כתם פז על ספר הזהר קמג

רבי יהודה קם ליליא חד למלעי באוריתא בבי אושפיזא דמתא מחסיא כי מנהגם תמיד לעסוק בתורה בלילה כי אין רנתה של תורה אלא בלילה לפי שכבר שקטו האידים העולים מהאיצטומכא אל המוח והתבודדות הלילה תסייע עוד להעמיד שכל האדם על בוריו.

והוה תמן חד יודאי דאתא בתרי קסטי דקפרס' הביא שני קנקנים מלאים יין קפריסין שהיה סוחר ביין וקסטי הוא כלי קטן או גדול כמ"ש קיסטא דמוריסא דצפורי הוא לוגא דמקדשא כל בית כלי נקרא קיסטא עשוי מחרס או מדבר אחר.

פתח רבי יהודה ואמר והאבן הזאת אשר שמתי מצבה. הביא הענין הזה אגב גררא על מה שנז' מהאבן ספיר גם לפי שעוד יביא סוד הקשת. והיה אומר רבי יהודה כי האבן הזאת היא האבן השתיה דמתמן אשתיל עלמא ועלה אתבני מקדשא כמוזכר לעיל.

זקף רישיה ההוא יודאי א"ל האי מלה איך איפשר לפי דרכו למדנו שהיה עוסק רבי יהודה בתורה בקול רם גם כי היה יחידי שאל"כ לא היה שומע ההוא יודאי כי קניית התורה לא תהיה בלחש. והקשה ההוא יודאי. לר' יהודה שזה אי איפשר כי אבן השתיה נבראת עד שלא נתפשט העולם כי היא נקודת ההתפשטות והבריאה ואיך ישימה יעקב מצבה ועוד יעקב היה אז בבית אל והאבן היא במקדש ומה ענין זה לזה.

רבי יהודה אסחר רישיה לגביה כי ראה שיש טעם בדבריו ותמה על שנא קם מטתו לעסוק בתורה ותפס עליו מהכתוב הכון נקראת אלהיך ישראל וכתיב הסכת ושמע ישראל כי שניהם הכתובים מוכיחים שצריך האדם להכין הגוף בהכנות דשייכות להשכלה כי בהתעוררו' הגוף תתעורר הנפש להבין ולידע ובהיות הגוף רובץ על ד' רבעיו היאך תתעורר הנפש.

קם ההוא יודאי ואתלבש כי ראה שהאמת אתו ואמר זכאין אתון וכו' שמתוך כך מזמין לכם הקב"ה עם מי שתעסוקו בתורה שהיית יחיד ומתוך ששמעתי דבריך נתעסק שנינו ויתחדשו דברים בינינו.

א"ל רבי יהודה השתא דכוונת גרמך אימא מילך ולא כשאתה שוכב על מטתך דהא מלי דאוריתא בעיין תיקונא דגופ' ותיקונא דליבא להוציא הדברים לפועל כדי שיתבררו הדברים מלמעלה ואי לאו בערסאי שכיבנא ובלבאי אמרנ' מילי ולא הייתי קם רק מפני שיודע אני היתרון שיש בין זה לזה דהא תנינן דאפילו חד דיתיב ולעי באוריתא שמוציא הדברים בקול רם ולא בהגיית הלב בלבד ולא עוד אלא דבעיין צחותא פי' נקיות כמ"ש בר"ה בשופר אבא שאול אומר מים ויין מותר כדי לצחצחו ורמז לו בזה כי גם כי היה מוכן בדעתו עדיין ידיו לא מטוהרות כי עסקניות הם ואיך ידבר ד"ת.

ותו דכל בר נש דקם למלעי באוריתא בפלגו ליליא וכו' קב"ה אתי לאשתעשעא וכו' ואיך יהיה הרב עומד עליו והוא שוכב על מטתו שנראה שאינו חש לכבוד יוצרו וכבוד משרתיו הבאים לשמוע. השתא אימא מילך כלומר חזור לאומרם אחר שנשלמו התנאים והדברים הראשונים יפלו כי אין לחוש להם שלא היו בצחות ובהכנה הראויה וע"כ חזר הוא וא"ל שאילנא על מה דאמרת דכתיב והאבן הזאת דדא אבן שתיה וכו' חזר הדברים כבראשונה.

והשיבו כל ארעא דישראל הכפיל תחותוי כמ"ש רז"ל מהכתוב הארץ אשר אתה שוכב עליה כפל הקב"ה כל ארץ ישראל תחתיו כדי שתהא נוחה ליכבש לבניו ואחר שנעשית כלה כנקודה אחת תחתיו ההוא אבן תחותיה הוה.

א"ל אשר שם כתיב וכתיב אשר שמתי כלומר מקרא אני דורש שנראה כי יעקב ע"ה שם אותה ומה לי שתהיה תחתיו או לא.

א"ל אי ידעת מלה אימא לי כי דבריך טובים ונכוחים ועדיין אין בידי להשיבך מלין.

פתח ואמר אני בצדק אחזה פניך וכו' דוד מלכא חביבותא ודבקותא דיליה בהאי אב"ן הוה כי היא נפשו של דוד.

ועלה אמר אבן מאסו הבונים היתה לראש פנה כי כמו שמדתו של דוד דהוה הבונים להיותה ראש לשועלים והיא הקטנה שבכלם כן דוד היה הקטן שבאחיו ובכלם לא בחר אלא בו להיות מלך על ישראל וכן דרשו רז"ל עליו זה הכתוב אבן מאסו הבונים אמרו מדבר בדוד לשעבר היה רועה ונעשה מלך ועל מדתו אמר דוד אבן מאסו הבונים.

וכד בעא לאסתכל' בחיזו יקרא דמאריה שזה נמנע בחק כל אדם כמ"ש כי לא יראני האדם וחי נטל להאי אבן בקדמיתא ולבתר עייל אין הכוונה שיכנס לפנים ממנה שהרי מרע"ה אדון הנביאים לא עלה למעלה ממנה כי בה היה משיג מה שלמעלה לפי שהיא כדמיון מרא"ה לכל אשר עליה אמנם כוונתו באמרו עייל ר"ל משיג ממנה דכל מאן דבעי לאתחזאה קמי מאריה לא אעיל אלא בהאי בה היא השגתו ובאמצעותה הוא משיג מה שמשיג שהיא כדמיון בית שער לשלמעלה שנאמר בזאת יבא אהרן אל הקדש היא נקראת ז"את ואמר דוד אני בצד"ק אחזה פניך בצד"ק ממש אחזה במה שנראה בצדק.

וכל אשתדלותיה דדוד לאתחזאה בהאי אבן שתראה דמותו באבן הזאת דוד מלך ישראל חי וקיים.

ת"ח אברהם אתקין צלותא דצפרא הקדמה זו לבא ממנו אל מדתו של דוד שקבלה מהא"בות העליונים וכל האבות התחתונים המשיכו בתפלותיהם השפע אליה כי אברהם נתקן במדת החסד בהודיעו חסדו ונדיבותו לכל באי עולם ויצחק בתפלת המנחה הודיע בעולם מדת דינו של הקב"ה כי זה יורה על כי נטה היום ובאו צללי ערב והודיע כי יש אלהי"ם שופטים בארץ דיכיל לשיזבא אע"פ שהוא בעל הדין יציל הראוי להצלה כמו שהיה לו שנהפך לו מדת הדין למדת רחמים ויקרא אליו מלאך יי' מן השמים וא"ל אל תשלח ידך אל הנער כי עתה ידעתי כי ירא אלהי"ם אתה ומעתה לא יפעול בך מדת הדין ע"ד מ"ש איוב לאשתו הנבלה גם את הטוב נקבל מאת האלהים.

יעקב אתקין צלותא דערבי"ת הוא בתפלתו תיקן את המדה הזו יותר מכל שלפניו בשנים עשר שבטייה בידוע ובג"כ שבח גרמיה ואמר והאב"ן הזאת אשר שמתי מצבה דהא עד השתא לא שוי לה אחרא כוותיה כי הוא השלם שבאבות כי זה תקן מהימין וזה מהשמאל ויעקב מקו האמצעי שהוא העיקר ובג"כ וישם אותה מצבה דהות נפילה ואקים לה פי' שבנה ורפא את המזבח ההוא. ויצוק שמן דהא ביעקב תליא למעבד יתיר כי מדתו של יעקב מאור המזרח הוא בא ושמן הורק שמו מהכתר דרך חוט השדרה והבן אתא רבי יהודה ונשקיה כדרכם וכמנהגם מנשיקות דביקות רוח ברוח. א"ל וכל האי ידעת והיאך את משתדל בסחורתא ומנח חיי עלמא שנראה שלא עשית תורתך קבע. א"ל דהוה דחיקא לי שעתא וכדי שלא ליהנות מדברי תורה בעולם הזה אני עוסק בסחורה. ואית לי תרין בנין וקיימין כל יומא בבי רב וכדי לקיים תורתם בידם אני טורח וטובים השנים מן האחד וכ"ש אם הכיר בהם שהם זריזים שהיה חייב לטרוח אחר מזונותיהם וכמ"ש ת"ר הוא ללמוד ובנו ללמוד הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר אם בנו זריז בנו קודמו.