כתם פז על ספר הזהר קנ

ויאמר יי' הן עם אחד ושפה אחת לכלם וזה החלם לעשות ועתה לא יבצר מהם בגין דכלהו כחדא ביחודא וכו' יבאר כי בהמצא החברה והאחוה בין בני האדם גם כי יהיו פושעים וחטאים בהמצא ההסכמה ביניהם המצא תמצא ההסכמה מלמעלה לקיים אחוותם כענין מ"ש בחבור עצבים אפרים הנח לו והוא אמרו דכלהו כחדא ביחודא כלהון יעבדון ויצלחון בעובדיהו יתבדרון דרגין כל חד לסטריה וכו' ובהפרד המדרגו' למעלה יתפרדו הם למטה כי זה תלוי בזה ע"ד אמרם יפקוד יי' וכו' ואי תימא לישנהון אמאי כי למה הוצרך לבלבל לשונם כי בלא זה יפוצו בהפר הסכמתם מלמעלה.

אלא בגין דכלהו ממללין בלשון הקדש. אמר כי פי' שפה אחת הוא שהיו מדברים בלשון הקדש ולכן נקראת שפה אחת המיוחדת שבכל הלשונו' וכן תמצא שעולה שפ"ה אח"ת כמנין לשו"ן הקד"ש ואמר כי לשון הקדש מסוגל להפיק הרצון מלמעלה כי שם שורשו ועיקרו ושאר הלשונות שורשם המדרגות התחתונות החיצוניות.

וההוא לישנא קא עביד לון סיועא כי הוא אחד מהתנאים המחייבים להמשיך כח מלמעלה והם המחש"בה והדי"בור והמע"שה וכבר קדם כי על דרך זה נברא העול' ויצא לפועל כי בתחלה היה בכח המחש"בה העלי"ונה ואחר זה ויאמר אלהים והוא הדיבור ואחר היה המעשה שנא' ביום עשות יי' אלהים ארץ ושמים והוא אמרו בגין דבעובדא ובמלולא דפומא תליין מלין אלין לאדבקא כוונה דלבא והתחיל במעשה באמרו בגין דבעובדא ובמלולא וכו' כי זה לעומ' זה עשה האלהים וע"כ צריך למטה להתחיל במעשה וא"כ הדיבור ולהדביק המחשבה בלב ושמור זה העיקר ומעשה הקרבנות יוכיח.

כיון דאתחלף לישנהון לא אצלחו בעובדא בגין דחילא דלעילא לא ידעי ולא אשתמודעי בר לשון הקדש כמ"ש במסכת סוטה פ' אלו נאמרים אמר רב יהודה אמר רב לעולם אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי דאמר ר' יוחנן כל השואל צרכיו בלשון ארמי אין מלאכי השרת נזקקין לו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי והקשו בגמ' ואין מלאכי השרת מכירין בלשין ארמי והתניא יוחנן כהן גדול שמע קול מבית קדשי הקדשים שהוא אומר נצחו טליא דאזל לאגחא קרבא באנטוכיא ושוב מעשה בשמעון הצדיק ששמע קול מבית קדש הקדשים שהוא אומר בטילת עבי"דתא פי' חיל דאמר סנאה לאיתאה על היכלא ונהרג נסקלגס ובטלו גזרותיו וכתבו אותה שעה וכוונוה ובלשון ארמי אמרום. והשיבו איבעית אימא בת קול שאני דלשמועי עבידא ופי' רש"י בת קול אותה חדה הממונה על כך יודעת ע' לשון מפני שעשויה להשמיע והיא משתלחת לכל הלשונות פעמים לזה ופעמים לזה. ואי בעינן אימא גבריאל הוה דאמר מר בא גבריאל ולמדו ע' לשון ליוסף וכבר כתבתי מה שיש בידי בפ' בראשית בפ' כדנא תימרון להון אלהיא די שמיא וארקא לא עבדו יאבדו מן ארעא ומן תחות שמיא אלה יעויין שם והעולה לנו מזה בכאן הוא שהצבא של מעלה מזולת ב"ת קו"ל וגברי"אל אינם יודעים ואינם מכירים אלא לשון קדש ובהתבלבל לשונם נחלש כחם והוא אמרו בגין דחילא דלעילא לא ידעי ולא אשתמודעי בר לשון הקדש וכד אתבלבל לישנא אתחלש חיליהון ואתבר תוקפא דילהון.

ת"ח דהא מלה דא דאמרי תתאי בלשון הקדש כלהו חיל שמיא ידעי ביה וכו' אמר כי מכאן ראיה לדבר שאין מלאכי השרת יודעים ומכירים שאר לשונות שמיד שאמר הב"ה נרדה ונבלה שם שפתם וכו' מיד כתיב ויחדלו לבנות העיר כי שם בלל יי' שפת כל הארץ. והשלים הענין באמרו להוי שמא דקב"ה מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא דיליה היא דהא בגין דאנחית קב"ה רזי דחכמתא לעלמא וכו' אמר זה להודיע כמה עמקו מחשבותיו ית' ואיש בער לא ידע אחת מני אלף ממחשבותיו ית' ומהו אשר יוכל כל חכם לומר בענין בריאת האדם בסוד עץ הדעת טוב ורע ואשר נתן לו האלהים חכמה וגלה לו סוד כל העולמות העליוני' והתחתונים וממשלתם איש איש על עבודתו ועל משאו אשר הופקד עליו ועשה זה כדי שיבחר בטוב וימאס ברע למען סור משאול מטה והיא היא היתה הסבה עצמה שנתפתה לבבו וסר ועבד אלהים אחרים בראותו משטרם בארץ ודבק אחריה' ועזב המלמדו החכמה ההיא ית ' שמו ומה יאמר כל חכם אלו בראו גולם בלא חכמה ולא היה יודע בין ימינו לשמאלו כי אז טוב לו שלא יתפתה למראה עיניו ובהיותו שלול מחכמה יהיה שלול מחטא ומטעם זה יראה כי במעלות אשר עלה בחכמתו אשר נתן לו האלהים הן הנה היו לו לפוקה ולמכשול ובהם ירד מטה מטה ולפי זה יאמר האדם כי מאתו ית' היתה נסבה להסב את לבו אחורנית וכל דבר לא נכחד מן המלך ית' שמו ומה נדבר ומה נצטדק רק באמרנו להוי שמיה דקב"ה מברך מן עלמא ועד עלמא די חכמתא וגבורתא דיליה היא והוא אמר ויהי הוא צוה ויעמוד כי לפי הנר' והנגלה בגין דאניח' קב"ה רזי דחכמתא לעלמא אתקלקלו בה בני נשא ובעו למתגרי ביה בכלי זיינו עצמם אשר גלה להם רצו להלחם בו. ויאמר שלא נשלם א' מנבראיו אשר גלה להם חכמתו ואפילו האבות הקדושים ע"ה כמר"עה הוא עלה אל האלהים ולא ירד במעלות אחז פנ"י כסא ופני"ם בפנים דבר עמו בעוד בחיים חייתו ויזכרם בעל המאמר אחד אחד מאדם הראשון ע"ה עד שלמה ע"ה כי הוא היה חכם מכל האדם ובהשענו בחכמתו טעה עד שאמר אתי אל ואוכל ומבואר הוא.