כתם פז על ספר הזהר קנד

ויאמר יי' אל אברם מה כתיב לעיל וימת הרן על פני תרח אביו מאי איריא הכא. פי' מה ענין זה לזה ולמה נסמך ענין מיתת הרן ע"פ תרח אביו לענין ויאמר יי' אל אברם.

אלא עד ההוא יומא לא הוה דימות בחיי אבוי וכו' אמר שמיתת הרן היה סבה ליציאת אברם מאור כשדים ללכת ארצה כנען שכן היה בדעתו מקודם ובכן נצטוה מפי הגבורה בחלום או ברוח הקדש שלך ומיתת הרן גרמה שישימו לדרך פעמיהם כמ"ש רז"ל המעשה שכך היה שקבל תרח על אברם בנו לפני נמרוד על שכתת את צלמיו והשליכו נמרוד לכבשן האש והרן יושב ואומר בלבו אם אברם נוצח אני שלו ואם נמרוד נוצח אני שלו וכשניצל אברם אמרו להרן של מי אתה א"ל של אברם אני השליכוהו לכבשן האש ונשרף וזה היה סבה לבורחם מאור כשדים. אמנם בתוספתא שלנו שמעשה כך היה מאן קטיל ליה להרן כיון דארמו לאברם לנורא דכשדאי אתגלי קב"ה וכו' כלומר נגלה יכולתו יתברך לעיני העמים בהצילו לאברם על מלאכיו מאור כשדים כמו שהציל לחנניה מישאל ועזריה מכבשן האש ע"י מלאכיו כי על ידה מתגלה יכולתו. והנה הרן אחוי קאים תמן לראות מה יקרה לו היה פוסח על שתי הסעיפים כדברי רז"ל אמנם הכשדים חשבו כי היה עומד על דם אחיו ושמח על מיתתו ושסוף סוף היה אחיו כי יחם לבבו על מיתתו וכדי שלא יצטער ניצל וע"כ אמרו כשדאי בגין זכותיה דהרן אשתזיב מיד נפק שלהובא דאשא ואוקדיה להרן להסיר מלבם מחשבתם והוא מת בעונו וזאת אומרת שלא שאלוהו של מי אתה שאלמלא שאלוהו של מי אתה ואמר של אברם אני אולי גם לו יתרחש הנס להצילו. ואית דאמרי דהוו אמרי הכשדים זרעיה דתרח לא שלטה ביה אשא כי זכותו גדול לפי שהיה מתעסק בעשיית צלמים ובעבודתם וכדי שלא יתעצב במיתת בניו לא היה שולט בזרעו אש ואין זה כדעת מי שחשב שעל ידי כשפים חשבו שלא תשלוט האש בזרעו שא"כ מה הוכחה היתה בהשליך להרן אל האור כי גם הוא ינצל לפי דעתם אם היה בדעתם שהיה ע"י כשפים לא מפני זה ישליכוהו אל האש. אמנם מחשבתם לא היתה רק שהיה זכותו של תרח גדול בעבור שהיה גדול שבכלם בעבודת הצלמים ורצו לנסות זה בהרן כי על פי שנים עדים יקום דבר ולכן השליכוהו לאש ונשרף ובכן ידעו כלם כי יד יי' עשתה זאת ההצלה לאברהם יחידאי דעלמא. ואולי נלמוד מכאן שהיתה הצלתו על ידו יתברך בכבודו ובעצמו ולא ע"י מלאך ולא ע"י שרף אלא ע"י מדת אנ"י כי גם היא מלאך האלהים היא נקראת ולטעם זה כתיב אני יי' אשר הוצאתיך מאור בשדים ובא יחיד והציל יחיד כי אחד היה אברהם. גם כי יראה כי כוונת המאמר באמרו בההוא יומא ידעו כל אומיא ולישניא דלא שזביה לאברהם אלא קב"ה יחידאי דעלמא כלומר כי ידעו כי לו לבדו היכולת ואין מידו מציל מאלהי העמים ואז נתפרסם אחדותו זה וזה יסבול הדעת ואין בזה היזק באמונה והוו מייתן בנייהו למשכניה דאברהם בפרסום היו עושים זה שכבר נתפרסם אלהותו יתברך על ידו ולא היו מפחדים מנמרוד ומסיעתו כ"י חלק לבם. וכל הרוצה ליטול את הש"ם היה נוטל וזהו נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם ת"ח מה כתיב ויקח תרח את אברם בנו ואת לוט בן הרן בן בנו ואת שרי כלתו וכו' ויצאו אתם מאור כשדים אתו מבעי ליה דהא כתיב ויקח תרח אלא תרח ולוט עם אברם ושרה נפקו. בהיות שנעשה הנס לאברהם שהוא היה אשר נתעורר תחלה לצאת מחברת פועלי און ואחריו היו נגררים תרח אביו ולוט בן בנו אמנם בעבור שהיה אברהם מכבד את אביו והולך אחריו יחס הכתוב הלקיחה והעצה לצאת משם אל תרח אביו אמנם היציאה האמיתית בפועל של אברהם ושיעור הכתוב כך ויקח תרח עצה עם אברם כי הסכים עמו לצאת הוא ולוט בן בנו אמנם היציאה העקרית של אברהם ושרי היתה ויצאו אתם תרח ולוט עם אברם ושרי ולא כן כתב הרמב"ן ז"ל ורש"י ז"ל אלא ויצאו אתם תרח ואברהם יצאו עם לוט ושרי כלומר שהמשיכום אחריהם והנכון הוא ליחס היציאה לאברהם ושרי כי הם היו עיקר והנגררים אחריהם תרח ולוט בדעת התוספתא שאמר ותרח ולוט עם אברם ושרה נפקו דאינון הוו עיקרא למיפק מגו אינון חיבייא וביאר הסבה ואמר דכיון דחמא תרח דאברם בריה אשתזיב מגו נורא אתהדר למעבד דעותיה דאברהם ובגין כך ויצאו אתם תרח ולוט.

ובשעתא דנפקו מה כתיב ללכת ארצה כנען רעותא דלהון הוה למהך תמן דייק מלת ללכת שלא אמר וילכו כמ"ש ביעקב ע"ה ויצא יעקב מבאר שבע וילך חרנה וכאן גלה הכתוב כי כוונתם בשעת היציאה ללכת ארצה כנען אמנם לא יצא הדבר לפועל שהרי באו עד חרן וישבו שם ולפי שקדמה מחשבתם ללכת ארצה כנען הסכימו מלמעלה ונאמר לו לך לך מארצך ולמדנו מכאן.

דעד דאיהו אתער בקדמיתא לא כתיב לך לך ומלת ללכת תורה על זה.

ות"ח מלה דלעילא לא אתער עד דאתער לתתא בקדמיתא על מה דתשרי אמר כי על אופן זה ברא והמציא הב"ה את העולמות שיהיו התחתונים מבקשים את העליונים ובכן העליונים משפיעים על התחתונים שהרי אף במדותיו יתברך נהורא אוכמא שהיא יחס אל הלבנ"ה העליונה לא אתיחד בנהורא חיורא שהיא התפאר"ת שמש ומגן והוא יתברך היא אספקלריא המאירה עד דאיהי אתערת בקדמיתא וכו' בסוד אלהי"ם אל דומי לך אל תחרש ואל תשקוט א"ל ואם זהו מנהג במדותיו כ"ש בתחתונים ולכן הביא ראיה שכן הוא מכתוב המזכירים את יי' אל דומי לכם בגין לאתערא לתתא במה דישרי אתערותא דלעילא

ויאמר יי' אל אברם לך לך א"ר אלעזר לך לך לגרמך לאתקנא גרמך לאתקנא דרגא דילך בהיות האמת כי האבות הן הם המרכבה וכל א' מהם כסא למדתו הוצרך אברהם לתקן מדתו כי הוא הראשון במרכבה להמשיך כחה הל האר"ץ העליונה וזהו לך לך. לאתקנא דרגא דילך בסוד וילך אברהם הלוך ונסוע הנגבה לך לך לית אנת למיקם הכא בין חייבין לך ואפי' שתלך יחידי כי טוב לך לשבת יחידי מהיות בין המון רשעים רבים.

ורזא דמלה לך לך דהא קב"ה יהב ליה לאברהם רוחא דחכמתא יתבאר מכאן כי האיש אשר חפץ המלך יי' צבאות ביקרו יקדים לעוררהו בנפשו אשר נטע בקרבו אל החקירות ואל העיונים הטבעיים בתחלה ולמראה עיניו ישפוט ויעשה הקישים ויגזור גזירות כפי הנסיונות הקורות באורך הזמנים כאשר עשו בעלי התכונה הגוזרים גזרות על פי חכמתם במערכת הכוכבים ובנסיונות בעלי הרפואה באיכיות הטבעים וזולתם מהחכמות ואין ספק החכמות הם סולם לעלות אל חכמת האלהות אמנם אין כח בו מצד חקירותיו להשיג חכמת האלהות אם לא ינבאהו האל ויעלה מעלה מעלה מחקירותיו ובכן יצא מאצטגנינות ויסוקלו לפניו נתיבות לא ידעם מאז ולא שזפתם עין רואה הם הם דרכי הנבואה ומדרגותיה ואמנם לאו יגיע אליהם גם כי יהיה שלם בכל התנאים המגיעים אל השלימות ההוא כענין הנז' בברוך בן נריה ואתה תבקש לך גדולות וכו' כי אם חפץ בו המלך ונקרא בשם וכמ"ש בירמיהו ע"ה בטרם אצרך בבטן וכו' הקדשתיך נביא לגוים נתתיך וכבר האריך בזה הר"ב הרמב"ם ז"ל בפ' ל"ב מהחלק הש"י מספר המורה ז"ל נמצאו כתובים רבים מהם כתבי הספרים ומהם דברי חכמים כלם הולכים על זה היסוד והוא שהשם יביא להנבא מי שירצה מתי שירצה אמנם לשלם המעולה בתכלית. אבל הפתיים מעמי הארץ אי אפשר זה אצלנו ר"ל שינבא אל א' מהם אלא באפשרות הנבא בחמור או צפרדע זה יסודנו שאי איפשר מבלתי התלמדות והשלמות ואז יהיה האיפשרות הנתלית בגזירת השם יתברך וכו' יעויין שם כי הוא דבר דבור על אפניו והוא דעת בעלי הקבלה הוא שאמד בכאן דהא קב"ה יהב ליה לאברהם רוחא דחכמתא והוה ידע ומצרף סטרי דישובי עלמא ואסתכל בהו ואתקל בתקלא וירע חולין די ממנו על סטרי ישובא הכוונה שהיה סופר ושוקל ומצר"ף בחכמתו אשר נתן לו האלהים כל הכחות והטבעים הנמצאים בד' פאות העולם ומקום שרשם והממונים עליהם למעלה לא אצל דבר מהם שלא ידע. האמנם כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דישובא תקיל בתקלא ולא הוה סליק בידיה וכו' אמר כי כשהוברר לו מתוך חקירותיו שאי איפשר שתעמוד כדור הארץ כי אם על נקודה אחת היא מרכז ויסוד אל התפשטות הכדור לארבעת רבעיו ולאכלוסותיו כלם רצה בדעתו לדעת מציאות הנקודה ההיא נבדלת לבדה מזולת ההתפשטות ולא מצאה וזה כי בהתחלק הכדור לארבעת רבעיו או לאכלוסותיו תסתלק הנקודה ולא תמצא כי לא תמצא רק בהתחברות חלק' הכדור קצתם בקצתם ומזה עשה היקש אל הנקודה העליונה כי היא נעלמת מעיני כל חי וידע כי לא תושג בשום חקירה אנושית לעולם וזה לפי שאם בנקודה החומרות המרכזית אל הכדור נלאו רעיוניו מהשיג מציאותה מופשטת מחלקי הכדור כ"ש וכ"ש בנקודה העליונה שלא תתפשט בשום מחשבה ורעיון מצד החקירה הוא שאמר כד מטא לגו נקודה דאמצעיתא דישובא תקל בתקלא ולא הוה סליק בידיה אשגח למנדע חילא דממנא ולא יכיל לאדבקא אחר שלא עלתה בידו מציאות התחתונה איך ישיג מציאות העליונה. תקל כמה זמנין וחמא דהא מתמן אשתיל כל עלמא פי' מנקודת המרכז. אשגח וצרף ותקל למנדע וחמא דהא חילא דעלה היא העליונה לית לה שיעורא במכל שכן שהוא עמיק וסתים ולאו איהו כגוונא דסטרי דרגי דישובא לדמות זו לזו ולעשות היקש מזו לזו כי זו חומרית תמצא בהמצא חלק התפשטותה וזו אפי' בחלקי התפשטותה לא תמצא והבן זה מאד מאד כי הכוונה בזה שהב"ה יתברך אינו נישג כי אם ממלבושיו שהם התפשטות מציאותו אשגח ותקן וידע וכו' אמר כי מתוך החקירה הזאת ואם לא עלה בידו השגת הנקודה לא למעלה ולא למטה אמנם לפחות עלה בידו דהא כמה דמההיא נקודה דאמצעיתא דישובא אשתיל עלמא הכי נמי ידע דהא חילא דשארי עלה מתמן נפקו כל שאר חיילין דממנן על כל סטרי עלמא וכלהו אחידן ביה כמו שנאחזים האלכסונות מהנקודה המרכזית כי זה לעומת זה עשה האלהים זהו מה שעלה בידו מצד החקירה והוא כי ידע מתכונת העולם השפל וכל חלקי אקלימיו וכחות הכוכבים והמזלות אשר משטרם בארץ בכל אקלים ואקלים ממנה וחיוב מערכותיהם וידע שהכל תלוי בגזרת הגוזר היכול המשדדם אל כל אשר יחפוץ והמשנה טבעם בעת ירצה אל ההפך כמו שעשה עמו פלא ונס באור כשדים כי בא במו אש ולא נכוה ועד פה בא בחקירותיו ולא הוסיף ושם עמד והוא שרמז באמרו עוד אשגח ותקיל וצריף למיקם על ברירא דמלה דההוא אתר ולא הוה ידע ולא יכיל לאדבקא כיון דחמא תוקפא דההוא אתר כי חוק הוא מחוק השגתו דלא יכיל למיקם ביה מיד ויבואו עד חרן וישבו שם. אין ספק כי ערבות ושמחת השגת הדבר הנכסף וביחוד בבקשת החכמה בעוד שהשכל מתעסק ברדיפת ההשגה ההיא ועולה ממדרגה אל מדרגה כי תגדל שמחתו בעוד שלא תפסק ההשגה ההיא אמנם בהגיעו אל גבול ידוע ושם יעמוד תפסק השמחה ההיא והערבות ותשוב אל המבקש לעצבון ולדאגה ולחרון כי יראה כי אזלת יד שכלו ושבה אחורנית ובכן יטבע בים הדאגה והשקט לא יוכל וכן קרה לו לאברהם ע"ה בבקשו סוד הבריאה ואופני הנהגתה מטה ומעלה בעוד שהיה עולה בדעתו ומשיג הדברים מסבה אל סבה היה שמח שזהו הרמז בצאתו מכשדים ומהחכמות הזרות שהיו עוסקים בהם הכשדים ורצה לעלות בדעתו בפועל ומעשה ובמחשבה אל הארץ הקדושה הנרמזת באר"ץ העליונה וחשב לדעת מציאותה מפאת חקירותיו ופסקה השגתו ישב לו באר"ץ ובדאגה רבה עד שהציץ עליו בעל הבירה ואמר לו אני הוא בעל הבירה וברשותי תכנס אליה כי אין בכח שום חוקר מצד חקירותיו למצוא הפתח ולהכנס בזה השע"ר ליי' ובכן יצא מאצטגנינות שלו וזהו סוד לך לך מארצך וכו' כי כך דרכו של הב"ה עם המבקשים פניו ודוק ותשכח בלשון המאמר שאמר כיון דחמא תוקפא דהאי אתר כי נשגב הוא ליכנס בו מדרך החקירה ולא יכיל למיקם עליה מיד ויבואו עד חרן וישבו שם ואמר מ"ט דאברהם כלומר ולמה יעמוד הוא בחרן עם תרח ולוט אם הם רצו לשבת שם למה ישב הוא אחר שמבוקשו היה לעלות לארץ הקדושה אם היתה הכוונה על הישיבה ממש בחרן אלא דאיהו הוה ידע וצריף בכל אינון שלטונין מדברי עלמא בכל סטרי דישובא כוכביא ומזליא מאן אינון תקיפין אלין על אלין וכו' ולא סליק בידוי אלא שכוונת הכתוב הוא כי ידע כי עדיין לא הגיע אל ידיעת הסבה הראשונה כד מטא להאי אתר הוא שער השמי"ם סוד האר"ץ העלי"ונה חמא תקיפו דעמיקין דלא היה בכח חקירתו לדעת ולהשיג שם שום דבר כי עמוק עמוק מי ימצאנו כיון דחמא קב"ה אתערותא דיליה ותיאובתא דיליה מיד אתגלי עליה כי קרוב יי' לכל קוראיו לכל אשר יקראוהו באמת. ואמר לך לך לאתקנא גרמך כמו שנתבאר מארצך מההוא סטרא דישובא דהוית ומתדבק לחקור בנקודתה. וממולדתך מההוא חכמה. דאת משגח ותקיל תולדתא דילך היא חכמת האצטגנינות לדעת השעות והרגעים המחייבות המולד לטוב ולהפכו. ומבית אביך דלא תשגח בביתא דאבוך ולא תשים לב לשורש המשפחה כי השורש האמיתי ממך והלאה להצליח יותר ויותר מבית אביך. ת"ח דהכי הוא דהא נפקו מאור כשדים ואם לא היתה הכוונה אל הרמזים האלה למה יצוהו שילך לו מארצו וממולדתו ומבית אביו והוא כבר יצא אלא עיקרא דמילתא כמא דאתמר שהרמז להוציאו מאצטגנינותו ומחקירותו. אל הארץ אשר אראך אראך מה דלא יכילת למיקם עליה שאינו נכנס בחקירת האינושית ולא יכילת למנדע חילא דההיא ארעא דאיהי עמיק וסתים שלא ידע אנוש ערכה.