כתם פז על ספר הזהר יד

בראשית רבי חייא פתח ראשית חכמה יראת יי' האי קרא הכי מבעי ליה סוף חכמה יראת יי' בנין דיראה היא סוף חכמה פי' כי היא פתח אל החכמה העליונה חכמת אלהים (וכן בדרך טבע לא יגיע אדם למעלת החכמה) וחכמת שלמה היא סוף המדרגות העליונות ולמה יקראה ראשית ויאמר כי יקראה ראשית אל הכניסה כי היא שער השמים שערי צדק כי הנכנס מן השער הזה הוא נכנס ואם ינעלו לו השער הזה לא יכנס א"כ היא ראשית ונשא משל על זה למלך שהוא נחבא לפני לפנים כי זה מחק המלוכה ובנה שערים אלין על אלין הרמז לנ' שערי בינה ולסוף כל תרעין עבד תרעא חד בכמה מנעולין הם שומרי הפתח שומרי הגן כי לא יכנס אל הפרדס רק מי שידע השוערים ההם תחלה והוא אמרו כל מאן דבעי למיעאל לגבי תרעא דא דאיהי קדמאה לגבאי בהאי תרעא יעול וזהו ראשית והכוונה לרבי חייא כי בזאת המדה שנקראת ראשית ושער כולל כל השערים העליונים ברא אלהים את השמים ואת הארץ. ולפי שכפי המונח משרשי האמונה שהאל יתברך דרא י"ש מאי"ן שפירושו חכמ"ה מכת"ר וזו היא הראשית וההתחלה הראשונה לכן חזר ואמר בי"ת תרין אינון וכו' ירצה לכך בא בכתוב בי"ת בראשית להודיע כי שניהם היו כלי אומנתו של הקב"ה חכמת אלהים שהיא הנקודה הגנוזה הראשונה לעולם האצילות. וחכמת שלמה שהיא נקודה אחרונה הנגלית לעולם הנפרדים ולפי שלא יובן מזה כי הם שני התחלות א' לעולם האצילות והוא הטו"ב וא' לעולם הנפרדים שהוא המיוחס לרע בבחינת העליון אמר שלכן כתב בתורה בלשון יחיד בראשית ולא אמר בראשיות או בראשים ברא אלהים להורות כי אין ביניהם פירוד ושהכל הוא יחוד אחד וחכמה אחת ונקראים שנים בבחינת הבדל פעולותיהם לא בבחינת עצמיותם כי הכל עצם אחד ויחוד אחד ודי בזה תשובה לחולקים עלינו תועי לבב הסכלים מבעלי בריתנו האומרים כי בעלי הקבלה מרבים באלהות ועושים עשר אוי לנפשם כי גמלו להם רעה כי הרבוי הזה הוא בכבודו של הקב"ה לא בעצמותו ח"ו רק במחודשיו אשר חייבה חכמתו יתברך שעל ידם יתהוו כל דבר ותמורתו כאשר נתבאר כבר וז"א בית תרין אינון דמתחברין כחדא ואינון תרין נקודין חד גניזא וטמירא פי' מאי"ן תמצא וחד דקיימא באתגליא והיא היא עצמה אלא שנגלית בהתמשכות המעיין מן המקור ובגין דלית להון פירודא אקרון ראשית ולא ראשיות חד ולא תרין מאן דנטיל האי נטיל האי פי' האוחז מזה גם מזה אל ינח ידו כי שניהם אחדות אחת כי אין הבדל ביניהם זולת כדמיון השם הנקרא לאד"ם אד"ם שלא יבדיל בינו ובין שמו דבר אחר כי שמו מורה על עצמיותו ועצמיותו מורה על שמו וזהו כי אתה יי' שמך לבדך כי כפי הנראה היה ראוי לכתוב כי שמך יי' לבדך ויהיה אזי הכוונה כי לא נקרא בשם זה רק הוא לבד אמנם בכתוב כי אתה יי' שמך יורה כי השם והוא והוא והשם דבר א' לבד ואין זה כדמיון שם ראובן שאותיותיו לא יורו על עצמו רק בדרך יחס והיכר אבל הוא יתברך הוא ושמו לבד ולא כזולת. אמאי אקרי יראת יי' חזר לתת טוב טעם ודעת למה נקראת המדה הזאת הנקראת ראשית י"ראת יי' לפי שיש בידה להשכיר ולהעניש כי לכך נקראת אנ"י נאמן לתת שכר וליפרע והוא הוא טוב ורע טובה שמורה לטובים ורעה שמורה לרעים ועל זה נקראת יראה שהיא מטלת אימה ופחד לעולם שיראו מלפניו יתברך וחזר ואמר ודא תרעא לאעלא לכל טובא דעלמא להודיע כי למעלה ממנה אין רע ח"ו רק ר"ב טו"ב. וגם כי יתיחסו המדות לאור וחשך ולכל דבר ותמורתו אין הדבר נאמר רק בבחינת המקבלים לא בבחינת עצמיותם.

שכל טוב אלין תרין תרעין כחדא הם העטרת וי"סוד שהם שני שערים ליכנס למה שלמעלה מהם והם שער ופרוזדור ליכנס לפני המלך יתברך והם שני פתחים כאחד רבי יוסי אמר שכל טוב דא אילנא דחיי דאיהו שכל טוב בלא רע כי הרע אינו רק בערוב האור והחשך שהוא עץ הדעת טוב ורע בעטרת כי משם היא הבחירה לבחור בין הטוב והרע ובין החיים והמות אמנם ע"ץ החיי"ם העליון שהוא התפארת ומשכו הוא שכל טוב בלא רע והוא שכל טוב לכל עושיהם שהם חסד"י דוד הנאמנים הם נצ"ח והו"ד לפי שיש למעלה מהם שני הזרועות שנקראים חסדיך הראשונים ונקראים חסדים טובים ואלה נקראים חסדי דוד לפי שהם משפיעים לנפשו של דוד ואליהם יתיחס העשיה לפי שהם המחזיקים לתורה שבעל פה כמו שנאמר עץ חיים היא למחזיקים בה ללומדיה לא נאמר אלא למחזיקים והם תומכי התורה ואליהם יתיחס העשיה לפי שהעוס' בתורה בעודו עוסק בה לא יתייחס בו עשיה כי אם הגייה בלבד אמים המחזי' שהוא נותן הצדקה אליו יתייחס העשיה כי מעשה הצדקה שלום והסוד בזה כי הם הפועלים והעושים בעטר' על ידי היסוד שאלמלא הם לא היתה העטרת פועלת ועושה מלאכתה ואמר כביכול אינון עבדין לפי שהיא העיקר וראש פנה והיא היא העולה למעלה ונתן טעם למה נתייחס המעשה להם ואמר כל אינון דלעאן באוריתא בעוד דאינון לעאן בה לית בהון עשיה רק הגייה כמ"ש אינון דתמכין לון אית בהו עשיה ובחילא דא ר"ל בכח שכ"ל טו"ב המניעם כי גם הם כח תנועתם נמשך מעץ החיים ובכן הם עושים ולא אוכל לבאר יותר ובבוא לידינו סוד הזיווג יתבאר זה במקומו ב"ה מפיהם ע"ה שהיה בהם כח לדמות הצורה ליוצרה ודי בזה הערה. תהלתו עומדת לעד היא נקראת תהלה לדוד בעבור שהיא כלולה בתפארת הנקרא ת"ם. יושב אהלים ות"ם עולה במספרו תהל"ה ובכח זה עומדת לער תהלת ו"ו עומדת לעד פי' שתעלה להיות כאמה בתה כי אמת נקראת עד ועז"א כל האומר תהלה לדוד בכל יום ג"פ מובטח לו שהוא בן העולם הבא בן העה"ב ודאי כי הוא ממשיך לה שפע וברכה מהעה"ב שהיא התשו"בה וקיימא כורסייא על קיומיה: