כתם פז על ספר הזהר קנא

רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי בארחא וכו' נפתח במלי אוריתא ונימא מלה. דע כי רבי יוסי תמיד היה מפחד מסכנת הדרכים כמו שנראה בס' הזוהר במקומות רבים גם כי לפעמים היה מתעסק במילי דעלמא ולכן היה לבו טרוד כמו שבא בההוא עובדא דנפק לארחא הוא ורבי אחא בר יעקב אזיל עמיה עד דהוו אזלי אשתיק רבי יוסי והרהר במילי דעלמא ורבי אחא הרהר באוריתא עד דהוו אזלי חמא רבי יוסי חויא דרהט אבתריה א"ל לר' אחא חמית האי חויא דרהיט אבתראי א"ל אנא לא חמינא ליה רהט רבי יוסי וחויא בתרוי נפל רבי יוסי ודמא שתית ונחית מחוטמיה שמע דהוו אמרין רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה וכו' א"ר יוסי ומה על חד שעתא כך מאן דאתיאש מינה על אכ"ו פתח ואמר כי יי' אלהיך ברכך בכל מעשה ידיך ידע לכתך את המדבר הגדול הזה נחש שרף ועקרב נחש שרף למה הכא אלא לענשא לישראל כל זמנא דמתפרשין מן אילנא דחיי וכו' וגם עתה אולי היה לבו טרוד במילי דעלמא והטרדה לאדם אינו מניח לו לישון וכ"ש לעסוק בתורה וכדי לצאת חובת הדרך כי תמיד ע"ה היו עוסקים בתורה בכל הדרך אמר נפתח באוריתא ונימא מלה חד כלומר ואפילו מעט כדי להמשיך עמו השכינה המלווה בדרך אל העוסקים בתורה ולכן פתח כי יי' אלהיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וכו' והקשה ואמר מהלך מבעי ליה אלא כד"א מתהלך בגן אילנא דאכל מניה אדם הראשון מתהלך נוקבא מהלך דכר. אל תבהל ברוחך לומר שלא היה יודע כי מלת מתהלך הוא כנוי לזכר כענין מתהלך בתומו צדיק מתהלך באשמיו וכי מלת מתהלכת הוא כנוי לנקבה כענין היא מתהלכת בין החיות. אמנם ביאר זה כפי הסוד לפי שמלת מתהלך ענינו מתפעל וכי מתלבש בדבר אחר ולפי שלבושו של הב"ה הוא כבו"דו והוא שם אלהי"ם שהיא לבוש לי"הוה ית' הביא ראיה מוישמעו את קול יי' אלהים מתהלך בגן כי שם י"הוה מתהלך ומתלבש במדת העטרת שהיא מיוחסת לנקבה הנקראת אלהים כי במדה הז"את הוא מתהלך עם ישראל ובבחינה זו אמר כי יי' אלהיך מתהלך נקבה כי בה הולך עם ישראל כענין ויי' הולך לפניהם יומם כי בבית דינו הוא הולך לפניה' ואין הבדל בין הולך ומתהלך רק להודיע כי על ידה הוא מציל את ישראל וזהו כוונתו באמרו מתהלך נוקבא ודא איהו דאזיל קמייהו דישראל כד הוו אזלי במדברא והסתכל שהביא ראיה מויי' הולך כי בזה הודיע כי הולך ומתהלך הכל א' אלא שבבחינת שהוא מתלבש ייוחס ההליכה אליה. ודא איהי דאזיל קמי בר נש כד אזיל בארחא כמ"ש צד"ק לפניו יהלך וישם לדרך פעמיו.

ובג"כ ליבעי ליה לבר נש לאסתמרא מחובוי וכו' כי לא תתלווה עם עוברי עבירה.

מאי דכיו דכתיב והיה מחנך קדוש מאי קדוש קדושים מ"ל לפי שהכתוב מדבר בתחלה בלשון יחיד שנא' ויד תהיה לך מחוץ למחנה ויצאת שמה חוץ ויתד תהיה לך על אזנך והיה בשבתך חוץ וחפרת בה ושבת וכסית את צאתך וא"כ והיה מחניך קדוש יחזור לישראל הרבים ואם הוא חוזר לישראל הי"לל והיו מחניך קדושים ולא אמר אלא קדוש שיראה שחוזר אליו בלשון יחיד וא"כ מי הם מחנהו והשיב אלין שייפי גופא שהם מחנהו וחילו שהגוף מתחבר מהם ומלת קדוש יחזור אל הגוף המחובר מאיברים רבים. והשלים לבאר הכתוב ולא יראה בך ערות דבר פי' אם היתה האזהרה על גלוי הערוה הי"לל ולא תגלה אתערותך ומדלא אמר אלא ערות דבר ביאר כי זו ערוה דשייכא בדיבור הפה שהיא נקראת ערייתא דעריין והוא נבלות הפה שהוא מאוס לפני הקב"ה הרבה מאד וכמ"ש כמ' שבת פ' במה מדליקין על פסוק על כן על בחוריו לא ישמח יי' בעון נבלות הפה צרות רבות וגזרות קשות מתחדשות בעולם ובחורי שונאי ישראל מתים ויתומים ואלמנות צועקים ואינם נענים שנא' על כן על בחוריו לא ישמח יי' משום וכל פה דובר נבלה. מאי ועוד ידו נטויה אמר רב חנן הכל יודעים כלה למה נכנסת לחופה אלא כל המנבל את פיו ומוציא דבר נבלה מפיו אפילו נחתם עליו גזר דין של ע' שנה לטובה נהפך עליו לרעה והסוד ידוע כי המנבל פיו עושה רושם למעלה במדה הנקראת פ"ה ומגלה ערותה והבן זה והיא סוד ע' שנה וע"כ מהפכת גזר דינו לרעה וזה הדובר נבלה נקרא מגלה ערות העריות כי השוה פיו לערותו והשאר מבואר הוא.

פתח רבי חייא ואמר הן עם א' ושפה אחת לכלם. אולי כי פתח בפתיחה זו לפי שהענין מדבר כענין הפ"ה הקדוש שכלם היו מדברי' בלשון הקדוש המורה על קדושה וכמ"ש הרמב"ם ז"ל שלא תמצא בכל לשון הקדש שם שיורה על גנאי כי אם בדרך השאלה אליו כמו שהאריך הוא ולכן נקרא לשון הקדש שלול מכל דבר של גנאי ודופי הדבור והוא אמרו ושפה אחת לכלם ובנסעם מקדמונו של עולם וימצאו בקעה והקשה ואמר ויראו מבעי ליה כי ענין מציאה לא יפול אלא על כל אבידה כי תמצא ואמר כי כן הוא מציאה אשכחו תמן מרזי חכמתא מקדמאי דאתנטר תמן מן בני טופנא הראשונים הצדיקים שקדמו לדור המבול בראות' כי אזלת יד הרשע הלוך וגדל ראו שהיו משתמשים הדורות באלה החכמות אשר היו כתובים בספרא דאדם וספרא דחנוך והסכימו לגנוז הספרים ההם מדור המבול וגנזום שם בבבל באותה בקעה שלא ימצאו עוד והנה דור הפלגה כשהשתדלו ללבון לבנה ולשרוף לשריפה מדי חופרם בעפר מצאום גנוזים שם ונסתייעו בהם לבנות העיר והמגדל ע"ד החכמה ההיא והוו אמרי בפומא באותם ההשבעו' והחכמות ועבדי עבידתא חמי מה כתיב כלומר ראיה לדבר הן עם אחד ושפה אחת לכלם וכו' שנתחברו שלשת התנאים אשר נזכרו למעלה והם מעשה ומחשבה ודבור מסוגל שהוא לשון הקדש. ועתה לא יבצר מהם לית מאן דימנע עובדא דלהון בהיות המעשה בתנאים האלה. אבל מה אעביד אבלבל לון דרגין לעילא ולישן דלהון ירצה כי מדרגות מעלה מחייבות כל אחד ואחד הלשון ההוא שבו מדברת אומתו כי ע' שרים כל א' ממונה על אומתו ועל לשונו ללשונותם לארצותם לגוייהם והנה בהחליף האל יתברך הממונים את של זה לזה ואת של זה לזה יתחלפו הלשונות למטה אשר לא ישמע איש שפת רעהו וכדין יתמנע עובדא שלא ישוה הדיבור אל המעשה ונמצאת המלאכה בטלה. והוציא רבי חייא נפקותא לנדון שלו ואמר ומה בגין דהוו דרעותא ולבא וממללין בלשון הקדש וכו' אנן או חבריא דמתעסקין באוריתא בלבא ורעותא כי המצא ימצא בו שלש אלה התנאים העסק בדיבור לשון הקדש כי הוא המעשה והדבור והמחשבה בלב עאב"ו שנהיה נשמרים ולא ישלוט בנו שום דבר מסכנת הדרך. א"ר יוסי מכאן לאינון מארי דמחלוקת וכו' הוא הדבר אשר נתבאר בפ' חבור עצבים ומבואר הוא א"ר חייא אשתמע דבלא במלה דפומא תליא כי הוא העיקר ממה שתלה הכתוב הדבר בבלבול לשונם.