כתם פז על ספר הזהר קנו

ר' אלעזר הוה יתיב קמי ר"ש אבוי והוו עמיה וכו' א"ר אלעזר האי דכתיב לך לך. זאת השאלה מיוסדת על מה שאמר למעלה כיון דאתער בר נש אתערותא בקדמיתא בדין אתער אתערותא דלעילא והיא הקדמה מונחת לכל באי עולם וא"כ כיון שיחס הכתוב ההתעוררות לתרח שנאמר ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו ויצאו אתם מאור כשדים ללכת ארצה כנען למה לא חל ההתעוררות מלמעלה לכלם בשוה כי הכל שוים בתשובה כי חפץ יי' בתשובתן של רשעים והיל"ל ויאמר יי' אל אברם ראוי היה כי יתיחד אליו האמירה בלבד כי הוא אשר התעורר ראשון לעבודתו יתברך אמנם צווי ההליכ' תהיה לכלם ויאמר לכו לכם מארצכם וממולדתכם וכו' וכבר מצאנו שיתיחד הדיבור לאחד על הזולת שנאמר וידבר יי' אל משה ואל אהרן לאמר כי תבואו אל ארץ כנען אשר אני נותן לכם לאחוז' והם לא נכנסו וא"ת כי מלת לאמר משמעו לאחרים ג"כ היל"ל ויאמר יי' אל אברם לאמר לכו לכם וכו' א"ל אי תימא דתרח כד נפק וכו' אמר כי השם בוחן לבות וכליות וחריצותו של תרח לא היתה לשם שמים רק להנצל מהקמים עליו על שהיה מסית ומדיח אותם לעבודת הפסלים והראיה על זה שהרי נאמר הכתוב עצמו ויבואו עד חרן וישבו שם ולא יצא עוד משם. ולפי שיקשה לזה שהרי אמר הכתוב ויצאו אתם ללכת ארצה כנען שיראה שהכוונה היתה ללכת ארצה כנען לא בלבד להנצל מהקמים עליו לזה אמר כיון דמטו לחרן לא נפק לבתר דכתיכ וילך אברם כאשר דבר אליו יי' ואלו תרח לא כתיב ביה אלא ויצא פי' כי היציאה הנז' בכתוב ויצאו אתם תתיחס אל תרח מיראתו פן יהרגוהו אמנם ההליכה הנז' שם באמרו ללכת ארצה כנען תתייחס אל אברהם והמעשה יוכיח שנאמר וילך אברם כאשר דבר אליו יי' ובאמרו כאשר דבר אליו יי' ר"ל יחזור לויאמר יי' אל אברם לך לך. וא"ת ואיך ילך תרח ויתיחס אליו ההליכה והנה הוא מת בחרן שנאמר וימת תרח בחרן כבר תירצו זה בב"ר והביאו רש"י ז"ל כשיצא אברם נשארו משנות תרח הרבה ולמה הקדים הכתוב מיתתו של תרח ליציאתו של אברהם שלא יהיה הדבר מפורסם לכל שלא קיים אברהם כבוד אב ואם שהניחו זקן לאביו והלך לו לפיכך קראו מת ועוד שאף בחייהם קרויים מתים ודוק ותשכח כי זהו אשר רמז בכאן רשב"י ע"ה באמרו לא נפק מתמן לבתר שבזה הודיע כי חיה ימים רבים אחר שיצא אברהם ללכת ארצה כנען והוא לא רצה ללכת עמהם כי ישב לו בחרן עד שמת שם ועל כן לא נתיחד ההליכה אלא לאברהם בלבד באמרו לך לך בלשון יחיד ולענין מעלתו ושלימותו של אברהם.

פתח ואמר וימנע מרשעים אורם וזרוע רמה תשבר. האי קרא אוקמוה כבר דרשוהו באור שברא הב"ה ביום ראשון אמרו אור שברא הב"ה היה אדם מביט בו מסוף העולם עד סופו כיון שנסתכל בדור המבול ובדור הפלגה עמד וגנזו מהם שנאמר וימנע מרשעי' אורם.

אבל וימנע מרשעים אורם דא נמרוד ובני דריה שהמרידם בהב"ה דנפק אברהם מביניהו ולא רצו ליהנות מאורו של אברהם וזרוע רמה תשבר דא נמרוד בלשון יחיד.

ר"א וימנע מרשעי' אורם דא תרח ובני ביתיה האור לא כתיב אלא אורם דהוה עמהון דייק מלת אורם שמתוכם יצא האור ההוא ונמנע מהם לרשעתם וזרוע רמה תשבר דא נמרוד שהוא היה סבה למרדם בזרועו ותחבולותיו ובגין כך כתיב לך לך בגין לאנהרא לך ולכל אינון דיפקון מינך מכאן ולהלאה ופי' והכתוב לך לך ותפשט וילך אורך לך ולכל הבאים ממך כי באורך יראו אור. ולפי שיקשה לפי המונח מ"ש רז"ל בכתוב ואתה תבוא אל אבותיך בשלום בשרו שיש לאביו חלק לעה"ב וא"כ איך יקראהו רשע על כן פתח עוד ואמר ועתה לא ראו אור אימתי בשעתא דאמר קב"ה לאברהם לך לך מארצך כי עדיין לא שב תרח ובני ביתו בתשובה ובהיר הוא אברהם בשחקים לבד אמנם אח"כ רוח עברה ותטהרם ששבו בתשובה שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן ומנין שאף תרח עמהם שנאמר לאברהם ואתה תבא אל אבותיך בשלום כמ"ש ז"ל בשרו ששב בתשובה.

וילך אברם כאשר דבר אליו יי' א"ר אלעזר ת"ח דהא לא כתיב ויצא. ביאר ההבדל שיש בין ענין הנז' ביציאה לענין הנז' בהליכה כי לפעמים יצא הארם מביתו ללכת למקום אחר ואח"כ נמלך ומתנחם על יציאתי מביתו אמנם במקום שנז' הליכה יורה על כי גמר אומר ולא שב אחור ממחשבתו הראשונה וע"כ נאמר באברהם וילך אברם כאשר דבר אליו יי' כי בטח בו כשאמר לו לך לך אמנם בתרח ולוט נאמר בתחיל' צאתם ללכת ארצה כנען ויצאו ללכת כי מפני פחדם מאנשי דורם יצאו ללכת ארצה כנען במוזכר לעיל לא לאהבת הארץ וכשבאו לחרן נמלך תרח מהוסיף עוד ללכת ולהרחיק נדוד וע"כ לא נזכר בהם רק ויצאו כי הכוו"נה היציאה בתחלה היתה ללכת ארצה כנען אמנם בשהובטחו מאנשי דורם אמרו מה לנו ולצרת דרכים ולא האמינו בדבר השם האומר לאברהם לך לך ואם תאמר והרי נאמר וילך אתו לוט לזה אמר דאתחבר עמיה למילף מעובדוי לא לאהבת הארץ על הדרך שהיתה בכוונת אברהם להשיג משם מה שלא היה משיג מקודם ועם כל דא לא אוליף כל האי להכנס בסוד עם אברהם רק למד ממנו הכנסת אורחים ומה שידמה לזה מהמדות שהרי מצינו בענין המלאכים כשהלכו להפוך את סדום שנדמו לו על צורת אנשים אמר להם הנה נא אדני סורו נא אל בית עבדכם ולינו ורחצו רגליכם על הדרך עצמו שא"ל אברהם אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבור וכו' יוקח נא מעט מים וכו' ואף גם זאת לא הקפיד לוט שהקדים לינה לרחיצה האמנם כי בהכנסת אורחים למד ממנו. אמנם בהתלמדות דרך הנבואה ומעלותיה לא למד וסוף סוף חזר לסורו הרע כאשר יתבאר ענינו בויסע לוט מקדם מקדמונו של עולם.

א"ר אלעזר זכאין אינון צדיקיא דאולפי אורחוי דקב"ה ידבר בשבח הירא את דבר יי' כי תמיד מגמתו להלוך את חכמים ללמוד דרכי השם לא כן הרשעים שהם בורחים משכורתם ומקשים ערפם עד יום מיתתם ואינם שמים על לב יומא דעתיד בר נש למיהב דינא וחושבנא לקב"ה ויבאר פ' וביד כל אדם יחתום האי קרא אוקמוה ות"ח גרסינן ולא גרסינן אבל כי כל מה שדרשו בפ' הזה. ענין א' הוא אמרו במדרש תנחומא שהראה לו הקב"ה לאדם הראשון כל הדורות וכתבם בספרו של אדם שנאמר זה ספר תולדות אדם ואמר לו ראה שהבאת מיתה לצדיקים כיון ששמע אדם כך התחיל מיצר אמר לפניו רבש"ע רצונך עשית בעולמך מה איכפת לי על הרשעי' אם מתים אלא על הצדיקים שלא יהיו מתרעמים עלי שהבאתי מיתה עליהם בבקשה מלפניך שלא תכתוב עלי שגרמתי מיתה עליהם א"ל הקב"ה כך אני עושה וכן כשבא כל אדם ליפטר מן העולם נגלה עליו הקב"ה ואומר לו כתוב מעשיך ושאתה מת על מעשיך והוא כותב והוא חותם ולעתיד לבא כשיבא הקב"ה ואומר לדון את בריותיו מביא כל הספרים של כל בני אדם ומראה להם מעשיהם שנאמר וביד כל אדם יחתום וכו' וכן אמרו בפ' א' מתעניות על פ' אל אמונה ואין עול וכו' צדיק וישר הוא בשעת פטירתו של אדם כל מעשיו נפרטין לפניו ואומרים לו כך וכך עשית במקום פ' והוא אומר הן ואומרים לו חתום וחותם שנאמר וביד כל אדם יחתום ופי' רש"י ז"ל כותב מעשה כל אדם ומחתי' יד על כל מעשיו. ולא עוד אלא שמצדיק עליו את הדין ואומר להם יפה דנתוני לקיים מ"ש למען תצדק בדברי' והוא עצמו מ"ש בכאן רבי אלעזר בההו' יומא דשלימו יומוי דב"נ לאפקא מעלמא ההוא גופא אתבר כדין אתיהיב רשו לבר נש למחמי מה דלא הוה ליה רשו בזמנא דגופא שלטא כי יחלשו הכחות הגופניות אשר היו מסך מבדיל ומונע ממנו ההשגה השכלית ובכן יראה מה שלא נתנה רשות לעיניו לראות מקודם כי אז יתחזקו הכחות הנפשיו' וכדין קיימי עליה תלת שליחן ימיני ושמאלי ומכריע. ועל פיהם יכון החשבון וחשבי יומוי וחובוי בכל יום ויום ומעשהו כמו שנזכר. ולבתר הוא חתים בידיה לקיים כל הכתוב עליו ועליהם הוא נדון בעה"ב על קדמאי ועל בתראי על חדתי ועל עתיקי איש לא נעדר הה"ד לדעת כל אנשי מעשהו כל אינון עובדין דעבד בהאי עלמא בגופא ונפשא דייק מלת אנשי מעשהו כלומר כמו שבעוד שהיה איש ברוח ונפש כשעשאם כן יתן החשבון בעוד שרוחו ונשמתו בו כדי שיקבלו שניהם יחד העונש וכמ"ש בפ' חלק על כתוב יקרא אל השמים מעל וכו' א"ל אנטונינוס לרבי יכולין גוף ונשמה לפטור עצמם מן הדין כיצד גוף אומר נשמה חטאה שמיום שפירשה ממני הריני כאבן מוטל ונשמה אומרת גוף חטא שמיום שפירשתי ממנו הריני כצפור פורח באויר. א"ל משל למלך שהיה לו פרדס וכו' א' חגר וא' סומא וכו' הרכיב חגר על סומא ודן שניהם כך הקב"ה וכו' שנאמר יקרא אל השמים זו נשמה ואל הארץ זה הגוף. ת"ח כמה דחיבייא קשי קדל בהאי עלמא הכי נמי בשעת' דבעי לנפקא מהאי עלמא עדין עומד במריו ואינו רוצה לעלות תשובה אעפ"י שילמדוהו אינו רוצה לשוב וכמ"ש בפ' חלק מ"ד קל הוא על פני מים מלמד שהיה נח הצדיק מוכיח אותם ואומר להם עשו תשובה ואם לאו הקב"ה מביא עליהם מבול ומקפה נבלתכם על המים בזיקים פי' מציף נבלתכם כנאדות שנאמר קל הוא ע"פ מים ולא עוד אלא שלוקחים מכם קללה לכל באי עולם שנאמר תקולל חלקתם בארץ. לא יפנה דרך כרמים מלמד שהיו מפנים כרמים א"ל ומי מעכב א"ל פרידה אחת יש לו להוציא מביניכ' א"ל א"כ לא נפנה דרך כרמים ופרש"י ז"ל ומי מעכב שאינו עושה מיד אם יש כח בידו לעשות כך. פרידה אחת מתושלח הצדיק ימות קודם שלא יהא נדון עמהם. א"כ לא נפנה דרך כרמים כלומר לא נסור ולא נפנה את דרך הכרמים אלא כל שעה נלך בהם כלומר א"כ לא נלך דרך כבושה ולא נחזור מסורינו אלא נלך ונקלקל השורה נתבאר א"כ שהרשעים אפילו בשעת המות אינם רוצים לחזור בתשובה כי עם קשה עורף הם וזהו חייבא אע"ג דאסתכל בהדי צדיקיא לא בעי למילף. ובג"כ אית ליה לאתקפא ביה ללמדו דרך השם ולא לדחפו בשתי ידיו גם כי יראהו קשי עורף אולי מתוך שלא לשמה בא לשמה דאי ישבוק ליה יהך ויחרב עלמא כמו שעשה ר' יהושע בן פרחיה לתלמיד כשהלך עמו לאלסכנדריא של מצרים ואתרמי ליה ההוא אושפיזא עבדו ליה יקרא טובה אמר כמה יפה אכסניא זו א"ל רבי עיניה טרוטות א"ל רשע בכך אתה עוסק אפיק ד' מאה שופרי ושמתיה אתא לקמיה כמה זמנין א"ל רבי קבלני לא הוה משגח ביה יומא חד הוה קא קרי ק"ש אתא לקמיה סבר לקבוליה אחוי ליה בידיה סבר מדחא דחי ליה אזל זקף לבנ"ה והשתחוה לה והסוד ידוע כי קצץ בנטיעו' והפריד הלב"נה משמ"ש ומג"ן והשתחוה לה לבדה וזהו הע"ז עצמה וכבר כתבתי כי היא נקרא' לבנ"ת הספיר לבנה של ספי"ר שהוא יסוד ואמרו שם אמר מר פ' כישף והסית והדיח את ישראל הרי נתבאר שלפי שדחפו הלך והחריב את העולם. ת"ח מן אלישע שדחה לגיחזי ג"כ בסנהדרין תנו רבנן לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת לא כאלישע שדחפו לגיחזי בשתי ידים ולא כר' יהושע בן פרחיה וכו' דכתיב ויאמר נעמן הואל וקח ככרים וכו' לא צבא לקבולי מניה איפטר גיחזי מקמיה אלישע אזל שקל מה דשקל ואפקיד כי אתא חזייה אלישע לצרעת דהוה פרחא עילויה רישיה א"ל רשע הגיע עת ליטול שכר ח' שרצים פי' כי בעת ההוא היה עסוק אלישע בפ' ח' שרצים וגיחזי לקח מנעמן ח' דברים הכסף והבגדים וכו' וע"כ א"ל הגיע עת ליטול שכר פ' ח' שרצים שעסקת בו כלומר סבור אתה שקבלת מנעמן ח' דברים להיותם לך שכר פ' ח' שרצים וצרעת נעמן תדבק בך ואיתא תמן ויבא אלישע דמשק להיכא אזל א"ר יוחנן הלך להחזיר גיחזי בתשובה א"ל חזור בך א"ל כך מקובלני ממך החוטא ומחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. מאי עבד איכא דאמרי אבן שואבת תלה לחטאת ירבעם והעמידה בין שמים לארץ ואיכא דאמרי שם חקק בפיה והיתה מכרז' ואומרת אנכי ולא יהיה לך ושניהם לבבם למרע ולקצוץ זה באב"ן וזה בלבנה בסוד ותהי להם הלבנה לאבן. וכן אברהם כל זמנא דהוה לוט בהדיה לא אתחבר בהדי רשיעיא כיון דאתפרש מניה מה כתיב ויבחר לו לוט וכו' וסמיך ליה ואנשי סדום והכוונה להאשים לאברהם בזה כי לסבת מריבת הרועי' אמר לו הפרד נא מעלי ומיד בחר לוט שכונת אנשי סדום. א"ר אבא האי דאמרת וילך אברם ולא כתיב ויצא שפיר הוא כלומר אלו שתק הכתוב ולא זכר אח"כ לשון יציאה מה טוב ומה נעים הרמז הזה והדיוק שדייקת אמנם מצאנו שכתוב בפסוק עצמו ואברם בן חמש שנים ושבעים שנה בצאתו מחרן והרי יציאה נזכרת באברהם ומטעם זה יכול אני לומר כי כלם שוים ביציאה. א"ל רבי אלעזר מחרן כתיב כלומר וכי מפני זה לא יזכור הכתוב לשון יציאה באברהם שיצא מחרן והרי ג"כ נזכרה בו יציאה מארץ מולדתו שנאמר ויצאו ואברהם בכלל יציאה היה עמהם. לא אמרתי אלא שעשה הכתוב עיקר מענין ההליכה והיה יכול לומר ויצא אברהם מחרן כאשר דבר אתו יי' ומדלא אמר ויצא הוכיח כי עיקר כונתו ביציאה הראשונה והשניה היתה ליכנס לארץ לא עשה כן אביו כי יצא להמלט ולהלוך ארצה כנען ונמלך ולא הלך ועל כן יחס הכתוב ההליכה לאברהם עיקר והיציאה טפל ובתרח ולוט יחס להם היציאה עיקר וההליכה טפל ודברי פי חכם חן וע"כ לא ענה עוד רבי אבא.