגלגל ובחלוף התנועה והרגע יחלוף מציאותם ולא ישאר שום רושם מהם. וחושבים ג"כ כי בחולפם יחלפו המעשים אשר נעשו בהם אם טוב ואם רע ועל כן אינם מתעסקי' רק במה שיאות להנאת גויתם ואדמתם הכלה והאבד. והוכו בסנוירים כי האמת אינו כן אבל הימים אם הם עוברים ומצדנו הנה הנם קיימים ועומדים לפני מי שאמר והיה העולם כי הוא יתברך אשר יצרם וסדרם יום יום על משמרתו וכמ"ש דוד ע"ה ימים יוצרו ובציור האלהי הם עומדים וקיימים ועל סוד זה נאמר קריבה בימי הצדיקים ויקרבו ימי ישראל ויקרבו ימי דוד ואם היו עוברים ואובדים הי"לל ויעברו ימי פ' ולא יאמר לשון קריבה אלא שהם נחברים ונקרבים זה אל זה מטעם כי המעשים אשר נעשו בהם שהם נתלים בימים ההם הם הם הנותנים בהם קיום ועמידה כדמיון הנשמה המקיימת את הגוף כן המעשים נתפסים ונדבקים בימים ההם ומעמידים אותם עד היותם נצחיים כמו שהימים העליונים הם נצחיים תמידים בלא קץ וקצבה. אמנם ימי הרשעים לא נאמר בהם קריבה לפי שהם כלים ואובדים כי לא זורק בהם נשמה שיקיימם נמצא לפי זה כי הימים שהרשע חי בהם יפלו והימים אשר הצדיק חי בהם הם נצחיים והזמן זמן אחד הוא זמן הרשע וזמן הצדיק אלא שהצדיק מעמיד ומקיים חלקו בו והרשע מכלה ומאבד חלקו בו ודוק ותשכח בלשון המאמר ת"ח אי בר נש אתמשיך בתר קב"ה הכוונה בהקדמה זו להודיע כי בדרך שאדם רוצה להנהיג ולהמשיך עצמו בזה העולם עפ"י דרכו ומחשבתו יקנה מקומו בעה"ב כי המחשבה תופסת ומתעצמת באדם לטוב או להפכו. ויביא ראיה רבי אבא הנז' ממה שקרה לו כי נקרה נקרה במקום א' מאותם המקומות ששוכנים שם בני קדם הם היודעים בחכמת הקליפה ובשמות הטומאה אשר מסר אברהם לבני הפלגשים מתנות וישלחם קדמה אל ארץ קדם ואמר שהקריבו לו ספר א' מאותם הספרים שהיו מתעסקים בהם הראשונים והיה כתוב בו כמה דרעותא דבר נש איכוין ליה בהאי עלמא הכי אמשיך עליה רוחא מלעילא וזה לסבה שאמרנו כי יש למחשבה עשר ידות וסגולה נוראה בהוציא הדבר לפועל וכבר ידעת כי בעלי עין הרע יוכיחו כי מכח מחשבתם יזיקו והוו אמרי דעיקר' דמלתא תליא במילין ובעובדא וברעות' הנה שלשה אלה הדיבור והמעשה והמחשבה הם הם עיקר לכל פעולה להוציאה לפועל ואתה ידעת כי בסוד הקרבנות הם היו עיקר להמשיך הרצון הדיבור בשיר הלוים והמעשה בעבודת הקרבן והמחשבה בכהן וברוך המנחיל תורה לעמו ישראל ומסר להם סוד שלשה אלה לכוין בהם למקום הקדושה והטהרה והבדילם מדיבור ומעשה ומחשבה הפסולים כדי שיהיו דבקים ונגשים בחייהם ובמותם לא יפרדו ממקום הקדושה פנימה ורשעים בחשך ידמו בדיבורם ומעשיהם ומחשבתם קוריהם לא יהיו לבגד ולא יתכסו במעשיהם ועל זה אמר להם בני קריבא דא למלין דאוריתא פי' כי שלש אלה התנאים הם מחוייבים לכל מלאכה ולכל מעשה כי כשם שהם צריכים שעבודת הקדושה כך הם צריכים בעבודה החיצונית אבל צריך ליזהר מהם ולהתרחק מאותם הספרים פן יתפתה לב האדם אחריה' בראותם כי יש בהם ממש בצד מה להתנאו' בהם במחשבי עולם הכלה והנפסד ויסור לבבם מאחרי השם והם הם העבודות זרות אשר הזהירה התורה עליהם כי לא כאלה חלק יעקב כי יוצר הכל הוא ויבאר הכתוב אשר פתח מי יעלה בהר יי' וכו' נקי כפים על המעשה ובר לבב על המחשבה אשר לא נשא לשוא נפשו על הדיבור ויאריך בענין להודיע כי בדכר אשר ידבק האדם בחייו ידבק אחרי מותו אם בצד הטומאה טמא יקרא אחרי מותו ואם בצד הקדושה קדוש יאמר לו וכל הענין ההוא מבואר בעצמו. ת"ח בתר דאתגזר אברהם אל זה היתה כוונת הפתיחה הוה כאיב ושדר ליה קב"ה תלת מלאכים באתגליא מכח דכחותו למעלה ראה אותם במוחש וכי מאן יכיל למחמי מלאכים כי החוש לא יראה אלא הדבר הממשי והמלאכים הם רוחניים בלתי נתפסים רק במחשבה ואיך יראם בחוש העין הבשרי. ויאמר לא תקשי לך דהא אינון ודאי רוחין קדישין וכו' כבר נתבאר הסוד הזה בענין עז"א ועז"אל שנפלו ממקום קדושתם ונקבעו למטה ולא עלו עוד האמנם שאר המלאכים השלוחים אל הנביאי' שנפלו שעה הם מתלבשים באויר העולם בלבוש רוחני גם הנביא יתפשט מכתונת הפסים אשר עליו ויהיו אז שניהם תואמים מלמעלה ועין בעין יחזו איש יחד פני רעהו ובהשלים השליחות איש אל עבר פניו ילכו. אשר לא נשא לשוא נפשו נפשו כתיב נפשי קרי ודורש הוא הקרי והכתיב נפשי דא נפש דדוד סטרא דמהימנותא וקורא דוד על מדת"ו נפשי שהיא נפשו. והכתיב נפשו על כל בר נש כד יפוק מהאי עלמא אם נתעלית נפשו במעשיו אשר עשה להיות זוכה להתהלך בארצות החיים בין אותם המהלכים העומדים הנה על נפשו ג"כ אמר דוד אשר לא נשא לשוא נפשו ועל כן ישא ברכה מאת יי':