כתם פז על ספר הזהר קלג

ויאמר יי' לנח בא אתה וכל ביתך וכו' ר"ש אמר מאי שנא דבכלהו אמר אלהים והכא יי'. בכל ענין המבול מיום שדבר אלהים לנח עד צאתו מן התיבה שבנה מזבח ליי' לא נז' רק שם אלהים. ובפעם הזאת בצוותו אותו לבא אל התיבה וכן בעשותו מצותו נאמר ויעש נח בכל אשר צוהו יי' כי שניהם ענין אחד הצואה והעשיה ואם תמצא ויסגור יי' בעדו הטעם ידוע כי הוצרך אז לרחמים להסתירו מן הדין ועל זה אמר מאי שנא דבכלהו וכו' כלומר בכל הכתובים המדברים במי המבול כי ענין הצואה והעשיה והסגירה אינם מדברים במבול.

אלא רזא איהו דאוליפנא לאו ארח ארעא לקבלא אתתא אושפיזא בהדה וכו'. הנה רואה בבואך לדעת הסוד שאמר עליו רזא איהו לא תראה רק שלמדנו דרך ארץ כדמות אסמכתא מהכתוב ההוא באותם הד' דברים שצריך כל בעל נפש לנהוג בעצמו עם זולתו הלא המה. האחד באשה שלא תקבל האשה אורח הבא מדרכו לבית ואין האיש בביתו גם כי יהיה האורח מיודעי אמנם תסגור הדלת בעד ביתה עד בא אדוניה והוא יביאהו או יחדל מלהביאו. והשני באורח עצמו כי יראה כי אזלת יד בעלת הבית ותצא לקראתו לאמור לו בא ברוך יי' למה תעמוד בחוץ. בחוץ יעמוד והאיש אשר הוא נושא בו פנים הוא יבא ויכניסהו. השלישי בבעל הבית עצמו שאם הוא חושש בארח ההוא שאינו חבר נאמן שלא יבוש מאמור לו שאין בבית מקום ללון. הרביעי באורח שאין אורח מכניס אורח ואפילו בנו וכלהו איתנהו בכתוב הזה בא אתה וכל ביתך אל התיבה כי אותך ראיתי צדיק וכו' מהם נלמוד בשלילה מתוך חיוב ומהם בחיוב כאשר יבאר הוא ע"ה בלשון המאמר כי מבואר הוא. וא"כ איה הסוד אשר אמ' עליו רזא הוא דאוליפנא ובכל מקום שאומ' רזא הוא הרמז למעלה. האמנה כי כבר הקדמנו פעמים שבכל מקום שתמצאם ע"ה מדברים במורגש הכוונה ג"כ במושכל ואם ידברו במושכל הכוונה ג"כ במורגש כי זה לעומת זה עשה האלהים כדמיון הנפש עם הגוף כי לא יודע זה בלא זה. וברוך שנתן לנו תורה ספיריית מאירת עינים כי משיחת מאורעות העולם הנז' בה אמריה תאמ' באופן שנלמוד ממנה כפי הפשט מוסרים והנהגות טבעיות דתיות ובתוכם מרגליות מתנוצצות ומזהירות כזוהר הרקיע. והנה עם שרשב"י ע"ה הוציא מהכתוב הזה ארבע אלה מנהג ארץ והמה חכמים מחוכמים בכתוב הנה לא ימנע מלהבין מתוכם דוגמתם למעלה למה שכבר הונח כי התי"בה רומזת לעטרת ונח לצדי"ק יסוד עולם ור"ש ע"ה ילמדנו מתוך המוסר הזה כי זה השע"ר ליי' ואם הוא פתוח לא כל הבא יכנס כי אם אשר יודע יי' את אשר לו ואת הקדוש והקריב אליו ולזולתם השער ההוא סגור לא יפתח עד יקרא אליו אדון הבירה כמו שהיה כן בנח שהיה סמוך אל התיבה ועד שהורשה משם הרחמים שהוא בעל הבי"ת ואמ' לו בא אתה לא נכנס כי בו יהיה בטוח שיביאנו אל ביתו ולא בשומר הפתח לא יטעה בו כמו שטעה א' מהנכנסים לפרדס. וגם כי יחשוב כי שומר הפתח הוא הראשון בהכנסה ידע כי אין לו רשות להכניסו וכבר הלקוהו למטטרון ס' פולסי דנורא על הראותו ממשלתו בחוץ. גם צריך לו לידע שאם לא יהיה טהור במחשבותיו וסומך על דעתו ועל דמיונותיו הכוזבות לאמ' כי בא יבא בשער ההוא בלא בר הנה לא יביאהו בעל הבירה הביתה כי מי יעלה בהר יי' ומי יקום במקום קדשו כי אם נקי כפים ובר לבב וכו' ובכן יהיה מן הנכנסים בשלום ויצאו בשלום. גם צריך לו לידע כי לא תספיק צדקתו להכניס בשער ההוא לזולתו ואם הוא ראוי אם לא ברשות בעל הפרדס שהרי ירמיהו ע"ה לא מנע עצמו מהועיל לברוך בן נריה ומהרגילו אל הנבואה ועכ"ז נאמ' לו ואתה תבקש לך גדולות אל תבקש ואם זה נאמ' לאותו צדיק מה יאמ' זולת והן נאמ' לנח בא אתה וכל ביתך וכו' כל אלה התנאים שמר נח הצדיק בהכנסו בתי"בה הרמוזה שבאו הוראותיה בתיבת המבול שלא נכנס שלא ברשות וגם כי התי"בה מזומנת לכל הבא עד שהורשה גם לא הכניס בני ביתו לחשבו כי צדקתו תעמוד להם עד שהורשו. ואל יקשה בעיניך ביאת ח"ם בתיבה כי צורך העולם בו בסוד הקליפה וראיה מהקטרת ומהתענית. והנה בעל הבירה יתברך שמו דבר צוה אותו בלשון רחמים וסגר בעדו ברחמים לזאת הסבה והשאר מבואר.

בא אתה וכל ביתך אל התיבה ר' יהודה פתח לדוד מזמור ליי' הארץ ומלואה. קודם שיבוא אל כוונת הנדון. יבאר סוד מה בין אמרו לדוד מזמור או מזמור לדוד כי לא נפלו דברי רוח הקדש בדרך מקרה. ואמר כי קבלה בידם כי כשמקדים דוד למזמור הוא היה המעורר למדתו תחלה בשירו בסוד אעירה שח"ר ונקראת מדתו מזמור לפי שכל הזמירות והשירות וקילוס התחתונים בה נדפסים ועל סוד זה נקראת שיר השירים שיר שקולט כל השירים ומגיעם לשם המיוחד בסוד למען יזמרך כבו"ד ולא ידום. אמנם כשמקדים מזמור אל דוד היא היא המעוררת אותו לשורר ויבאר סוד הפתיחה שפתח ואמר ליי' הארץ ומלואה האי קרא על ארעא דישראל אתמר דאיהי ארעא קדישא. זה אינו סותר למה שבת' בפ' בראשית כי ארץ אחת משבע ארצות הנקראות ארץ אדמה ארקא גיא נשיה ציה תבל אשר אמרו שם על ארץ שהיא אתר חשוך לפי ששם ארץ כולל לכל הז' ובהיותו סמוך לכנוי א' מהמקומות כמו ארץ מצרים ארץ פלשתים ארץ בני עמון ומואב הוא יודיע המקום ההוא והוא כנוי המורה עליו. וכן כשמיחס הארץ ליוצרה יתברך כמו ארץ אשר יי' אלהיך דורש אותה כי יי' אלהיך מביאך אל ארץ טובה וכאלה רבים הלא תתיחס לארץ הקדושה יען שנקרא שמו עליה. אמנם בהזכיר הכתוב ארץ סתם כמו ארץ עיפתה כמו אופל וזולתו הרמז לארץ שהיא א' מז' הארצות הנז'. ובנדון שלפנינו יחס הארץ בכתוב הזה ליי' ועכ"א האי על ארעא דישראל דאיהי ארעא קדישא אתמ' כי השם מקדשה. ובהיות הדבר כן תרמוז ג"כ לארץ העליונה המיוחסת לאר"ץ י"שראל והוא אמרו דא שכינת' כד"א וימלא כבוד יי' את כל הארץ וכתיב וכבוד יי' מלא את המשכן. הביא שתי ראיות כלם מלאים לא ממלאים כי הם יוכיחו שהמדה הזאת אין לה מעצמה כלום האמנה כי הרבה יש בה ממה שהיא מתמלאת מרב כ"ל המשפיע בה. ואל זה הטעם אמ' מאי מלא את המשכן כי הי"לל מלא בחירק והלמד דגושה ויובן מזה כי הכבוד הוא הממלא את המשכן.

אלא מלא ודאי דאתמליא מכל"א דאתמליא מן שמשא סיהרא שלים מכל סטרין באספוקא דאתמליא מכל טובא דעלמא אמ' כי הכבוד הוא המלא לפי שהוא מתמלא כלבנה שמקבלת מהשמ"ש וכאוצר המתמלא מכל טוב העולם אספוק"א אוצר שמסתפקים ממנו וע"ד כתי' ליי' הארץ ומלואה והסוד ידוע כי לשם המיוחד האר"ץ העליונה ומלואה שהוא הה"ר הטו"ב המשפיע בה והממלאה ליי' המה.

תבל ויושבי בה דא שאר ארעא. גם זה אינו סותר למה שכתב שם כי ארץ זו שלנו נקראת תב"ל לפי שהיא מתובלת מכל השבע ובהתיחס שם אר"ץ לנקודה באמרו ליי' הארץ הנה שאר הארצות יקראו תבל שהם מתובלין מהנקודה.

ד"א ליי' הארץ ומלואה דא ארעא קדישא עילאה דקב"ה אתרעי בה כי ע"כ יחסה אליו. ומלואה אלין נשתמתהון שהיא כבטן המליאה מהם ואתמלייא מנייהו מחילא דעמודא חד דקיימא עלה הוא היסוד.

ואי תימא דעל חד קיימא לפי דרכו יבאר הסוד המחלוקת שנמצא לרז"ל במאמ' הארץ על מה היא עומדת וכו' חכמים אומרים על י"ב עמודים שנאמ' יצב גבולות עמים למספר בני ישראל וי"א על שבע שנאמ' חצבה עמודיה שבעה ר' אלעזר בן שמוע אומ' על עמוד א' עומדת שנאמ' וצדיק יסוד עולם והכוונה לכלם אחת היא כי מהנקודה מתפשטים הז' והי"ב אלכסונות וכלם באים אל הצדי"ק הנסמך מכלם ובין למר ובין למר הכל כוונה אחת בפרטות ובכללות. ומ"ש בכאן ואי תימא דעל חד קיימא כלומ' בלא סומכים אחרים ת"ח מה כתי' כי הוא על ימים יסדה וביאר אגב ארחיה כי מלת הו"א תורה על הנעלם כמד"א הו"א עשנו וכתי' כי הו"א לקצות האר"ץ יביט הרי נרמז בכאן הנקוד"ה המחשביית מקום שממנו נתפשט הכל ואמ' כי זה הנרמז בהו"א על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה אלין ז' עמודים דקיומא דארעא עליהו ומתמליין בה והיא אתמלייא מניהו בסוד יקוו המים אל מקום א' ועל כן קראם ימים וקראם נהרות קראם נהרות בבחינת שהם נגרים ויורדים אל הים ושבים שם ימים והוא שרמז באמרו מתמליין בה והיא אתמלייא מניהו. וחזר ואמ' מה היא הסבה לשתתמלא משפע ימים ואמ' בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא כי הם הם הממשיכים השפע אליה כי צדיק קורא לצדיק ועונהו. ואם ח"ו אסגיאו חייבין אזלו מים מני ים ונהר שהוא הצדיק המשפיע בה יחרב ויבש לשבת הרשעים מסתלק השפע מצדיק יסוד עולם בסוד הצדי"ק אבד וכבר קדם סודו כי לדור"ו אבד היא העטרת.

וא"ר יהודה בההוא ומנא דאתאבידו אינון חייבין דעלמא אותם של דור המבול.

קב"ה עציב על עלמא שבראו בעבורם והם השחיתו התעיבו עלילה שיאבד.

ואי תימא הא נח שהוא צדי"ק והצדיק מעמידו והשיב דהוה ליה לאגנא על גרמיה וכו' ולא הספיקה צדקתו לרבים שנאמ' כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה דורשו לגנאי ר' יוסי אמ' בדור הזה שבחא דיליה הוה דורש אותו לשבח ודא די ליה ואפי' בדרא דמשה. לולא שלא הספיקה צדקתו אלא שלא מצא עשרה צדיקים שיעזרוהו כמו שנאמ' באברהם אולי ימצאון שם עשרה שאלו היו נמצאים עשרה צדיקים יחול כח העשר העליונים.